בחדר מתפזר קול מתוק, ילדותי משהו, טהור משהו, קולה של שרון רוטר באלבום הסולו השני שלה, "נושמת לאט".

לפני עשור וחצי, לפחות, הכרתי אותה כצבע הטהור הזה המלווה את ברי סחרוף בהופעות ובהקלטות, ואחר כך בשירים כמו "הניצוץ" ו"ארוץ אליך", שסחפו את הרדיו, וגם אותי.

אחר כך נפגשנו שוב באחת מסדנאות הכתיבה שאני מעבירה, וגם לשם הביאה את האיכות הנקייה הזו שמאפיינת אותה, בשינוי מסוים של המראה החיצוני שהפך צנוע יותר, ולא שלפני כן הייתה מפורעות החוק בכל מה שקשור למראה החיצוני שלה.

כשאנשים עוברים תהליך של מה שהם קוראים "התחזקות", זה מעביר אותם, בדרך כלל, לצד השני, כאילו שהפסיקו לדבר שפה שבה מדברים שאר אנשי השבט. אצל רוטר לא מורגש השינוי הזה, ולא בגלל שלא התחזקה, כמו בגלל שמעולם לא הייתה, לטעמי, חלשה.

להפוך את הרוח לחומר

"היצר הרע דומה כמו מי שהולך ורץ בין בני אדם וידו סגורה/ ואין אדם יודע מה בתוכה והוא מרמה בני האדם/ ושואל כל אחד מה אני אוחז/ ולכל אחד נדמה כאילו הוא אוחז מה שהוא מתאווה/ ועל כן הכל רצים אחריו כי כל אחד סובר שיש בתוכו מה שהוא חפץ/ ואחר כך הוא פותח את ידו ואין בה כלום" ("היצר הרע", מילים: רבי נחמן מברסלב, לחן: שרון רוטר)

באלבומה החדש 11 שירים, המשלבים לחנים וטקסטים שלה ליצירות מאת זלדה, א.ד. גורדון, הרבי נחמן מברסלב ולאה גולדברג, שאת שירה "האמנם" ("את תלכי בשדה") הלחינה רוטר מחדש. בנוסף, ביצוע שלה לשירו של מאיר אריאל "שדות גולדברג" ("ילדתי שלי").  נושאי השירים מסגירים את הדרך שפנתה אליה רוטר.

"זה לא אלבום קונסרבטיבי בדרך שלו, כי לא הייתה כוונה לעשות אלבום", היא מספרת.  "כנראה שהאלבום הראשון, שיצא ב-2003, השאיר אותי בלי חשק לעשות עוד אלבום. בדיעבד אני מבינה את זה, זו לא הייתה החלטה, אבל גם לא היה איזה דרייב לעבוד על עוד אלבום. כנראה שזו הייתה חוויה לא מרנינה, בסופו של דבר".

מה היה שם כל כך לא מרנין?

"הרבה עבודה, מבחינת עמל, ומעט פירות מבחינתי, אפילו שכאילו הייתה הצלחה. זה לא החזיר מה שציפיתי שזה יחזיר. אז את יודעת, המשכתי לשיר, וכל מיני מפגשים יצרו שירים ויצרו אפילו שירים מוקלטים, ועברו איזה עשר שנים פלוס, ואני מגלה שיש לי 11 שירים שהם שלי ולא הוצאתי אותם אף פעם ואני מחליטה לאגד אותם לאלבום, קצת כמו להוציא תמונות של הילדים ולשים אותם ביחד באלבום, מין משהו ארכאי כזה, להגיד 'ואלה, בוא ניקח את כל הרוח הזו ונהפוך אותה לחומר'".

ואיך הופכים אותה לחומר היום, כשהתעשייה כל כך שונה מזו שהכרנו שתינו בעבר?

"אני חושבת מאוד בקטן. חשבתי להוציא אלבום בשביל למכור אותו בהופעות שלי, שיהיה חומר חדש, רלבנטי יותר לאיפה שאני נמצאת היום. פתחתי הדסטרט וביקשתי מעט כסף, יחסית, 8,000 ₪, כי כל האלבום היה מוכן בעצם ורק הייתי צריכה להדפיס אותו. לא התכוונתי להוציא שירים לרדיו, לא רציתי יחסי ציבור או שום דבר כזה, פשוט רציתי שיהיה  לי אלבום ביד למכור בהופעות.

"דווקא קרה איזה תהליך מוזר, שברגע שהיה לי את האלבום ביד, בא איזשהו חשק שלא היה קודם, של כן להוציא אותו החוצה כמה שיותר, אבל ממקום אחר ממה שהיה פעם. מקום יותר פשוט, פחות עם נפח".

אז אפשר למצוא אותו בחנויות?

"קודם כל, אין כל כך חנויות, אם כבר דיברנו על ההבדל בתעשייה של פעם לזו של היום... יש חנות שקוראים לה 'דברי שיר', והיא מוכרת בעיקר למגזר הדתי, ושם אפשר לקנות, גם דרך האינטרנט, ובבנד קאמפ, ובאייטיונס".

