מוזיקה - שיחה עם צמד "פרקדו" -תומר יריב ועדי מורג

לאחר עשור של עבודה קשה צמד הנקשנים "פרקדו" הצליחו להדביק בחיידק כלי ההקשה אפילו את זובין מהטה (בקרוב בקונצרט עם הפילהרמונית). בינואר יעבירו כיתת אמן לכלי הקשה בג`וליארד, וביום ו` הקרוב יעבירו כיתת אמן גם כאן, בקיבוץ מזרע. יוסי שיפמן פגש אותם לשיחה אישית.

מהפכה בפילהרמונית

בתחילת אפריל הקרוב, 2006, יזכו מנוייה הרבים של התזמורת הפילהרמונית הישראלית לחוויה חדשה. קונצרט בפילהרמונית נראה בדרך כלל כך: יצירה קצרה לתזמורת, יצירה לתזמורת וסולן הפסקה ויצירה לתזמורת. לפעמים מטעמי משכי יצירות או מורכבותן תהיינה רק שתי יצירות בקונצרט, קונצ`רטו בחלק הראשון ויצירה רבת משתתפים בחלק השני.

דבר אחד בטוח: הסולן מקבל את חלקו בדרך כלל בחלק הראשון. והיה והקהל מתעקש באמצעות מחיאות כפיים – קצובות על פי רוב – הסולן שב לבמה ומשמיע קטע וירטואוזי או מרגש מאוד או צירוף של השניים שמשכו דקות ספורות, ואז הקהל משתחרר להפסקה. זוהי שגרת החיים הפילהרמוניים.

באפריל, הבטחתי מהפכה. הסולן, במקרה זה הסולנים, תומר יריב ועדי מורג, המוכרים יותר בשמם המקצועי "פרקדו" ינגנו יצירה סולנית עם התזמורת, יצירה שחיבר עבורם המלחין אבנר דורמן. אחרי היצירה יגיע החידוש המהפכני: חברי התזמורת ירדו מן הבמה (ואם תשאלו אותי ימהרו אל תוך האולם ויחפשו מקומות ריקים כדי לראות את החידוש בעצמם) וישאירו עליה רק את תומר ועדי, שינגנו עוד שלוש יצירות שמשכן כ- 25 דקות, לבדם על הבימה הגדולה. התזמורת תשוב לבמה רק אחרי ההפסקה.

איך זה קרה? מה פתאום השוני הזה? התשובה מצויה באישיות האמנותית של יריב ומורג. מי שהגיע פעם להופעה של השניים, יוצא נלהב, מכור למדיה החדשה.

שעה וחצי עם המאסטרו

אז מה בעצם מה קורה שם? מדובר כאמור בשני נגני כלי הקשה. כדי שניטיב להבין, מרגע שקראתם כאן את המילים כלי הקשה, טוב יהיה גם לדעת שהקמת במה למופע של השניים, היא סיפור שיכול להיות ארוך יותר מן ההופעה עצמה. אבל מרגע שהקהל כבר ישוב במקומו, עולים השניים ו"מרביצים הופעה" שכמותה קשה לראות בהרכבי מוזיקה שונים.

יש בין עמיתי, הכותבים על המוזיקה ומבקרים מופעי מוזיקה, המסתייגים מן התופעה. פה ושם נרמז שכלי הקשה זה לא כל כך מוזיקה, "איך אפשר להשוות את זה לרביעיית כלי מיתר, או לאנסמבלים של כלי נשיפה?" משפטים ששמעתי לא פעם. משפטים אלה נובעים, איך לומר, ממידה מופרזת של שמרנות. המוזיקליות של השניים זורמת מהם אל הכלים ומן הצירוף הכפול המוזיקה זורמת אלינו. ויש במופעים שלהם עשיית מוזיקה ברמה אחרת, שאנחנו, הקהל, פשוט צריכים ללמוד ולהכיר. הקהל שעדיין לא נחשף מגיב בדרך כלל בסוף הקונצרט בשגרת הלשון, "ממש לא ידעתי", לא העליתי בדעתי" ועוד ביטויים שעניינם הסמוי והגלוי הוא התפעלות מן החידוש.

