הימים בעונה זו של השנה בסנט פטרבורג  ארוכים במיוחד. אור השמש מציף את העיר  כבר לפני חמש בבוקר ונפרד ממנה אחרי 23:00  בלילה, כשלא מעונן יש עוד שברירי אור גם בחצות. מזג אוויר שמוציא את כולם ללא הבדל גיל, מין ובכלל, להליכות ממושכות, ביחידים או בקבוצות, במיוחד בסופי השבוע.  
  
"עיר ללא הפסקה". בשעות הערב כשנעשה קריר, המסעדות ברחובות הראשיים מחלקות שמיכות למי שמעדיף לשבת בחוץ. הלכתי והלכתי בעיר הזו, שהצליחה לשרוד מלחמות במשך מאות שנים מימי נפוליון בתחילת המאה ה-19 ועד למלחמות העולם ובאמצע מהפכות מוכרות וידועות והתחושה היתה שאם תושבי העיר בעבר  פושקין, דוסטוייבסקי, צ'ייקובסקי, אחמטובה, רימסקי קורסקוב, יגיעו לביקור, הם לא יצטרכו להיכנס למוזיאון או ללשכת תיירות לוודא איפה הם גרו. הכל קיים, חי ונושם את העבר גם בהווה...  פשוט תענוג...

פסטיבל בן 68 יום
 
בעיר הזאת התמקם לפני כ-16 שנה ולרי גרגייב כמנהל בית האופרה מארינסקי. בעיר יש עוד בית אופרה פעיל גדול ה"מיכאילובסקי" ועוד בית אופרה קטן יותר שנקרא על שם העיר וישנן תזמורות ובראשן הפילהרמונית הנודעת של העיר עליה מנצח יורי טמירקנוב, בשעתו החונך של גרגייב. מוזיקה יש בעיר בשפע ויש גם קהל מכל הגילים ומכל שדרות האוכלוסייה. כרטיסים למקומיים זולים לאין שיעור מכרטיסים לאורחים.
 
בכל ההופעות שבהן נכחתי, הקהל יודע בדיוק למה הוא בא, אולמות של אלפי מאזינים וצופים, מכבדים את חוקים הבלתי כתובים: אין צלצולי טלפונים, אין משתעלים בין הפרקים, מחכים שהיצירה תסתיים ואז מוחאים כפיים. זה נכון לבני החמש ונכון לבני השמונים ויותר לכל מי שבאמצע וכאמור יש הרבה באמצע.
 
נחזור לגרגייב. מאז שקיבל את ניהול הבית, הוא הגדיל את גבולות הממלכה ובסמוך למבנה ההיסטורי של תיאטרון המארינסקי שנבנה בימי הצארים, נבנה עוד מארינסקי 2 ועוד אולם קונצרטים. בסך הכל שלושה בניינים. במארינסקי 2 יש שלושה אולמות בגדלים שונים. את הפוטנציאל הזה  מממש פסטיבל "כוכבי הלילות הלבנים" כמעט עד תומו. 

68 ימים, מסוף מאי ועד ראשית אוגוסט, שבהם מועלים בכל יום בין שניים לארבעה מופעי מוזיקה ומחול. כל ערב מבלים במתחם כולו יותר מ- 6,000 צופים.  ראיתי בעיקר דוברי רוסית ולידם גם לא מעט תיירים. את עיקר המוזיקה מספקת תזמורת הבית שעובדת קשה מאד במהלך התקופה ועליה מנצח ברבים מהקונצרטים גרגייב עצמו, לפעמים על שני מופעים ביום וביתר הזמן הוא מנצח על חזרות למופעים הבאים. 
 
את הערב הראשון בפסטיבל  לקח בקלות זמר הבריטון האיטלקי פרוצ'ו פורלנטו, שביקר בארץ כמה פעמים בעבר. כאן עמד במרכזה של הפקת "דון קרלו" של ורדי. פורלנטו כפיליפ השני מלך ספרד. ולדיסלב סולימסקי היה מצוין בתפקיד רודריגו ואחריהם במדרג אנה מרקרובה כאליזבט ויקתרינה סמנצ'וק כנסיכה אבולי. מיכאיל ווקואה קצת פחות מרשים כדון קרלו. אבל בסך הכל הפקה מוזיקלית מרשימה, מדויקת ועשויה. בצד הוויזואלי מגיעות מחמאות למעצבי התלבושות כריסטירן טרבורלי ואלנג'לה בושמי.
 
