סביר להניח שאם תגידו למישהו מברית המועצות את השם דניאיל חארמס הוא יתחיל לצחוק ואז מיד לצטט. הספר היחיד שלו שתורגם לעברית ב-2003 הוא ״אני אוהב לשבור לאנשים את הפרצוף״ שתרגם רועי חן וממנו נלקחו מרבית הטקסטים להצגה ״אני דניאיל חארמס״ של הסטודיו למשחק ניסן נתיב שתעלה השבוע במסגרת פסטיבל "דור חדש בתיאטרון”.
 
חארמס נפטר מרעב ב-1939 בבית הכלא בתקופת המצור על לנינגרד. עבודתו המוכרת היתה שירים לילדים. כתביו עבור מבוגרים מעולם לא פורסמו בימי חייו, ואף לא בשנים שלאחר מותו. רק בסוף שנות ה-50 ובתחילת שנות ה-60, החלו ה"סמיזדט"- התפוצה המחתרתית של ספרות שדוכאה על ידי המשטר הסובייטי, לאסוף אותם ולפרסמם במידה מוגבלת. אולם, רק בסוף שנות ה-80, עת החל המשטר הקומוניסטי לקרוס, פורסמו יצירותיו ברוסיה באופן רחב.

הכוריאוגרפית והבמאית מרינה בלטוב הכירה את חארמס רק  בשנות השמונים, כשיצא לאור ספרו הראשון ברוסית. ההיכרות האינטימית איתו היתה דווקא כאן בארץ, אחרי שעלתה עם מדף ספרים צנוע ברוסית, ומצאה את עצמה ערב ערב מקריאה לבקשתם של ילדיה הקטנים את סיפוריו של חארמס. אחר כך הם גדלו ואת הספר הקריאה לחברים ישראלים שבטעות חשבו שההומור שלו מושפע מאוד מחנוך לוין.

ערבוב של קומדיה וטרגדיה
 
כבר הרבה שנים מחפשת בלטוב את החיבור האמיתי והמשמעותי בין תנועה וטקסט. מקפידה בכל אחת מההצגות שהיא עובדת עליהן שגם אם הן מלאות בטקסט תהיה בהן תמיד תנועה. דווקא בהצגה הראשונה שביימה ״פלונטר״ ב-1993 היו שלושה משפטים. משם נולד הצורך שלה ביותר טקסט.
 
כשלימדה לפני שנתיים בניסן נתיב  ביקשה מתלמידי שנה ב' להביא לשיעור לעבודת אימפרוביזציה טקסטים של חארמס מתוך תחושה שהאיכות הפרועה והאבסטרקטית שיש בהן תביא לדיוק אחר. לרגע לא חשבה שתיוולד מתוך העבודה הזו ההצגה ״אני דניאיל חארמס״.
 
בדיוק סיימה הצגה חדשה בשם ״ארץ פוק״ שעליה גם כמו בהצגה החדשה עבדה עם אריאל ברונז. מרינה אומרת שאם היא חושבת על זה היא בכלל התחילה לעבוד עם אריאל ברונז בגלל שהוא הזכיר לה בכתיבה שלו, בהומור הפרוע שלו את חארמס.״אני אוהבת את הערבוב הזה של הקומדיה והטרגדיה. זה לא סטנדאפ שתפקידו להצחיק. אלה טקסטים שעוסקים בחולשות ובחוזק של בני האדם".
 
את הטקסטים של חארמס שהביאו התלמידים היא סידרה באופן אוטוביוגרפי כדי להציג אותם בפרזנטציה אינטימית של 50 דקות ורק כשראתה אותם על הבמה הבינה שיש לה חומר להצגה.




אני דניאיל חארמס (תמונת יחסי ציבור)





טקסט כמוזיקה מפורקת
 
הטקסטים של חארמס הם מטאפוריים, אנטי תיאטרליים לחלוטין. מה שקושר אותם בהצגה זו הביוגרפיה שלו?
 
