לפני 30 שנה פנטזו גיל אלון ונאוה צוקרמן, הוא - שחקן, במאי, מנהל אמנותי של פסטיבל עכו, והיא - מי שהייתה לגברת הראשונה של התיאטרון האחר בארץ, להעלות את המחזה "המלטMachine" של היינר מולר לבמה.

כעת עולה ההצגה, בבימויה ועיבודה של צוקרמן, ובכיכובו של אלון, בתיאטרון "תמונע".

דיון מטורף עם הדמות של המלט 

"החיים זרמו מאז אותה שיחה", מספרת צוקרמן, "עפו. לפני שנה וחצי אנחנו יושבים, והוא אומר לי, 'זוכרת את "המלטMachine" ואת מה שאמרנו ?'. הסתכלתי עליו, והבנתי שאין לנו עוד שלושים שנה... ואני בנאדם של ברית, אמרתי – אמרתי. ואמרתי לו, 'עושים'. ככה זה התחיל".

המלט, הנסיך הדני של שקספיר, מתלבט לאורך הטרגדיה כולה עם הציווי שקיבל מרוחו של אביו המת, לנקום את נקמתו לאחר שנרצח בידי אחיו, קלאודיוס, שנישא לאחר מכן לאמו האלמנה של המלט. ב-1977 כתב המחזאי הגרמני היינר מולר את "המלטMachine", מחזה המבוסס על המקור, אך שם בפיה של הדמות המתענה את קולו שלו, ואת כל מה שהמלט המקורי לא העז לבטא בקול, לתפיסתו.

"המלט של מולר כולל שבעה עמודים בלבד של מי שהיה מחזאי, במאי, מזרח גרמני בתקופה הקומוניסטית, מאוד מאוד מוערך, שהתחיל לתרגם את המלט של שקספיר לגרמנית, ותוך כדי כך עשה דיון מטורף עם הדמות של המלט. זה 'המלטMachine', מספרת צוקרמן.

"אין התחלה, אמצע, סוף. מולר יורה שם, משפריץ על הדף מחאה, משפריץ על הדף כאב, הוא לקח את הקלאסיקה, וקלאסיקה היא חוצת-זמנים, ומזמנו הוא, במשטר שלו, במצב החברתי שלו, דרך המלט, הדמות הזאת, הקלאסיקה הזאת, הוא יורה את זמנו, את כאבו, את היחסים המשפחתיים שלו.  

"המשפט הראשון ב'המלטMachine' הוא: 'אני הייתי המלט. עמדתי מול המ?שברים, בגבי הריסות, בלה בלה בלה'. זה היה המשפט הראשון. בשורה הבאה זה כבר, 'פעמוני הכנסייה על ארון המת, הרוצח עם האלמנה. את רוצה שאני אפתח לך את הרגליים אמא'לה?'. זה בערך ההמשך. הוא עשה פרקים. אין לו מערכות, והפרק הזה הוא 'אלבום משפחתי'.

"גם בפרק הבא, 'אופליה של אירופה', המשפט הראשון מדהים. זה משהו כמו, 'אני אופליה, שהנחל לא החזיק, אני אופליה של הראש בתנור, אופליה עם החבל'. כלומר הוא מתכתב עם נשים כמו סילביה פלאת', ונשים גדולות נוספות, דרך הקול של אופליה, כשבמשפט הבא, אחרי הרשימה של כל הגברות האלה, היא אומרת, 'אני גמרתי להתאבד'".

המלט Machine (צילום: גדי דגון)

השחקנים מציגים את עצמם

אני שומעת אותך מספרת על זה ושומעת כמה זה נוגע לך במקום מאוד מאוד פנימי משלך

"לגמרי. לגמרי. עם אופליה, שמגלמת עינת וייצמן, מולר נתן לנו רשות פראית לתת את הקול של האישה, והיא היחידה שנשארת אצלו בסוף ולא מתה. היא לא רוצה למות, כי עליה מוטלת האחריות לשמוע את העוולה של העולם, והמילה לשמוע זה לא דבר פסיבי. זה מכריח לפעולה.

"ברגע שעשיתי את העיבוד שמתי אותו בצד ועניין אותי לקחת כל שחקן לקול הפנימי שלו, ועניין אותי שהשחקנים יביאו מהמחסן הפרטי שלהם, מהחיים שלהם. אז עם גיל אלון עבדתי חודשיים, אני חושבת, רק על אבא, אמא, התא המשפחתי, הקולות שאנחנו סוחבים משם.