עם זאת, הבימוי של ג'ורג'יו קורסטי שהיה שותף גם לעיצוב הבמה היה מאכזב. מתוך ניסיון למצוא "קונספט" שלמרות שהעלילה זזה ממקום למקום (והיא זזה הרבה באופרה הזאת)  העמידו המעצבים מעין קיר מרכזי שבאמצעות שינוי בגובהו מרצפת הבמה, הוא אמור לתת חזות של מקום אחר: גן בצרפת, ארמון המלך הספרדי, כיכר העיר, לשכת המלך, חצר הארמון ועוד כל אלה בהזזה של אותו קיר. זה לא עבד, אבל כאמור: המוזיקה פיצתה.




דון קרלו (צילום: ולנטין ברנובסקי)






הקסם של "היפהפייה הנמה" עוד עובד

לעומת זאת הבלט  "היפהפייה הנמה" – במסגרת חגיגות יום ההולדת ה- 175 לצ'ייקובסקי, בכוריאוגרפיה המקורית של מריוס פטיפה ממשיך לעבוד. 

הסיפור של שארל פרו הצרפתי על הנסיכה אורורה, הפיות והמכשפה משביתת השמחה, על השינה הממושכת ועל נשיקת ההחייאה של הנסיך-  מוכר לכאורה עד לזרא. ובכל זאת,  קשה להישאר אדיש מול הבלט של האופרה מארינסקי, על עשרות רקדניו וסולניו, עם רקדנים מופלאים כאלינה סומובה בתפקיד הנסיכה אורורה, ולדימיר שקלאירוב כנסיך המעורר.  סיפורים אחרים של פרו שנוכחים בנשף המסיים (החתול במגפיים, כיפה אדומה ועוד) מעשירים את חווית הבלט. 
 
ומעבר לעשרות הרקדנים המבוגרים ועשרות הילדים שמשתתפים בתמונת הנשף, התלבושות הקלאסיות והתזמורת של בית האופרה מארינסקי, שוב בניצוח גרגייב -  הקסם של הבלט הקלאסי יציב ואיתן.

כאן אין צורך להסביר לאיש – בוודאי לא ליותר מאלפיים איש שהיו באולם – למה חשוב לשמר את המסורת שהחלה בעיר הזאת באמצע המאה ה-19 והצמיחה גאוני ריקוד ולמען הדורות הבאים עושה את המיטב כדי לשמר את המסורת במובן הטוב ביותר של המילה.



היפהפיה הנמה (צילום: נטשה רזינה)





"שחזרזאדה" ו-"אשה ללא צל"
 
שלוש שעות לפני הבלט ניצח גרגייב באולם הקונצרטים, הסמוך לשני בתי האופרה מארינסקי,  על תזמורת רוסית גרמנית, תזמורת של צעירים משתי המדינות, שהוא מוביל ברוסיה ובגרמניה.
 
בתכנית, שציינה 70 שנה לניצחון על גרמניה נוגנו "קון בריו"  של המלחין הגרמני ירג וידמן,  הקונצ'רטו לצ'לו של שומן עם הצ'לן הגרמני הצעיר יוליאן שטקל והפואמה הסימפונית "שחרזאדה " של רימסקי-קורסקוב. התזמורת המדויקת היטיבה לנגן  את היצירה החדשה שנתנה מקום נרחב לקול גדול של כל הכלים ועשתה נפלאות ב"שחרזאדה". לעומת זאת, נגינת שני הסולנים ב"שחרזאדה" לקתה בחוסר רגש או נשמה. הצלילים היו יפים אבל נשארו קרירים וחבל.
 
עוד עלתה בפסטיבל הפקת ה"מארינסקי" ל"אישה ללא צל" האופרה האחרונה, והמורכבת מאוד, של ריכרד שטראוס, שכלולה ברפרטואר של בית האופרה מסנט פטרבורג בחמש השנים האחרונות. היצירה ארוכה כארבע וחצי שעות. גרגייב לא מוותר על דקה. היצירה עתירת צליל ומעמידה שני עולמות: העולם הארצי  (מצבעת בדים שמנוהלת על ידי ברק ואשתו ואיתם צוות עובדיהם) והעולם הפנטסטי שבו צריכה האישה להשיב לעצמה את הצל ועוברת מבחנים ברוח "חליל הקסם".
 
במאי ההפקה הוא ג'ונתן קנט ומעצב הבמה  פול בראון. ברגעים הראשונים נראה כאילו הפרשנות הבימתית של השניים מסייעת להבין את העלילה המורכבת, אבל בדיעבד זה לא קרה.  לעומת זאת שוב הזמרים ויקטור לוטסיוק, אורינה וסילייבה, אולגה סאבובה, אֶדֶם אומרוב ואולגה סרגייבה, ואיתם התזמורת של המארינסקי עשו עבודה מוזיקלית מעולה, שהחזיקה את הקהל עד הסוף.