״גם הביוגרפיה. ניסיתי לתת רקע היסטורי ואת התחושה של רוסיה של אז מתוך מחשבה של השקה לישראל של היום. בעבודה המשותפת עם ברונז גילינו שיש לחארמס טקסטים שעוסקים בחקירות בכלא שבחרנו להשתמש בהם.למשל יש חוקר שחוקר עציר החשוד בחרבון על דגל המולדת. העציר מסביר שהוא לא חירבן על הדגל  אלא רק ניגב איתו את התחת. כשהוא נשאל אם חסר לו נייר הוא אומר שהוא צריך את הנייר כדי לכתוב.
 
"לקחנו חומרים מתוך היומנים שלו חארמס שעסקו ביחס שלו לנשים. חארמס אמנם היה נשוי פעמיים אבל כל הזמן הוא התרגש מנשים סביבו וסבל מאהבות נכזבות. לקחנו קטעים מהיומנים שבהם הוא עסק בתהליכי הכתיבה שלו ובתשוקה לקריאטיביות שלא נגמרת, עד שבסוף נוצרה מעין פליטרה- לוח צבעים שיש בו את הגוונים של חארמס היוצר והאדם עד הקמה אירונית של תיאטרון מתחת לשולחן לכבוד חארמס.
 
יש לחארמס סיפור שמספר על זה שהתיאטרון נסגר בגלל שלכולנו יש בחילה ונדמה לי שזה משקף הכל".
 
אז הייחוד שלך כבמאית בגלל שאת באה מהתנועה הוא למצוא את האורגניות בין הטקסט לתנועה?

״כן, כי השאיפה שלי בעבודת הבימוי היא שהיא לא תתחיל בלקחת טקסט ולחשוב איך למצוא לו את התנועות. אני בכלל מתחילה מהתנועה ורק אז מצטרפות אליה המילים והמשפטים ככה שהם גדלים ביחד. אי אפשר להפריד כוריאוגרפיה מטקסט.
 
"אני תמיד מביימת בתנועה אבל עם חארמס זו היתה הפעם הראשונה שהתחלתי לביים מתוך ויתור מוחלט על המשמעות של הטקסט, לא ניסיתי למצוא דרך האימפרוביזציה את הטקסט בתוך התנועה. נכון שאי אפשר לברוח מזה שבטקסט יש משמעות אבל אני מבקשת מהשחקנים לא להעביר את המשמעות שלו לנסות להשאיר אותו כמוזיקה מפורקת. הרי גם במוזיקה מפורקת יש משמעות אבל אחרת.
 
"רק מתוך הפירוק אפשר לבנות חיבור יותר הרמוני. אני מתחילה מנקודה שהיא אולי הכי מזלזלת בטקסט אבל בעצם זה כדי למצוא את הכבוד שלי אליו ממקום אחר, לא אוטומטי. השחקנים מובילים את הטקסט לא לפי מה שהוא אומר אלא לפי מה שמתרחש באימפרוביזציה ובמקרה של חארמס זה עבד טוב עם האבסורדיות של הטקסט שלו".

"תיאטרון רפרטוארי זה לא תהליכי"
 
זה תהליך שאפשר בכלל לעשות אותו בתיאטרון רפרטוארי? את מתארת פה תהליך של שנה עם תלמידים שאת מכירה אותם שלוש שנים ברצף
 
״לא. זו חייבת להיות קבוצה שיש לה את אותם כלים ושהיא מחזיקה באותו די.אנ.איי. לכן אני עובדת רק עם התלמידים שלי. אני צריכה לבנות איתם טרמינולוגיה משנה א׳. מלבדי מלמדים פה עוד אנשים שאני מכירה את העשייה שלהם ואת הטרמינולוגיה שלהם.
 
"בעבודה הזו יש לי צוות ענק שברובו הוא אנשים שהיו תלמידים שלי שאני סומכת עליהם כי הם מדברים באותה שפה. יש עוזר במאית ועוזרת כוריאוגרפיה וארבעה מלחינים, ומישהי שאחראית על הדרמטורגיה של המוזיקה. כולם אנשים שהרווחתי בדרך שעשיתי כמורה בניסן נתיב. אני לרגע לא יכולה לראות את עצמי מגיעה לתיאטרון רפרטוארי ומבקשת לביים שם, זה לא תהליכי.
 