והנה העברת אותי בצורה המושלמת לחלק בשיחה שמתייחס לתהליך האישי והרוחני שעברת, ושתמיד סקרן אותי, כי ראיתי אותך הולכת ומחזקת את הצד הטהור, שממילא תמיד ראיתי בך

"זה תהליך של המון זמן, שבא ממקום נורא אישי ונורא פנימי. המקום שרוצה ללכת לאיזו שהיא דרך מותווית, מוסרית, נכונה, ובמיוחד אחרי שיש ילדים. התהליך התחיל לפני הילדים אבל התכל'ס התחיל רק עם הילדים והלאה".

מה זה אומר התכל'ס?

"תכל'ס זה אומר לקיים מצוות, להשתנות במראה, כל הדברים האלה. נגיד, בתשע השנים שיש לי ילדים, זה נהיה העניין של העשייה, את מבינה? התחזקות בלעשות דברים. כי באמת רציתי בשבילם משהו אחר. אולי אחר מאיך שאני גדלתי, או אחר ממה שיש כרגע, מההיצע שקיים. רציתי שהילדים שלי יהיו יותר ילדים, יותר פשוטים, פחות חשופים".



שרון רוטר (צילום: יחסי ציבור)

אלבום שלא מצפה

מכיוון שבעיניים שלי היו בך הרבה ניקיון וטוהר גם לפני התהליך הזה, איך היית מגדירה את ההבדל בין שרון של לפני לשרון של אחרי?

"מבחינתי ההבדל הוא שהיום אני הרבה פחות מפחדת לעבוד קשה. נגיד להביא עוד ילדים, כשהיום אני בהיריון החמישי שלי. אז זה משהו שפעם לא הייתי מעזה לעשות. אם אני הייתי במרכז אז, היום אני יכולה קצת לרדת מעצמי. זה תהליך של הרפיה, ושחרור ואפילו אדישות, שעושה לי מאוד טוב בחיים. זה נורא נורא אישי כמו שאמרתי לך. זה לא משהו שהוא מול כולם, או 'תראו זאת האמת' או משהו כזה. זה במקום שלי. היום יש פירות לעמל שלי".

וברמה הכי נקודתית, הייתה נקודת זמן ספציפית שהציתה את התהליך הזה?

"זה היה עוד לפני, אבל כשנסעתי להודו, היה שם מין מקום נקי כזה של לפגוש יהדות וישראליות ממקום אחר, שלא הייתי מורגלת בו עד עתה".

דווקא מההתבוננות ממרחק

"זה רחוק, וכל כך שונה, ועם זאת כל כך רוחני, והשוני הפשוט מהותי הזה גורם לך כל הזמן להסתכל פנימה ולהגיד, 'רגע, אז אם ככה, אז איך אני? ולמה אני ככה? ומי קבע שאני ככה?', ואין את הלחץ, ואין זמן, ואתה יכול להתבונן ולשאול הרבה שאלות. אני חושבת ששם היה איזשהו שינוי בפתיחות שלי. בסך הכל פעם הייתי די אנטי".

פשוט חיפשת אחרי האושר או המשמעות

"משמעות, חיבור לעצמי, מקום נקי יותר, כלים. הרבה כלים להתמודד עם המציאות. אני לא מפחדת לעשות אותה יותר מורכבת, אני יודעת שתהיה לי את הטרמפולינה הזו ליפול עליה".

איך תהליך כזה משפיע על התכנים של היצירה?

"אז זהו... בהתחלה אני מפחדת לגעת בטקסט, לכתוב. אני נוגעת רק בטקסטים של אחרים, של שירה, של תורה, דברים כאלה. אחרי כמה שנים יש כבר איזה שני טקסטים שאני כותבת, וחוזרת להעז לכתוב לעצמי. זה מבחינת הטקסט. בכלל, האלבום הזה הוא לא מתחנף. גם בגלל שהוא לא מכוון להיות אלבום אלא פשוט קרה מתוך המקום שהייתי בו. אין שום רצון שיאהבו אותי או אותו. הוא נקי מהבחינה הזאת. הוא גם לא מצפה, את מבינה?

"אם פעם ציפיתי שהוא יביא לי משהו, היום אין לי שום ציפייה ממנו. כל מה שאני מקבלת ממנו זה מתנת חינם מבחינתי. זה משפיע גם על התכנים. על איך שהוא נעשה. פחות מבולבל. פחות 'ככה לא, ככה כן, ככה כדאי, ככה לא כדאי'. כל ההיסטריה הזאת, כל החשיבות, הבלבול. זה יוצר הרבה סבל, הספקנות. יאללה, פחות לשבת על נקודות. יותר חפיפיניקי באיזה מובן גם".