זה מה שקרה גם לזובין מהטה. "קיבלנו טלפון מן התזמורת" מספרים יריב ומורג ואמרו לנו שזובין מהטה רוצה לשמוע אותנו ושנכין משהו. שאלנו כמה זמן הוא בדרך כלל מקדיש לשמיעת אמן חדש. ענו לנו שלכל היותר עשר דקות, ואחר כך הוא שומע את חוות דעת נציגי התזמורת שיושבים איתו באולם. גם כדי להכין קטע של דקות ספורות נדרש מאתנו להציב את הכלי על הבמה (וזה כזכור סיפור ארוך). כך שביום המיועד, הגענו להיכל התרבות העמדנו את הכלים על הבמה.

"המאסטרו הגיע והיינו רק שלושתנו באולם ובסופו של דבר וזובין מהטה נשאר שם אתנו שעה שלמה!" לא צריך להוסיף. מה שקרה למנצח הוותיק והמנוסה, הוא בדיוק מה שקורה למאזין שמגיע למופע. תוך כדי המופע אנחנו המאזינים מגלים עולמות צליל חדשים, מתרשמים מכך שכל יצירה, היא סיפור חדש לגמרי, לא רק מכיוון שהיצירה שונה, אלא משום שגם כלי הנגינה משתנים. העמידה של השניים על הבמה משתנה מיצירה ליצירה. ובתוך כל אלה, איכות השותפות.

"משתדלים שבכל שנה יהיו לפחות שתי יצירות ישראליות"

תומר יריב ועדי מורג חיים אחד את השני, הם נושמים איש את רעהו, כל צליל, כל משפט מוזיקלי שנאמר ביחד או זה בעקבות זה גולש מידיהם, משפת הגוף שלהם. חלק גדול מן הסיבה שאנחנו יוצאים לקונצרט ולא מסתפקים רק בהקשבה לתקליטים בבית, טמון בחוויה הצפונה בעצם ההופעה. באנשים שנמצאים על הבמה ונותנים "שואו".

צמד "פרקדו" מספקים את הסחורה במלואה. יתרה מזאת, במקרה שלהם גם אין סיכוי גדול שנוכל לשמוע את היצירה בתקליטור לפני הקונצרט, "אנחנו מאוד אוהבים לנגן יצירות חדשות" אומר עדי ותומר מוסיף, "עד היום חיברו לנו עשרות רבות של יצירות. אנחנו מנגנים אותן לפני קהל ואחרי פעם או פעמיים מרגישים אם יש לשוב ולנגן את היצירה או להמתין לזמן אחר. "כשזובין מהטה שאל מה תרצו לנגן עם הפילהרמונית מייד אמרנו, יצירה חדשה של אבנר דורמן".

אבנר דורמן הוא מלחין בן 30, שנמצא כעת בארצות הברית ומשלים את לימודיו לקראת תואר דוקטור בניו יורק, סיפור הצלחה רציני, בין לאומי. לפני חודשים ספורים התבשרנו שבית ההוצאה האמריקני היוקרתי "שירמר" החתים אותו. זהו הישג רציני, שווה ערך להחתמת שחקן כדורסל מישראל ב-NBA, למשל. לפני שנים מספר חיבר לשניים יצירה שנקראה Oudacrep Akubrad. על מנת להבין את השם המשונה צריך פשוט לקרוא אותו מן הסוף להתחלה ואז נקבל "דרבוקה פרקדואו".

דורמן היטיב להבין את הכלים וחיפש דרך להביא לבמה צבעים מקומיים, מזרח תיכוניים והשניים ניגנו במהלך היצירה לא רק על המרימבה, אחד הכלים הגדולים והפיוטיים בכלי ההקשה אלא גם בארבע דרבוקות. "אבנר מרחיב את הפרק הזה לממדים של סולנים ותזמורת סימפונית גדולה ומוסיף פרקים חדשים".

- עד כמה חשוב לכם הקשר עם המלחין?

"חשוב מאוד. גם חשוב שהוא יידע בדיוק לאילו כלים הוא כותב. נוכחנו לדעת שיצירות שהיינו שותפים לכתיבתן, אפילו שותפות פסיבית של מי שבא והתרשם, ורק אחר כך נכתב, הן תמיד טובות יותר, ומתקבלות טוב יותר גם בקהל. אנחנו משתדלים שבכל שנה תהיינה לנו לפחות שתי יצירות ישראליות". אבל למרות כל העידוד של השנים למלחינים שיכתבו להם, אין בכך די והם כותבים או מעבדים יצירות מכלים אחרים, לכלי ההקשה.

