כבר מגיל 14 נעה הכוריאוגרפית והרקדנית אור מרין בין תל אביב לנתניה בה נמצא "הבוסתן", בית הספר שהקימו הוריה מיקי וזאביק מרין ב-1976 מתוך כוונה להכשיר, לעצב ולחנך דור חדש מגיל 4 ועד כיתה י״ב, של אמנים רב תחומיים, שישאיר את חותמו על העשייה התיאטרונית והתרבותית בארץ.
 
עכשיו היא ממשיכה את העשייה שלהם עם Re-search  תכנית דו שנתית לרקדנים-יוצרים, המיועדת לגילאי 18 ומעלה ותכלול מקסימום 20 סטודנטים. שנת הלימודים תתחלק לשלושה טרימסטרים של שלושה חודשים, ותתקיים מה-11 באוקטובר 2015 ועד ה-1 ביולי 2016.

חלום של שנים שחיכה לרגע הנכון
 
את ובן זוגך אורן נחום מעלים בקרוב יצירה חדשה, יש לכם תינוקת בת חצי שנה ועכשיו אתם פותחים את Re-search, על מה חשבתם?
 
"כשאת מציגה את זה ככה אני לא יודעת מה להגיד להגנתי. אני חושבת שבמקור לא הבנתי מה זה אומר להיות אמא והתחייבתי להמון דברים. היו לי כל מיני מחשבות ואמירות רומנטיות על איך הילדה שלי תלך איתי לכל מקום. והיא באמת איתי בהופעות כבר מגיל חודשיים ונדמה לי שהיא כבר מכירה את כל התיאטראות בתל אביב.
 
"זו הזדמנות שלא יכולתי להגיד לה לא. אולי זה בכלל קשור לזה שאני צריכה שתהיה מלחמה בשביל להגיד למשהו שאני רוצה לא או לא עכשיו. אם יש הזדמנות להיות באיזה סוג של עשייה שמסקרנת אותי אני לא יכולה להגיד לזה לא. אז מה עם הילדה בת חודש ורק ילדתי ויש לי עיגולים שחורים מסביב לעיניים אני מאלה שתמיד אומרים על כל דבר שזו הזדמנות שלא תחזור על עצמה".
 
נשמע שאת עדיין לגמרי במקום הרעב בתוך המחול
 
"כן, כי אני כל הזמן במצב של ביקורת מול העשייה שלי. קשה לי לצפות בעבודות שלי ולא לחשוב מה היה קורה אם היה לי עוד כסף או זמן או עוד אנשים שתומכים בי. התחושה היא שזה המקסימום שיכולתי לעשות בהתחשב בתנאים".

אז בעצם הצורך הזה שלך בתמיכה הוליד את המסלול של Re-search ?
 
"המסלול הזה הוא חלום של שנים שחיכה לרגע הנכון. היו לא מעט פעמים בשנים האחרונות שככוריאוגרפית נתקלתי ברקדנים שבשביל לעבוד איתם או שבשביל שהם יעבדו איתי היה צריך לגשר על איזה פער. אני לא רוצה ככוריאוגרפית לבוא ללמד, אני רוצה לבוא לעבוד עם רקדנים מרהיבים שמכירים את העושר שקיים בתוכם".
 
תרחיבי קצת על הפער הזה שאת מדברת עליו
 
"אני חושבת שהבנתי ספר למחול בארץ הם מדהימים והם מאוד טובים במה שהם עושים אבל יש להם חסר שאותו אני רוצה למלא. זה גם חסר שלא יכול להיות חלק מבית הספר אלא הוא שלב שמגיע אחרי ההכשרה של השנתיים במסגרת של בית הספר למחול.
 
"האינטנסיביות פה בארץ מאוד משפיעה על צורת הלימוד. כאן אין את הרווחה האירופית של לימודים במשך ארבע שנים שבהן אתה גם מקבל טכניקה אבל  גם לומד לפתח את המרחב היצירתי שלך עם עוד יוצרים, לשכלל גוף חושב ליצירה של יוצר אחר וליצירה אישית. אני רוצה לעבוד עם ׳רקדנים יוצרים׳. תהליכי היצירה השתנו". 