להציף את השמחה

יש באלבום נוכחות די גדולה לטקסטים של זלדה, משוררת נפלאה, שלי לפחות, לא תמיד קל להתחבר אליה

"יש שירים שאני פחות מתחברת, ויש שיר שלה שערכתי, ואני לא משתמשת בכל הטקסט. אני עושה את זה לפעמים. גם ב'האמנם'. אני לוקחת רק חלק. אם יש חלק שאני לא מתחברת אליו ולא מבינה אותו הוא לא נכנס. וככה את יכולה לעשות את זה גם מאוד אישי באיזה שהוא מובן.

"זלדה היא חזקה. היא לא הייתה כותבת שירים אלא הייתה כותבת מכתבים לחברים שלה. אני אוהבת את זה. היא לא עשתה מעצמה עניין. היא לא ישבה בקפה תמר או הלכה לצימר בכליל בשביל לכתוב. היא כתבה מכתבים לחברים שלה, ובסוף איגדו את זה בספרי שירה. זה מדהים. היא כואבת את כאב העם, את כאב השכינה, יש בה כאב, אבל יש לה גם אופטימיות, כמו בחיים".

הזכרת את "האמנם" ("את תלכי בשדה"), ובאלבום תרמת לו לחן חדש

"אני, בבורותי, לא הכרתי את השיר ששרה חווה אלברשטיין (לחן: חיים ברקני). פשוט נתקלתי באיזה טקסט, והוא כל כך הדהים אותי, הוא היה כל כך נשי ומדיטטיבי, שזה פשוט השפיע עליי מאד והלחנתי אותו, ואחר כך הייתי מאוד מבסוטה מעצמי, עד שגיליתי שבעצם יש שיר נורא מפורסם שקיים כבר... אבל זו הפשטות, את יודעת".
בכל התהליך שאת עוברת, איפה רגע המבחן הכי קשה מבחינתך?

"בלהיות שמחה".

אפילו לא חשבת על זה. ישר ענית

"היית שואלת לפני שבוע הייתי אומרת משהו אחר, תפסת אותי ביום ראשון בבוקר..."

אבל יש משהו בתשובה ראשונה שהוא מאוד מדויק

"אני חושבת שכשיש לך כזה עול של ילדים, בעל, פרנסה, צריך למצוא את השמחה בתוך הדבר הזה. כי באמת, החיים מקסימים, אבל אתה טובע בתוך החיים שלך, ולפעמים מאבד את השמחה. אז אני מחפשת אותה. רוצה להציף אותה".

ובמקום הטכני יותר, איפה המבחנים שהיו לך קשים במיוחד במעבר לעולם החדש, יחסית, שלך?

"אני כנראה עוד לא בטוחה במקום שלי, נגיד מבחינת הקריירה. אם היית שואלת אותי לפני עשרים שנה הייתי חושבת שאני אהיה היום על איזו דרך מלך כזאת. זה עוד לא קורה לי. אז לפעמים יש איזה חוסר ביטחון במקום הזה. זה עדיין נבנה. כאילו אני בת שלוש במקום להיות בת עשרים".

גבול זה מקום לפרוח בו

דיברנו קודם על העיסוק בטקסטים. היום את במקום שמצנזר את עצמו? כי אני אף פעם לא מבינה איך להיות דתי כרוך בלצנזר את היצירה. לי נראה שהאמונה אמורה להוביל את האדם להיות הכי בשלמותו שהוא יכול להיות, ולא לצנזר

"אני רואה את זה הפוך. גבול בעיניי זה מקום לפרוח בו. אם לא הייתה כוס, המים היו נשפכים. אז הכוס מחזיקה את המים, היא נותנת להם את הגבול להיות בו".

אז את מצנזרת...

"לא צריך לצנזר. אלה מקומות שאתה לא רוצה ללכת אליהם. מקומות לא צנועים, או לשון הרע, כל מיני דברים כאלה שהם לא שייכים יותר. לעשות רע לאחרים. לפגוע".

אני לא מדברת על דברים כאלה אלא על כך שכתיבה היא מקום של חקירה אישית ובירור פנימי ששם על השולחן לא פעם גם ספקות

"צריך לאתגר אותי לשם ואני יכולה. אבל כן יש מקומות שאפשר לפגוע בהם באחרים בכתיבה, בטח שיש. נגיד, אם מדובר על סדנאות כתיבה, נכון לפעמים יש שיר תשובה שאת כותבת למישהו? אז את יכולה שם לפגוע בו, להיות לא רגישה. לא מזמן ביקשו ממני לשיר איזה שיר ולא רציתי לשיר איזה שורה שהייתה בה קללה. לא בא לי לקלל. אני לא רוצה. אני שומרת על הניקיון שלי בקנאות, את מבינה? זו זכות, זו לא חובה".

מה עם הופעות?

"יש לי בעיקר הופעות מכורות, למגזר הדתי, לנשים".

ואם הנשים הן גברים?

"אז אני מעדיפה שהם לא יבואו... עם הזמן זה התחיל להפריע לי. אני לא אגיד לך שאני לא עושה את זה לגמרי אבל אני מעדיפה שלא". 

שרון רוטר (צילום: יחסי ציבור)

שרון רוטר - "נושמת לאט" (נענע דיסק),  בבנדקמפ