מכירים אחד את השני יותר טוב מבנות הזוג

תומר (בשיער קצר) ועדי (בראסטות מהודקות היטב), החליטו לפני עשר שנים, שזה מה שהם רוצים לעשות בחיים. לא החלטה פשוטה. שוות ערך לחתונה ואולי אף יותר. "הפורמט של דואו של כלי נקישה אינו המצאה שלנו. הוא קיים בעולם. אנחנו למדנו גם אצל צמד כזה בדנמרק, צמד שהתפרק והם הדנים, הלכו לנגן דיסקו, כל אחד בנפרד", אומר עדי מחויך. לפני שהם החליטו שזה הכיוון, עוד ניגנו יצירות סולניות לבד על הבמה, או כסולנים עם תזמורת אבל מאז שהם החליטו שהם מופעים רק כצמד, זה מכתיב אורח חיים, שבינתיים הוא תובעני אבל מהנה מאוד.

לפני כן, בצבא, ניגנו במקומות שונים, עדי בתזמורת חיל-האוויר "שהולכת ונעלמת" ותומר בתזמורת צה"ל. הם היו תלמידיו של אלון בור, הנקשן הבכיר בתזמורת הפילהרמונית והוא תמך ברעיון. ומאז הם ביחד. זכו ביחד בפרסים רבים בישראל ובחו"ל, למדו בדנמרק כדואו נקשנים.

הם גם חברים, אחרת זה קשה. הם מכירים. אחד גר בתל-אביב השני בדרום נתניה. נפגשים לחזרות בתל-אביב במקום שאפשר להרעיש. הם מכירים אחד את השני אולי טוב יותר מבנות זוגם. "בהצצה של שבריר שנייה, אני יודע בדיוק מה הוא יעשה" אומר, לא חשוב מי אומר כי זה הדדי בצורה מוחלטת.

ואחרי שדיברנו על היחד, ועל הנוכחות הבימתית, שדורשת לא רק ריכוז אלא גם שמירה על יציבה ועוד עניינים ספורטיביים, מתברר בהערת אגב של השניים ש "לא צריך להגזים בספורט, יש מחלות של נקשנים ואז ספורט לא כל כך עוזר".

מנגנים בלי תווים

בחודש הבא, לאחר הופעה במרכז "ענב" הם ייסעו לניו יורק וילמדו בכיתות אמן בבית-הספר ג`וליארד, אחד מבתי הספר חשובים בעולם למוזיקה. הם אמנם לא למדו שם, אבל היום הם מגיעים על תקן מורים. "מה תלמדו שם?" אני שואל ותומר עונה תשובה מפתיעה, "תראה, מכל מה שמלמדים אותך באקדמיה, (שניהם למדו באקדמיה למוזיקה שבאוניברסיטת תל-אביב), אף אחד לא מדבר איתך על מה שקורה על הבמה. איך נכנסים, איך עומדים, איך מתכוננים להופעה. איך בונים תכנית. הסטודנטים שם קיבלו מאיתנו כמה יצירות והם לומדים אותן לקראת בואנו ואז אנחנו נעבוד איתם".

דבר נוסף שעליו ישימו עליו את הדגש כמורים, שנראה לכאורה לא חשוב, הוא חשיבות הנגינה בעל-פה. "נגינה בעל פה, זה כל כך חשוב?" אני שואל. "כשאתה שולט ביצירה בעל-פה היא שלך," אומר עדי. ואז אני משחזר בראשי את הופעותיהם, ונזכר שאכן מעולם לא ראיתי תווים של יצירה, ולא עמודי תווים. זה חלק מן המופע, מן השואו, שאולי תופס את הקהל.

"דפי התווים, עמודי התווים, יוצרים חיץ בינינו לבין הקהל. בהופעות ללא התווים, יש לנו דיאלוג מתמיד עם הקהל," מרחיב תומר. "יש כאן עוד עניין והוא לראות את המוזיקה. אנחנו כמקצוענים רואים את תנועת היד של נגן מרימבה, למשל, ויודעים מראש, אם הנגינה תצליח לו או לא. כמו שחקני כדורסל מיומנים, שלפי תנועת היד כבר ברור לאן הכדור יגיע".

