שלושה ימים המוקדשים ליצירה ירושלמית רב-תחומית יתקיימו ב"בית אבי חי" בין ה-19 ל-21 במאי, תחת הכותרת "מייד אין ג'רוזלם", פסטיבל המתרחש בשבוע בו חל יום ירושלים, ומציע התבוננויות נוספות על העיר שהינה גם דימוי.

עשרות יוצרים מתחומי המוזיקה, הספרות, התיאטרון, הקולנוע, הסטנד אפ, האמנות הפלסטית והשירה, יעניקו לחוויה הירושלמית ולהשפעתה על יצירתם את הבמה.

אירוע הפתיחה של הפסטיבל הוא "ירושלים של אמצע", שבו ישתתפו שמונה משוררים ומשוררות: שחר מריו מרדכי, בכל סרלואי, יונתן ברג, תהל פרוש, אריאל זינדר, הילה להב, יאיר אסולין ונוית בראל. השמונה יפרקו, יחברו ויבנו מחדש את ירושלים – במילים.

את המופע - תוצר של חממת המשוררים שהתקיימה ב"בית אבי חי" בחודשים האחרונים – ינחה המשורר עמיחי חסון שגם הנחה את חממת המשוררים, הערב יכלול גם ליווי מוזיקלי ועבודות וידאו.

מערכת יחסים עם עיר

"'ירושלים של אמצע'  הוא מין ניסיון להציב אלטרנטיבה ליום ירושלים הקלאסי והממלכתי שכבר השתרש" מספר חסון, "ולהציע התבוננויות חדשות על ירושלים. זה אירוע חינמי שמתרחש בחצר של 'בית אבי חי',  תחת כיפת השמים, ומהבחינה הזו הוא מאוד מחובר לעיר. הערב משלב הקראת שירים של המשוררים, מוזיקה של מאיה בלזיצמן ומתן אפרת, שיעשו קאברים לשירים ישראלים מוכרים שמתייחסים לירושלים, אבל גם ג'ם סשן עם המשוררים עצמם על הקטעים שהם כתבו.

"אני חושב שכל הפרויקט הזה הוא מאוד ניסיוני, והאפשרות להתנסות בו מרשימה. יש בו מעורבות של כל מיני תחומים. יהיה, למשל, גם אמן וידאו בשם יאיר מוס שליווה ותיעד את כל התהליך של חממת המשוררים, ויעשה וידאו ארט על הבמה בצורה שתשתלב עם השירה והמוזיקה, כך שזה אירוע רב תחומי, שבמרכזו השירה. הקהל גם יקבל חוברת שבה השירים שנכתבו בחממה, וגם שירים קודמים של המשוררים, שבהם הם מתייחסים לירושלים".

מהו בעצם פרויקט חממת משוררים ?

"החממה אספה שמונה משוררים צעירים, ארבעה גברים וארבע נשים, חלקם ירושלמים, חלקם לא, חלקם עברו בירושלים תקופה, ולכל אחד מהם יש איזו שהיא מערכת יחסים עם העיר, ובעצם לקחה אותם ליומיים של סיורים, סדנאות והיכרות קבוצתית ואישית עם ירושלים העכשווית.

"היה שם, למשל, מפגש במוזיאון ישראל עם פרופסור זלי גורביץ מהאוניברסיטה העברית, שהוא גם משורר. הוא דיבר על המתח בין חדש לישן בהקשר של המוזיאון בפרט ושל ירושלים בכלל, היה מפגש עם הסופר והמשורר בני שבילי, שלקח אותם לסיבוב בעין כרם, במרחבים השונים של המקום, מרחבים יהודים, מוסלמים, נוצרים. היה מפגש עם חיים באר, שהוא הראשון, בעצם, שערך אנתולוגיה של שירי ירושלים, והוא דיבר על מה זה לכתוב שיר בירושלים, והאם לא נכתבו, כבר, כל השירים שאפשר לכתוב על ירושלים".