"יום אחד ישבנו, חברתי הטובה שכבר איננה, טליה שפירא, ואני,  וכתבנו, ופתאום היא עצרה אותי ואמרה, 'את קולטת נאווה, שהמשפחה צריכה להיות המקום הכי חומל והכי מכיל, ושם דווקא כל השריטות קורות? שם זה המקום הכי אכזרי'. אז הלכנו לשם.

"אני כמובן הלכתי גם למחסן הפרטי שלי, למקומות שכל השנים אני עובדת מתוכם. קודם כל מהתא המשפחתי: אישה, בנאדם, שחיה במקום מסוים, וזה הארץ הזו, הנופים שלה, השירים, הדי אן איי של השירים, הים, מאוד הים, אז הלכתי לשם."

את המבנה ה"יורה" של מולר, כפי שמכנה זאת צוקרמן, ניתן למצוא גם בדרך בה בנוי המחזה בעיבודה.

"הערב מתחיל כשהקהל בא לסיור בארמון, המלכה מקבלת אותם, והיא ספק הדמות, ספק השחקנית. יש פה המון דיבור עם האמנות, עם התיאטרון. כי מולר באיזה רגע אומר, 'אני כבר לא המלט יותר. אתם פליטי מהפכה מפוחלצים, כמה הישרדות יש לבנאדם בחברה שהמנהיגות מצופפת בה את הציבור לפינה, כשגורמים לו רק לשרוד ואין לו כבר כוח לדעת ולהילחם על מה טוב לו או רע לו'. משם מתחיל המחזה עם פאנל. השחקנים מציגים את עצמם, גיל מספר בשתי שורות את הסיפור של לפני 30 שנה ומסביר שהקבוצה עבדה עם שני המחזות, מעביר את המיקרופון לשחקנים שמציגים את עצמם, ופתאום הסצנה הראשונה עולה על השולחן".

המלט Machine (צילום: גדי דגון)

ואיך מתנהלת העבודה עם שני המחזות בעצם?

"שקספיר היה נקודת מוצא. אצל מולר אין למלך ולמלכה, למשל, אף מילה, לאופליה יש איזה שבע שורות, והכל זה המלט. בעיבוד לקחתי משקספיר את כל הליין של המלך והמלכה והאמא והדוד, את הורציו פיתחתי בצורה פראית. באופליה יש קצת משקספיר, והשאר זה מולר. ועוד קצת כתבתי. הורציו, כתבתי את כולו, והוא המתווך אצלי, גם בין הדמויות, גם בין הדמויות לקהל, והוא גם נורא מפה, מהמקום הזה, מהארץ הזו".

אם הייתי המלט, אם הייתי אופליה

המלט זו הדמות השקספירית שזכתה להכי הרבה פרשנויות שונות לאורך השנים. על איזה המלט הלכת את?

"כמו שאמרת, המלט הוא דמות עם המון פרשנויות. באחת מהן הוא הססן, לא מעז. יש המון אינטרפרטציות לעניין רוח המת, שיש כאלה שאומרים שזה בכלל בדמיונו. אני לא התייחסתי לרוח המת. מחלת נפש או לא מחלת נפש, לא עניין אותי. הלכתי על הפרשנות הנורא פשוטה ששם בשלטון הם עשו את העניינים שלהם בשביל לשמור על הכסא, על ההמשכיות, על הכוח. שם למעלה קורים דברים שאנחנו לא יודעים. זה הרמז ששקספיר נותן לי. נכון לא נכון, לא יודעת, לא נדע. וזו גישה שבאה די ממרומי גילי, אני חושבת, ומלראות היסטוריה של התנהלויות של זוגיות של כוח של גבר ואשה שמובילים ציבור שלם, בעולם או  בארץ ישראל.

"אני ניגשתי בכלל לעיבוד משאלות. כן ריתקה אותי הטעות שקרתה עם רצח פולוניוס, וכמה בשם הצדק אתה עושה פעולות קיצוניות. האם יש איזו רשות מוסרית לזה כאדם. הורציו שואל אותו, 'בשם הצדק אתה רוצח? אפילו אם זו טעות, זה רצח.'