"בדצמבר אנחנו עוברים לבניין חדש ביפו ושם יהיה לנו במה משלנו ומרכז פרינג׳ שאותו אני אנהל שמטרתו לקדם את היצירות של הבוגרים של ניסן נתיב״.
 
את מתארת פה איזו אידיליה אבל בעצם כל שנה שאת מקבלת היא מצב נתון חדש, אין לך פה בחירה
 
״נכון אני מקבלת שנה שאני לא מכירה אבל אחרי בערך שנה וחצי אני כבר מכירה היטב את הצדדים החזקים והחלשים של כל אחד מהתלמידים. ואצל כל אחד יש משהו מיוחד שאני יכולה להשתמש בו. אני נוטה לשים את התלמידים במקום שבו הם הפתיעו אותי כשחקנים. גם במאי שיכול לבחור טועה בליהוק. אני לא באה עם הצגה מוכנה אני כותבת את המחזה דרך העבודה עם האנשים הספציפיים״.
 
את יכולה לתת לי דוגמה לגילוי של ליהוק שקרה לך בהצגה הנוכחית?
 
״הבחירה שלי בדמות של חארמס היתה של תלמיד שלי שהיה אבוד בשנה הראשונה ושיעורי התנועה עשו לו כאב ראש ופתאום לקראת סוף שנה ב׳ הוא התפתח וראיתי בו איזו תשוקה לתיאטרון שהוסיפה לו סקס אפיל. ואז הבנתי שהוא יכול להיות חארמס ומשם התחלנו. היה לי ברור שכבמאית אני חייבת להיות מאוהבת בשחקן שמשחק את חארמס, זה היה צריך להיות מישהו שאני יכולה כבמאית להיות איתו בדיאלוג רגשי״.
 
תמיד במאי צריך דיאלוג רגשי עם השחקנים?
 
״זה תלוי בקבוצה. הקבוצה הנוכחית התחילה כקבוצה שכאילו אין בה כוכבים אבל הם יודעים לעבוד ולתת תמיכה הדדית ובהצגה הזו הם יוצאים סופר מעניינים. יש בתוכם קבוצה ששרה מדהים ובחור שכתב אופרה לסיפור הציידים של חארמס״.




אני דניאיל חארמס (תמונת יחסי ציבור)





אני שונאת תיאטרון 
 
בלטוב אומרת שהתיאטרון שלה הוא בדיוק לאנשים שלא אוהבים תיאטרון. ״אני עובדת בדיוק מהנקודה הזו ׳אני שונאת תיאטרון׳. כי מה שאני עושה זה לא תיאטרון זו קודם כל קליפיות של סיטואציות שהתנועה בהן לוקחת אותך לא למשמעות אחת שאתה יכול לומר לעצמך ׳הבנתי׳.התפקיד של הבמאי הוא לתת לקהל אוכל למחשבה. אני רוצה שלתיאטרון תהיה את אותה חוקיות שיש במחול ושירה, את אותו דבר לא ליניארי, זרם אסוציאציות פתוח, שמבקש מאיתנו לחשוב אחרת את העולם״.
 
״אני רוצה להימנע מהאוטומטיות לעיתים לפני הצגה אנחנו עושים ראן בלי מוזיקה ובלי טקסט כדי לנסות לבסס את הטקסט במקומות שונים. הרי גם כשלא קורה כלום על הבמה ויש רק תאורה זה עדיין תיאטרון. בתיאטרון יש כל כך הרבה מרכיבים שטקסט הוא רק אחד מהם״.
 
״לעתים אני מכריחה את עצמי ללכת לתיאטרון הרפרטוארי בגלל חברים שלי או תלמידים שלי, אבל זה אף פעם לא פותח בפני עולם. זה תמיד נשאר פלקטי גם כשהשחקנים באמת מצוינים. התיאטרון הרפרטוארי היום הוא מוזיאון לתיאטרון שהיה בסוף המאה ה-19, ואולי ובעיקר הוא מקום של ביזנס".
 