תכנית חדשה להכשרת רקדנים-יוצרים 
 


אור מרין (צילום: יחסי ציבור)

"אני רוצה רקדנים שבאים להעמקה ולמחקר"

אז בעצם המסלול מיועד למי שכבר למד את השנתיים באחד מבתי הספר למחול ?
 
""כמו שאמא שלי אומרת יש את הרצוי ויש את המצוי. באידאל שלי הייתי שואפת שהאנשים שיבואו למסלול שלנו יהיו כאלה שיש להם כבר טכניקה ושהם לא חושבים רק על החובה לצבור 15 שעורי קלאסי ביום. אני רוצה רקדנים שבאים להעמקה ולמחקר, כאלה שהם רוצים ומתעניינים באפשרות לרכוש עוד כלים כפרפורמרים. שיבואו לחקור איתנו מרחב של גוף, מרחב של במה, ומרחב של יצירה כי בסופו של דבר העמקה בשלושת המרכיבים האלה הופכת את הרקדן למה שהוא.
 
"עד עכשיו לא היה כאן איפה ללמוד את כל זה באופן הזה. אורן ואני למדנו את זה מעצם זה שחיינו בחו״ל ועבדנו עם רקדנים באירופה. ראינו לאלו טכניקות ותכנים חושפים בתי ספר כמו P.A.R.T.S בבלגיה או TheaterSchoolבהולנד את התלמידים שלהם. לצערנו, בגלל כל מיני עניינים של מחלות זמננו שם התקצר אבל היינו שנה באמסטרדם ושנה בבריסל.  
 
"חשוב לי להגיד שזה לא אומר שאין אצלנו דגש על טכניקה. במסלול שלנו, הסופר יצירתי, יש גם שיעורי קלאסי אבל אנחנו ניגשים אל השעורים האלה מהכיוון האנטומי. מבחינתי התוכנית שלנו באה לשכלל את הטכניקה מכיוון שהיא משכללת את האינפורמציה הפיזית.
 
"אני זוכרת את עצמי בגיל 18  ובגיל 20 אומרת בדיוק את אותם משפטים מפוחדים על שיעורים קלאסיים, ועל שפגט, וריבועים, והטכניקה של גרהם, ולקח לי זמן להבין איזו מין רקדנית אני רוצה להיות. המסלול שלנו יושב בתוך איזה תווך של אינפורמציה שחסרה".
 
את יכולה להגיד משהו על הרגע בו הבנת איזו רקדנית את רוצה להיות?
 
"היו כמה רגעים כאלה. אחד מהם היה כשצפיתי בלונדון ביצירה MayB מאת מאגי מארן. גלי ההדף של היצירה הזו גרמו לי להרגיש שהחיים שלי לא נעים בכיוון הנכון".
 
בגלל הפיזיות האחרת של רקדנים קצרים שמנים ועייפים?
 
"גם, אבל בעיקר בגלל התפיסה הבימתית הכל כך רחבה שלה. בהכשרה שאני עברתי, שאני שמחה עליה, הרגשתי שאני כל הזמן צריכה לצמצם את עצמי כדי להיות מקצועית וזה משהו שמאוד נגד את האופי שלי. בבסיס שלי אני  אדם מאוד פתוח. וזה לא שמישהו עשה לי את זה זו אני שסגרתי את האפשרויות בפני עצמי מתוך איזו מחשבה מוטעית".



מורי התכנית:  מימין ועם כיוון השעון: אורן נחום, מאיה לוי וחנן אננדו מרס, סהר עזימי, שלומית פונדמינסקי (צילום: יח"צ)

ריבוי פותח אופקים
 
איך בחרת את המורים למסלול?
 
"מצד אחד יש פה כל כך הרבה חסר ומצד שני ברמה האנושית יש כל כך הרבה אנשים מעניינים שמסתובבים ויוצרים פה. ויכול להיות שהפרזתי כי באמת כשמסתכלים על התוכנית היא מוגזמת. אני נולדתי לתוך המשפט של אבא שלי ש׳ילד זה ספוג׳. אפשר למלא אותו באינסוף סוגים של דברים. יש משהו חזק בריבוי שפותח לך את האופקים. ונכון צריך להיזהר ואני מאמינה שנפיק לקחים אחרי השנה הראשונה".
 
אז מה יהיה ההבדל בין השנה הראשונה לשנה השנייה?
 
