בעיצומה של דרך ספרותית מרשימה הכוללת לא מעט פרסים ספרותיים מכובדים על יצירתה, זוכה הסופרת עינת יקיר לחוויה חדשה, כזו שגם שופכת אור נוסף, מבחינתה, על הכתיבה עצמה, עם העלאת "המחיצה", ההצגה החדשה של תיאטרון "החאן" שכתבה יקיר, בבימויו של עודד קוטלר, ובהשתתפות יוסי עיני, ניר רון, נילי רוגל, ויהודית מנדלבאום.

"זה סיפור על זוג שאיבד ילדה בנסיבות טרגיות של תאונת דריסה", מספרת יקיר. "והדורס, מתוך רגשות אשם ומתוך אימה פנימית, מחליט לתת להם דירת חדר שיש לו. כל הדברים האלה מתרחשים לפני שהמחזה מתחיל. המחזה מתרחש עשר שנים אחרי, כאשר הוא בא לבקש את הדירה הזו בחזרה".

נגמרו לו רגשות האשמה?

"לא נגמרו, אבל הוא זקוק לדירה - מסתבר שהוא מאוד זקוק לה, אבל הוא לא מציג את זה בצורה הזאת - וזה, בעצם, שואב את כל השלישייה הזו למערכת די מטורפת של יחסים, וזה כבר לוקח את הריאליזם למקום שהוא מעבר לו.

"זו מין מערכת יחסים מופרעת, סוריאליסטית, שיושבת, אמנם, על בסיס ריאליסטי, והמחזה הוא התרחשות של אפילו פחות מ-24 שעות, של פרישת כל היחסים האפשריים, כולל הטראומה של המוות של הילדה".



המחיצה (צילום: ז`ראר אלון)


אהבה מטורפת לתיאטרון

עד כמה היית מעורבת בעבודה הבימתית, אם בכלל?

"הייתי מאוד מעורבת, בזכות עודד קוטלר, ואני אומרת את המילה 'בזכות' מפני שהוא באמת נתן לי את הכבוד להיות מעורבת בזה. קוטלר קרא את המחזה והביא אותו לתיאטרון 'החאן', ומתוך הקשר שנוצר בינינו, שהוא קשר מאוד מאוד משמעותי- באמת מהמשמעותיים שיצרתי בחיי -  הוא הזמין אותי לחדר החזרות של 'החאן', ושם הייתי כמעט בכל החזרות".

צופה במילים שכתבת קמות לתחייה על הבמה, ויכולה להתאפק ולא להתערב?

"אני אגיד לך יותר מזה: אני חושבת שזה הדבר הכי טוב שקרה לי כיוצרת. ראשית אני אתחיל בזה שהאהבה שלי לתיאטרון היא אהבה מטורפת, היא אהבת ילדות ואהבת נעורים, והרגשתי שאני ממש חוזרת הביתה. בשבילי זה מחזה ראשון. ברמה החיצונית אני סופרת, אבל בשבילי זו הייתה סגירת מעגל עם ילדות ונעורים וחלומות ואהבה ואמנות, ומה שאפשר לומר. בשבילי זו קודם כל הייתה התממשות של חלום, וזה לימד אותי הרבה מאוד על הכתיבה.

"אני חייבת לומר שהיו שינויים משמעותיים תוך כדי תהליך העבודה, בעיקר של הורדה של טקסט, ולי הייתה ממש תחושה של השתחררות דרך זה. היו רגעים שזה היה לא פשוט, אבל זה בעיקר נחווה דווקא כדבר מאוד קל. כאילו את מתנשלת מקילוגרמים מיותרים, מעודף משקל, ואת מתנשלת לא דרך כל מיני עמדות מדומיינות בינך לבין עצמך, אלא דרך מפגש עם אנשים, שזו חוויה שהיא באמת מסעירה בעבורי, וממכרת גם. אני מתנהלת בעיקר בתוך הבדידות של עצמי".




המחיצה (צילום: ז`ראר אלון)

וספרות היא מקצוע של בדידות

"כן, מאוד מאוד. נכון שיש עבודה של עורך, ואנשים שקוראים ומה שיש להם להגיד מאוד חשוב, אבל בסופו של דבר אתה ממש נושא את הכתיבה שלך כמו גיבנת. לפעמים היא מאחורה ולפעמים מקדימה, לפעמים אני מרגישה בהיריון ולפעמים אני מרגישה שיש לי גיבנת, תלוי באיזה יום, אבל פה זו חוויה שיש לך כדור - ומתמסרים. המשקל עובר. והחוויה הזו הייתה בשבילי מתנה מאוד גדולה.

"אולי בקונסטלציה אחרת לא הייתי מרגישה את זה, אבל קוטלר, ומיקי גורביץ', וצוות השחקנים הזה, פשוט נתנו לי המון. זו הייתה חוויה מאוד טובה של יצירה. במרבית המקרים זה לא היה קשה. זה היה בעיקר להוריד טקסט ולהיפרד לפעמים ממשפטים שחשבתי, נגיד, שהם מאוד יפים. יוסי עיני ואני כל הזמן התבדחנו שבסוף המחזה אני אקריא פשוט את כל המשפטים, כמו איזה שיר...

