גדולי מלחיני המיוזיקל האמריקני היו בני חזנים ממז' אירופה. על קונצרט מרתק של אסתרית בלצן
הקונצרט ההאחרון, בסדרתה של אסתרית בלצן "קלאסיקה במימד אישי" נקרא "חזנים בשמי ברודווי". עם היד על הלב, המוזיקה שנשמעה הפעם מן הבמה, ריגשה את הקהל, הקבוע, הנאמן וגם החדש, אולי יותר מתכניות המוקדשות ליוצרים גדולים וחשובים.
את הסיבה אין צורך לחפש בספירות רחוקות או בתובנות אינטלקטואליות. הסיבה טמונה בזיכרון הקולקטיבי של בני עדות אשכנז, ששמעו מבמת הקונצרטים מוזיקה מוכרת, מוזיקה מבית אבא ומיד אחריה מוזיקה אמריקנית פופולרית שרובו של הקהל גדל עליה.
בני חזנים הפכו למלחינים אמריקניים מובילים
התזה המרכזית של אסתרית בלצן, והיא מוכיחה אותה במהלך התכנית, שרובם הגדול של מלחיני מחזות הזמר האמריקניים הם בניהם של חזנים או בני בניהם של חזנים ממזרח אירופה שהיגרו לאמריקה הארץ המובטחת, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.
את התכנית פותח החזן סיימון כהן, טנור מרשים נעים קול ושובה לב, ואליו מצטרפים בהמשך זמר הבריטון האמריקני מייקל מק-גי והזמרת קרן הדר. בתוך שילוב קטעים דוקומנטריים המוקרנים על המסך, הקהל מוזמן לצאת למסע בזמן, מסע של יותר מ-150 דקות של מופע שבמהלכן שר סיימון כהן את "כל נדרי" המסורתי, את "הבן יקיר לי" של שמואל מלבסקי ואת "ה' מלך" של יוסלה רוזנבלט. מייקל מק-גי מצטרף בשירה בקטעים מתוך יצירות של גרשווין וארווינג ברלין. אל מק-גי מצטרפת קרן הדר בדואט המפורסם anything you can do I can do better .
המסע של אסתרית בלצן עוצר עוד בתחנות "צלילי המוזיקה" (רוג'רס והמרשטיין), "סיפור הפרברים", (ברנשטיין וזונדהיים), להיטים של מרק בליצשטיין, עדן אהבז (שחיבר את ילד הטבע ששר נט קינג קול) שני קטעים שחוברו לברברה סטרייסנד - "אבינו מלכנו" ותפילה מתוך "ינטל" ובסוף קטעים מתוך "עלובי החיים" ומתוך הסרט המונפש "אלאדין".
זו התכנית, מה הופך אותה לכה אטרקטיבית? ההגשה הבלתי אמצעית של אסתרית בלצן שמנטרלת מראש, כדרכה, טרמינולוגיה מוזיקולוגית שעשויה להרחיק את הקהל. ושוב כדרכה יש בהגשה הרבה מן האישי, שיתוף בזיכרונות אישיים שבדיעבד מתברר שהם זיכרונות קולקטיביים לפחות לקהל שלה. הבחירה הנכונה של אותם חומרים היסטוריים- ביוגרפיים הקשורים בהגירה היהודית הגדולה ומולם ההתמקדות ביוצרים השונים, תוך הדגשת מוצאם ה"חזני" (פחות או יותר של כולם) וכל זה במינון הנכון יוצרים את הבסיס את הקרקע שעליו יושב היטב הביצוע.
ד"ר אסתרית בלצן וקרן הדר
(צילום: יחסי ציבור)
הסולנים הולמים את החומרים המוזיקליים
מחמאות ראשונות למלחין הבית של בלצן, משה זורמן, לרשותו יצירות בלווי פסנתר לבד או עם פסנתר והרכב של כינור (יונה צור), כלי נשיפה (יוני דרור) וקונטרבס (אלי מגן). בעיבודים של זורמן, באה לידי ביטוי החלוקה בין הצד היהודי בכינור והצד הג'אזי השחור של אמריקה בקלרנית או לעתים להיפך וההשלמה שלהם זה את זה.
כוחם של העיבודים שהם מגלים גם ללא דברי ההסבר את הקשר שבין הצליל הכליזמרי לצליל ה"בלוזי" ואיך השילוב של שניהם יוצר את התמהיל של מה שייקרא הצליל האמריקני.
הסולנים הולמים את החומרים המוזיקליים ככפפה ליד. החזן סיימון כהן מדלג בקלילות חיננית בין פרקי החזנות לקטעי המחזמר; זמר האופרה האמריקני מייקל מק-גי מרגיש מצוין בחומרים המחזמריים וקרן הדר נראית ונשמעת ממש "בַּבּית" במוזיקה הזאת. שניהם שחקנים לא פחות מזמרים ודרך ההגשה, העמידה והנוכחות על הבמה ובעיקר לטעמי, הדיקציה, עושים את העבודה.
"חזנים בשמי ברודווי" חושף לקהל בישראל פרק שקרוב לוודאי לא מוכר לרובו, על תרומתם הגדולה של מוזיקאים יהודים לעיצוב השפה המוזיקלית של ארצות הברית. ועל כך כבר התכנית ראויה לברכה ולהכרת תודה.
בשנה הבאה תציין סדרת "קלאסיקה במימד אישי" מלאת לה חצי יובל שנים. הקהל ממשיך למלא את האולמות ובצדק. הסדרה מציעה שילוב של איכות מוזיקלית, הגשה סימפטית השווה לכל נפש ובעיקר הקניית אהבה ופתיחות למוזיקה הקלאסית ולמוזיקות שלידה, כמו בתכנית הזאת. הצלילים והמלים הופכים במופעי הסדרה ליישות אחת שכדאי להתאמץ ולהגיע אליה.