"הדגש בשנה הראשונה הוא כן לתת דגש על מחקר של הגוף העצמי והשנה השנייה היא יותר מחקר קונספטואלי, תמטי, בימתי, דרמטורגי. זה קצת כמו תנועת מצלמה שנעה מאקסטרים קלוז אפ בשנה הראשונה לאקסטרים לונג שוט בשנה השנייה.
 
"למרות שהשנה תסתיים עם יצירות אישיות של הסטודנטים זו לא תכנית לכוריאוגרפיה. אני כן מאמינה שכשאתה יוצר אתה לומד דברים שלא היית לומד בדרך אחרת. כשאתה יוצר עבור עצמך אתה מבין באופן עמוק את נקודות החוזק ואת נקודת החולשה שלך כרקדן. ככה גם כשהוא פוגש כוריאוגרף הוא יודע לתרגם באופן הרבה יותר עמוק ומהיר מה נדרש ממנו.
 
"הנטייה היום היא להעביר את ה׳רקדנים המבצעים׳ להיות ׳רקדנים יוצרים׳ כאלה שישאלו את עצמם איך הם משרתים את עצמם בתוך יצירה של מישהו אחר. הרקדן הוא הפנים של העבודה, הוא זה שמרגע מסוים כשהיצירה משתחררת מהכוריאוגרף וחיה על הבמה, יקבע איך היא תראה. לכן הוא חייב לדעת לנסח אותה לעצמו כדי לדעת מה להביא לתוכה חזרה. הרקדנים הם אלה שהופכים את היצירה למה שהיא.
 
"בעצם הכי נכון להגדיר את קהל היעד של המסלול לאנשים שיש להם רקע וניסיון ויש להם כבר את הטכניקה בגוף וזה לא מספיק להם. הם רוצים ומסתקרנים לדעת עוד, והם רוצים להמציא טכניקה משל עצמם מהגוף". 
  
 והתכנית אכן נשמעת גדושה כמעט אינסופית: יוגה ומודרני, ופילאטיס וקלאסי, וגאגאותנועה בשיטת אילן לב. ושלושה כוריאוגרפים שיצרו עבודה קצרה לסטודנטים, וכאלה שילוו תהליכי יצירה. ובוטו, ותאוריה ופרקטיקה,ותיאטרון תנועה, ופילוסופיה של האמנות, ותולדות המוזיקה המודרנית, ומשחק ו״תולדות המחול שלא מסתובבים שוב ושוב סביב מוריס פטיפה״.
 
כל המורים הם אנשים שחשבתי שיש להם אינפורמציה שתעשיר אותי, שתגדיל אותי כאדם. התכנית של המסלול יכולה להיתפס כסדנאית אבל זו לא תכנית של סדנאות זו תכנית תהליכית. מאוד אוהבים כאן סדנאות כי יש תחושה שזה לא מחייב אבל כאן זה לא המקרה זה מסלול שצריך להתמסר אליו. 
 
"יכול להיות שבהתחלה זה אפילו יהיה בעוכרינו. אנשים באים ולומדים כל יום, חמישה ימים בשבוע עד השעה 16:00. אנחנו מקווים שאנשים ילכו הביתה בסוף כל יום כזה ויחשבו רגע על התהליך שהם עושים".
 
דיברת על בית גידול והסלוגן שלכם הוא "רקדנים יוצרים יוצרים רקדנים", העניין החינוכי של לגדל דור של רקדנים הוא משהו שחשוב לך?
 
"קשה לחיות במקום הזה ואני כל הזמן מרגישה שאני חיה פה כי אין לי ברירה אבל אם אני כבר פה חשוב לי לעשות דברים משמעותיים. זו לא אני שבאופן אישי הולכת לגדל ולשנות אני בסך הכל מייצרת מסגרת שיכולה לעשות את זה עם האנשים הכי טובים שאני מכירה. אני רק רוצה לתת מרחב שיאפשר לדברים חדשים לקרות.
 
"כשיוצאים מכאן החוצה לעולם הנטייה שלנו היא כל הזמן לחשוב מה אנחנו לא. ואני רוצה לעשות משהו עם מה שאנחנו עדיין לא. כי בסך הכל אנחנו מתפתחים מאוד מהר ואנחנו מדהימים".  