"כן התעסקתי באהבה של אופליה קודם כל מהמקום של הדילמה שלה. אהוב ליבה רצח את אביה. בשבילי המלט מטורף עליה. לפי הכתוב אצל שקספיר, המלט בא ואומר לה, 'לכי  לכי למנזר, אף פעם לא אהבתי אותך'. בשבילי, הוא אומר את זה מכאב לב נוראי. כי הוא מבין שהוא לא יכול כרגע להבטיח לה כלום, הוא לא יכול לקיים את אהבתו, משהו לא פתור אצלו. בשבילי היא והמלט ימשיכו כל חייהם לחפש את המקום הערכי, השוויון, היושר. פתטי אולי, אבל ככה הסתכלתי על זה. ומולר עזר לי".

למה פתטי?

"אולי זה פתטי. אין כזה דבר אמת, צדק. הלוואי. זה המקום התמים שלי. עדיין. הרי כל 'תמונע', למשל, זה רצון כנגד הכל לאפשר את הניצוץ שיש לאמן בעיניים, ולהגשים את זה. כנגד הכל. כנגד הכסף, כנגד כמויות הקהל, כנגד מה תופס".

והנה הגענו בחזרה לאותו מקום פנימי שבו המחזה נוגע בך כל כך חזק

"משם אני עובדת תמיד. ותמיד יש שם אהבה".

תחזירי אותי רגע לתקופה שבה הקמת את תיאטרון תמונע

"'תמונע' הוקם ב-81' בעצם. עבדתי בסטודיו עם שחקנים, עם מוזיקאים, והלכנו לעכו לשלוש הצגות. העבודה הראשונה נקראה 'תמו-נע',  וביקשתי מכל שחקן שיביא תמונה מהאלבום המשפחתי שלו. כשראיתי את מולר והכותרת 'אלבום משפחתי', אני נפלתי. הוא נעשה חבר שלי. הוא עובד מאותם מקומות.

"ואז בעכו הפכנו להיילייט של עכו. תוך שנייה הוזמנתי לכל המקומות, אחרי שנה אדינבורו, ביקורות בכל העולם. חיינו כמו להקת רוק. 17 שנה. עד 97'.  מפסטיבל לפסטיבל, לביים בכל העולם, סדנאות. ואז אימצתי את בתי, מאי, והבנתי שאני לא רוצה שהיא תהיה נוודית ואני רוצה שיהיה לה מקום אחד, וחיפשתי מקום שייכנסו אליו אנשים ויישבו על הרצפה, מה שלא היה. ומצאתי את המקום בשונצינו, ואז אמרתי, יו הוא נורא גדול, אז עוד אמנים יכולים לעבוד פה. אז הניצנים של תמונע שאת מכירה התחילו ב-81'".

אני קצת מפחדת להגיד לך, שהסימנים שאת נותנת בהמלט מובילים איכשהו בחזרה אלייך

"את מפחידה אותי. כל הזמן שאלתי את עצמי במהלך העבודה אם הייתי המלט, אם הייתי אופליה... אבל זה פאתטי. איזה זכות קיום יש להמלט כזה היום? אכלו אותו בלי מלח תמיד, אבל כנראה שהחברה צריכה שיהיו בה כמה כאלה".

את מספרת על דמות שמחפשת את הצדק ואת הערכיות, על אדם שמתאבד כמעט על האמת שלו

"ואני מאמינה לו. אני עצובה בשבילו. ואם הייתי המלט הייתי מתחתנת עם אופליה. באמת, והולכת לעבוד קשה איתה, מוותרת על המעמד ועל הכסף, וחיה חיים רגשיים בדרכי. והוא אידיוט שהוא לא עשה את זה".

 
שחקנים יוצרים: בני אלדר, גיל אלון, עינת ויצמן, דוד זאבי, ריקי חיות.מוזיקה: אייל שכטר, טל לוי
עיצוב תאורה: יאיר ורדי.  עיצוב תפאורה: אריאל טל ארביב. עיצוב תלבושות:  לירון מינקין.  נגנים: ארז דסקל, אבנר טואג, שניר שהינו.  וידאו: יעל דר, נטלי בר-און.  ניהול טכני: ניר פרטוש.  ייעוץ סנפלינג: איטום עדן בע"מ, גולן דנן. ע.במאי ומנהלת הצגה: נטלי בר-און.  תודה מיוחדת לניצן כהן על עיצוב דמותו של הורציו .

"המלטMachine" יעלה בתאריכים 18-16 באוגוסט 2015 ב-20:00, 20-18 בספטמבר, 10-12 באוקטובר בתיאטרון תמונע בתל אביב. טל': 03-5611211 .