"היצירה האחרונה שניגנו הייתה עם סימפונט רעננה," אומר עדי, "יצירה חדשה של סלוואדור ברוטונס, מנצח שהוא גם מלחין. בשיחת טלפון איתו לספרד, לפני שהוא הגיע לישראל, אמרתי לו, כן ואנחנו כבר יודעים את היצירה בעל פה. כן, כן, הוא ענה בביטול. הוא בטח חשב שאני משוויץ, או אומר דברים סתם. ואז הוא הגיע לסטודיו שלנו לחזרה ונותר פעור פה. הוא לא האמין. אנחנו שלטנו ביצירה לחלוטין והוא נסע לרעננה להכין את התזמורת ואיתנו הוא נזקק לחזרה אחת בלבד. ובכל זאת מדובר ביצירה של שישה פרקים וכל אחד מתאר מצב רוח אנושי אחר. אני יודע שבכל ערב, לאחר שירדנו מן הבמה, הוא סיפר לקהל על העניין הזה של למידה בעל-פה.

מתנסים בכלים חדשים

- מה עוד עושה את ההרכב הזה לבעל כח משיכה?

"כשעומדת על הבמה רביעיית כלי קשת. הם תמיד יהיה שני כינורות ויולה וצ`לו. היצירות משתנות אבל ההרכב נשאר כשהיה. אצלנו בכל יצירה יש כלים חדשים, לא מוכרים, צליל חדש תהודה אחרת".

- איך אתם מגיעים לכלים החדשים?

"כשאנחנו מתכוונים להגיע למקום, אנחנו יוצרים קשר עם עמיתים מקומיים. והם עוזרים למצוא מאגרי כלים. אחר-כך זו כבר שאלה של מטען נוסף שצריך לסחוב. לא מזמן היינו בפיליפינים וניגנו מוזיקה בכלים חדשים".

- איך הופך הכלי לכלי שימושי עבורכם?

"זה משתנה. אם מלחין שרוצה לכתוב לנו, ובא לתחקיר ראשוני לפני שהוא שם צליל על הנייר, הוא מקשיב לכלים, לעצמה, לתדירות גלי הקול. מתרשם, כך אנחנו מקווים חוזר הביתה כותב ושולח את התווים".

השניים חזרו לא מכבר מליטא, שם הופיעו בפסטיבל ג`אז." גם ג`אז?" אני מקשה. "אנחנו עוף מוזר, ולפעמים זו המשבצת. אחרי שהקהל שמע אותנו כבר לא חשוב באיזה סוג מוזיקה אנחנו מתמחים. והנה כבר יש לנו תאריכי הופעות בשלוש המדינות הבלטיות, אסטוניה, לטביה וליטא".

- יש עוד כלים שהייתם רוצים להביא ולנגן עליהם?

"אנחנו רוצים להגיע לאינדונזיה, לאי באלי, ולהביא משם פעמוני גונג, אתה מכיר מישהו שיכול לממן נסיעה, ואחר כך הובלה של גונגים מאינדונזיה לארץ?"

כאמור, יציינו השניים בשנת 2006 המתקרבת, מלאות להם עשור. "יפה", אמרתי להם, "בדיוק כשהעולם יציין 250 שנה להולדת מוצרט אתם תחגגו יום הולדת עשר". "לא", ממהר תומר לתקן אותי בחיוך רחב, "קודם עשור לפרקדו ואחר כך מאתיים וחמישים שנה למוצרט!"

צמד "פרקדו" יעבירו בקיבוץ מזרע כיתת אמן לכלי הקשה ביום שישי, ה-9 בדצמבר ב- 13:00 ב-21:30 יתקיים מופע של הצמד במקום. כרטיסים: לכיתת אמן 40 ₪ . למופע 85/75 ₪. כרטיס משולב 100 ש"ח. להזמנת כרטיסים: 04-6429748,04-6429681, 052-7950209. ביום חמישי ה- 22 בדצמבר ב-20:30 יופיעו הצמד במרכז ענב בתל-אביב. לפרטים נוספים