מה היה האתגר הכי גדול שעמד בפניך בעבודה הזו?
 
״להיות רוסייה, סובייטית. מאז שהגעתי לארץ ניסיתי לשים את הרוסיות שלי בצד כדי לגלות את הישראליות, להיות חלק ממה שקורה כאן. גם כשביימתי את 'הדייר חיימוביץ' הדגש שלי היה לא על היותו מהגר אלא על היותו איש זר, אמן. פה הייתי חייבת להכריז על הרוסיות שלי, להביא להצגה את ההבנה שיש לי לגבי המנטליות הסובייטית ולשים אותה בשיא האירוניה והכאב על הבמה. אפילו הרשיתי לעצמי להכניס ריקוד רוסי גרנדיוזי ופלקט שכתוב באותיות קיריליות שנתנו את הריח הרוסי שנשכח ממני״.
 
מה היה קורה להצגה הזו אם היא היתה עולה ברוסיה?
 
״אני דווקא חושבת להביא את ההצגה הזו לרוסיה בדיוק באותו מבנה כי נדמה לי שלמרות הביוגרפיה, שאולי יותר מוכרת לקהל הרוסי, הגעתי לאיזו תמצית של חארמס יותר מאשר לאילוסטרציה של הביוגרפיה שלו".

המוזיקליות של המלפפון
 
יכול להיות שבגלל שנאלצת להחליף שפה בשפה קיבלת מתנה גדולה, את אותם יחסים חד-פעמיים עם הטקסט בעברית?
 
"בכלל להחליף מדינה זו מתנה גדולה כדי להבין משהו על המקום שאתה בוחר לגור בו. היום לא הייתי רוצה לגור במקום אחר, לא באירופה ולא באמריקה כאן זה עדיין מקום שהוא כור היתוך פעיל מבעבע ומאוד אינטנסיבי מבחינה אמנותית.
 
"כשהגעתי לתל אביב בהתחלה זה הפתיע אותי שזו לא עיר קוסמופוליטית אלא עיר שכונתית התאכזבתי כי התחושה שלי היתה שאני גרה בכפר. היום אני מודה על זה שאני לא גרה בערים גדולות כמו מוסקבה או ניו יורק עם תחרות ואינטנסיביות של חיים בלתי אפשריים".
 
היית יכולה לעבור את אותה מערכת יחסים עם התיאטרון אם היית נשארת ברוסיה?
 
"בוודאי שלא. אנחנו נולדים עם כבוד ואחריות לשפת האם שלנו למילים כמו ׳אסור׳, ׳תודה׳. והעברית התחילה אצלי קודם כמוזיקה שדרכה נבנתה המשמעות".
 
מה המילה בעברית שהכי הרשימה אותך?
 
״מלפפון. תקשיבי כמה מוזיקליות יש במילה הקטנה הזו ׳מלפפון׳".
 
 
 
 
תרגום: רועי חן, קאי קורבלניקוב, בימוי ותנועה: מרינה בלטוב, עיבוד: אריאל ברונז, מרינה בלטוב, ניהול מוזיקלי: תמי ברק, מוזיקה מקורית: לושה סובה, בצלאל בורוכוב, דניאל מיוני, תמי ברק, כוריאוגרפיה:דניאל גל, עיצוב תפאורה ותלבושות: ענת מרטקוביץ', עיצוב תאורה: יאיר ורדי. יוצרים שותפים תלמידי שנה ג', סטודיו למשחק ניסן נתיב, תל אביב. 

"אני דניאיל חארמס" תעלה בימים שלישי ורביעי, 14, 15 ביולי 2015  בסטודיו למשחק ניסן נתיב תבל אביב וכן במסגרת פסטיבל "דור חדש בתיאטרון" ביום חמישי ה-16 ביולי 2015 בשעה 21:00 וביום שישי ה-17 ביולי בשעה בצוותא תל אביב. כן תתקיים הצגה ביום שבת ה-18 ביולי בשעה 21:00, בסטודיו ניסן נתיב תל אביב.