אז בוא נשתמש בשאלה הזו של באר, שאותה אני מפנה אליך, על רקע אירוע השירה החדש

"אני תופס את זה כמשהו מאוד רחב. אני חושב שהשירה שמכונסת באנתולוגיות של שירי ירושלים, מתייחסת, בדרך כלל, לסימבולים כמו הכותל, כנסיית דורמיציון, שוק מחנה יהודה, תמיד מונומנטים היסטוריים חשובים, ומה שיש, דווקא, בחיבור של הטקסטים שנכתבו במהלך החממה ושאותם יקראו המשוררים באירוע, זה שהם מדברים על ירושלים היום-יומית, העכשווית.

"הם לא בורחים אל העבר ואל המקומות המוכרים, כי באמת, אחרי יהודה עמיחי, מה כבר אפשר לכתוב על העיר העתיקה, והם לוקחים את המרחבים בהם אנשים חיים ומסתובבים וכך הם יוצרים שיר שפחות מתייחס לצדדים החיצוניים של העיר ומביא יותר הלך רוח ירושלמי, שזה משהו שהרבה יותר קשה לכתוב אותו, בהרבה מובנים, ואני חושב שהם עמדו במשימה הזו בהצלחה גדולה".

מימין למעלה: נווית בראל, תהל פרוש, הילה להב, יונתן ברג. מימין למטה: אריאל זינדר, בכל סלרואי, שחר מריו מרדכי, יאיר אסולין.

ירושלים מנקודת מוצא יהודית

אם אני מנסה להבין על דרך האלימינציה מה זה הלך רוח ירושלמי, בוא נאמר שחממה כזו הייתה מתקיימת בתל אביב, במה זה היה שונה?

"אני חושב שירושלים מזמינה קונפליקטים מעצם מהותה. בחלקם זה הקונפליקטים המובנים מאליהם, הדתיים, הבין-דתיים, הפוליטיים, ובמובן הזה ללכת בירושלים זה מעשה פוליטי, ובוודאי שלכתוב בה שיר זה מעשה פוליטי. לכתוב שיר בתל אביב, במובן הזה, זה מעשה יום יום. בירושלים אין לך ברירה, גם שפת המדרכה הכי עלובה בשיכון הכי עלוב בירושלים מספרת איזשהו סיפור שגדול משפת המדרכה הסתמית, והוא חלק ממשהו הרבה יותר רחב.

"אני חושב שבכתיבה על ירושלים אתה לא יכול להשתחרר מכל שלושת אלפים השנים שהיא נושא בתוכה. הקצת למעלה ממאה שנים של תל אביב, למול שלושת אלפים שנה של ירושלים, שגם אם אתה מנסה לברוח מהם, הם עדיין יושבים שם. במובן הזה זה כמו השפה העברית, שכל מילה בה מהדהדת איזה רפרנט מהתנ"ך. כך גם בכתיבה על ירושלים".

הרגשת בהבדל כלשהו בין ההתייחסות של הכותבים הירושלמים לעיר, לבין אלה שלא חיים בה?

"לא בצורה בוטה, אבל אני חושב שמצד אחד, מישהו שלא מכיר את ירושלים יכול להיתפס למשהו שמי שמכיר אותה טוב, כבר שגור בעיניו, ומצד שני כמישהו מבחוץ אתה נתפס לפעמים לדברים החיצוניים ולא ליום-יומי.

"כמי שראה את כל החומרים, המשוררים בחממה לא נפלו לבורות האלה. כל אחד מהם מביא משהו מאוד אישי ביחס לירושלים. יש יחסים אינטימיים עם העיר, יש יחסים של תשוקה בחלקם, ירושלים היא מושג מאוד רחב, שנרצה או לא נרצה, אנחנו תקועים איתו, או נמצאים בו".

הזכרת קודם את המרחבים הירושלמים השונים, יהודיים, נוצריים ומוסלמים. הצלחתם להביא ייצוג של המרחבים האלה גם ליוצרים ששהו בחממה?