                   אורן נחום, אור מרין (יח"צ)

תמיכה וגב מההורים  
 
עם מי התייעצת כשחשבת על המסלול הזה?
 
"אורן הוא חצי שני באופן מלא. אין פה שום החלטה שהוא לא שותף לה. הזוגיות שלנו בנויה מהפצצות שאני מפילה עליו ומהאבק שריפה שהוא עוזר לי להכין כדי למלא אותן. וכל הדבר הזה עומד לקרות ב'בוסתן' שהוא בית הספר של ההורים שלי שגדלתי וחונכתי על ידם, ועסק משפחתי שאני עובדת בו מאז שאני בת 17 כמורה. זה לא סתם שהמקום הזה נפתח בתוך המרחב שלהם. ההורים שלי ממלאים אותי בהשראה וברעיונות והם תמיכה וגב לכל מה שאני עושה".
 
המסלול הזה זה משהו שחשבת עליו הרבה זמן?
 
"אני אגיד לך יותר מזה זו רק ההתחלה. הנקודה הראשונה של הצעד הבא שהוא מעבר ליצירה האישית, ואולי נדבר עליו בעוד כמה שנים".
 
ליצור בלבד זה לא משהו שמספק אותך?
 
"אני נזהרת כי אני אחרי כל עבודה אומרת שזו העבודה האחרונה שלי ואז לפני שאני מסיימת אני כבר בעבודה הבאה. זה באמת הלחם והמים שלי. זה האוויר אבל זה משרת משהו אחר".
 
אז מאיפה בא הצורך בעשייה קולקטיבית, מההורים?
 
"אני לא יודעת להגיד ואני גם לא באמת כזו שיתופית. אני די פריק קונטרול שעובדת על האצלת סמכויות. לומר את האמת אני אוהבת את מה שאני עושה אבל כשאני מניחה את העבודה שלי ליד עבודות של אנשים שמעניינים אותי יש איזה חיבור חדש שהוא מרומם נפש. המבט שזה מחזיר אל העבודה שלי רק מתרחב.
 
"אני אגיד משהו שאני לא גאה בו: יש בי איזו נאיביות מול אנשים. יש משהו מאוד ישראלי בכל אחד לעצמו ואני לא מאמינה בזה. אני מאמינה שהמשתף מתעשר. כולם כאן מדברים על לפתח את השיח המחולי אבל בפועל כוריאוגרפים לא טורחים ללכת לראות עבודות של כוריאוגרפים אחרים".
 
אבל זה לא משהו הצהרתי, זה פשוט לא קורה
 
"אפשר לבנות על זה סיפורים של זמן וכסף אבל זה קשור לחינוך".

תכנית להכשרת רקדנים יוצרים (צילום: יח"צ)

דיברת על המעורבות של ההורים שלך בעשייה שלך . אמא שלך כבר השתתפה באחת היצירות שלכם מה עם אבא שלך הוא לא רוצה ?
 
"תלוי את מי את שואלת אותי או אותו. אבא שלי בא מאמנות פלסטית הוא צייר ובפועל הוא הפרפורמר האמיתי מבין כולנו אז אולי אנחנו שומרים אותו לדבר האמיתי. זה אם שואלים אותי. אם תשאלי אותו הוא יגיד שהוא לא מבין איך זה עוד לא קרה. גם עם אמא שלי זה לקח זמן, היא חפרה כמה שנים טובות ׳יאללה יאללה יאללה׳ עד שזה קרה. המשפחתיות הזאת שלנו היא אינטנסיבית לטוב ולרע".
 
על מה אתם מדברים בארוחות ערב?

"על תלמידים. מאז שאני זוכרת את עצמי, כשאני ילדה בעצמי בת תשע בת עשר, בשולחן ארוחת הערב מדברים על תלמידים 'בבוסתן'. תמיד הייתי צריכה לחלוק את ההורים שלי עם כל הילדים האחרים".
 
 
 
להרשמה, לאודישנים לתכנית ("אודישן דו צדדי" לדברי אור מרין)  שייערכו ב-10, 11 ביולי 2015 יש לציין  "אודישן " ולשלוח שם, קורות חיים, תמונה  למייל Research.marin@gmail.com . אפשר לשלוח לינקים לקטעי וידאו .

אתר Re-search