"לא. בחממה היו שמונה משוררים יהודיים, שכל אחד מהם מביא מקום אחר לחלוטין. יש משוררת תל אביבית כמו תהל פרוש, שמתעסקת המון בעיסוק מעמדי, מצד שני יש משוררת בשם בַּכֹּל סרלואי שגרה בהתנחלות כוכב השחר ומביאה משהו אחר לחלוטין, יש אדם כמו ד"ר אריאל זינדר שהוא מומחה לשירת ימי הביניים במקצועו, ואדם כמו שחר מריו מרדכי שבשירה שלו יש גם סממנים אקטיביסטיים. בהגדרתו, בית אבי חי הוא מרחב לתרבות ישראלית יהודית".

בתוך "ישראלית" בהחלט נמצאים גם המרחבים הנוספים הללו

"אני מסכים איתך, אבל נקודת המוצא פה כן הייתה ירושלים מנקודת המוצא היהודית שלה. בסיור בעין כרם, למשל, היה גם המרחב המוסלמי והנוצרי, כך שלא היה פה ניסיון להציג את ירושלים כאיזה עיר מיוהדת, או ליהודים בלבד".

 
                      עמיחי חסון צילום: מוטי קיקיון)

"כמעט בכל ישיבה היום יש סדנת כתיבה"

הנקודה היהודית מובילה אותנו גם להגדרה שלך, כמשורר דתי, ואותי ככותבת מעניין במיוחד לשמוע על הקונפליקטים שמציבה ההגדרה הזו בפני משורר

"אני חי חיים אורתודוכסיים, בואי נגיד את זה ככה, ואני חושב שרוב הקונפליקטים האלה הם נחלת העבר. הם אולי הטרידו כותבים שמבוגרים ממני בדור או שניים. אני חושב שאין היום קונפליקט אמיתי, וכמעט בכל ישיבה יש היום סדנת כתיבה, ויש כתב עת כמו 'משיב הרוח', שפועל לדעתי משנת 94, ומרכז בתוכו כותבים שרובם בספקטרום הדתי, יש יותר ויש פחות, אבל נקודת המוצא שלהם היא אמונית.

"כתב העת הזה, שאני נמנה גם על עורכיו, מוציא דברים מאוד מעניינים,  ואני לא מרגיש שמישהו פה עוסק בצנזורה או בסתירת דברים. להפך, אני חושב שאחת השירות הכי ארוטיות, הכי פורצות דרך והכי בועטות, יוצאות מהדברים האלה".

ובכל זאת, מאחר ואני אשה, והדת היהודית עדיין ממקמת את הנשים והגברים במקום אחר, אני משערת שככותבת אישה יכול להיות שהתשובה שלי לשאלה הזו הייתה שונה

"אז אני מציע לך לקרוא את הספרים של בַּכֹּל סרלואי, או של סיון הר-שפי, או את השירים של זלדה, למשל, במובן מסוים, ולהיווכח בכך שאת טועה".

יכול להיות שדווקא אצל חוזרים בתשובה המקום הזה רגיש יותר, כי אני זוכרת שראיינתי לא פעם מוזיקאים חוזרים בתשובה, והם כולם התמודדו עם המקומות שאליהם הם לא רוצים להיכנס ביצירה שלהם, בגלל המקום האמוני.

"נכון, ואני חושב שנגעת פה בנקודה מאוד נכונה ודייקת אותה, כי לחוזרים בתשובה יש דווקא קושי מאוד גדול לגלות את המרחב האפשרי, מאשר לדתיים מלידה, שיודעים איך להתייחס לזה בצורה טבעית.

"כשאתה קורא את התורה אתה פוגש מציאות שיש בה הכל, תלמידי חכמים ובריונים וזונות ברחוב וסוחרים בשוק, וכולם חיים בתוך הסיפורים של הגמרא ובתוך מקורותינו, ומכיוון שאנשים כותבים יוצאים בדיוק מהמקורות האלה, הם ממילא משתמשים באותם חומרים, ככה שאין פה מה לצנזר. זה בחוויה האישית שלי".

הערב "ירושלים של אמצע" יתקיים ביום שלישי, 19 במאי 2015 ב-20:00 בבית אבי חי בירושלים במסגרת פסטיבל "מייד אין ג'רוזלם" (21-19 במאי 2015). להזמנת כרטיסים: 02-6215900.