"אבל אני אגיד לך איפה בא לידי ביטוי האמון הזה, איפה זה לא רק נשמע כמו משהו נורא יפה שאני אומרת: המחזה גם יוצא כספר. הוא התחיל בכלל כספר שעמדתי להוציא בהוצאת 'רסלינג', בעריכה של חברה שלי, נעמה צאל. היא הקימה סדרה ספרותית ניסיונית מאוד מעניינת לכתיבה, ומשם זה התחיל. אני לא האמנתי שזה יצליח להיכנס לתיאטרון הרפרטוארי ופתאום זה קרה, כמו בחיים, בניגוד לציפיות, וההצגה גם עלתה לפני שהספר יצא, מכל מיני נסיבות הכי משעממות של החיים, ופתאום מצאתי את עצמי מתלבטת, עכשיו כשאני מוציאה כבר את הספר, איזו גרסה להוציא, והייתה לי החלטה מאוד ברורה שאני מוציאה את הגרסה של ההצגה, וזה מאוד קשור לאמון שלי בעבודת ההעלאה של זה.

"נוצר שם אמון שבגללו בחרתי לוותר על הרבה רגעים שכשכתבתי אותם, וגם אחר כך, חשבתי שהם טובים, אבל מה תיאטרון יכול לשאת כחיים ומה לא, השפיע. יש דברים שאת אומרת ויכולים להישמע על הכתב מאוד יפה, אבל כשהם בפה של השחקנית, פתאום זה לא נכון שהיא תגיד את זה.  וזה לימד אותי כל כך הרבה, שהיה לי ברור שזה חייב לצאת כמו שההצגה עלתה. וזו, מבחינתי, הוכחה לאמון בדבר הזה. באמת קרה שם משהו שהיה לי מאוד משמעותי".

המחיצה (צילום: ז`ראר אלון)


"בפרוזה אני מחפשת מוזיקה, במחזה זה דימוי"

במונחים של יצירה ספרותית זו החלטה מאוד מאוד משמעותית, אבל בכל זאת, הצגה וספר אלה שתי במות מאוד שונות, וייתכן שדברים שאין להם תוקף מספק על הבמה, יש להם תוקף וחיוניות בפורמט של ספר

"אבל זה בכל זאת ספר שהוא מחזה. ואת יודעת, פתאום דווקא הייתה לי זכות לעבור את ההפקה הזו ולראות מה עובד כמחזה ומה בעצם לא, והיה לי מאוד נכון לכבד את כל התהליך הזה גם במישור הזה. אם הייתי כותבת את זה כנובלה שבה יש מספר ודמויות, אז בוודאי שזה היה סיפור אחר לגמרי, אבל זה לא היה העניין, וזו גם באמת תמיד שאלה. אני יודעת שיש הרבה מחזות, בעיקר קלאסיים, שלא מועלים בגרסה המלאה, או שלא לגמרי ברור מהי הגרסה המלאה, ופה זה פשוט איזה תהליך שהתאפשר, והיה לי חשוב ללכת אתו עד הסוף, ולהביע בו אמון גם כספר".

אני, שעוסקת בכתיבה שירית, שהיא מעין ריצת מאה מטרים, תמיד סקרנית לדעת מה מצית אצל יוצרי ספרים או מחזות - שזו מבחינתי ריצת מרתון - את הנרטיב. איפה החיבור האישי שלך לסיפור של "המחיצה"?

"אלה דברים שונים. אני מרגישה באיזשהו מקום שגם כתיבת הפרוזה שלי שונה מול – אני לא יכולה להגיד המחזאות שלי, אין לי עוד מחזאות, הלוואי ותהיה – אבל אני יכולה להגיד שבפרוזה זו מוזיקה. אני בעצם מחפשת מומנט מוזיקלי לשוני, ומתוך זה נוצר הנרטיב. אני תמיד שואלת את עצמי מה השפה שאני רוצה לכתוב דרכה, והשפה היא מוזיקה.

"במובן הזה, אגב, אני מאוד באה מהשירה, זה המקום שקרוב אליי מאוד, לכן אני גם לא מרגישה שהאמנויות האלה כל כך רחוקות אחת מהשנייה. אני תמיד מחפשת את השפה, והשפה זה ממד תחבירי, שיוצר את הסיפור. הרומן השני שלי, נגיד, הוא ניסיון לכתוב סימפוניה, בעצם, והאחרון יצר משהו קאמרי לגמרי, וזה קשור מאוד במוזיקליות.
"במחזה זה דימוי. זה עניין של הוויז'ואל, כשפתאום אתה רואה איזה אימג' שנורא חזק בעיניך, ואני מנסה להבין את הנרטיב שלו. והדימוי שהסתובבתי אתו הרבה זמן זה דימוי של גבר ואישה שיש ביניהם קיר, והם חיים משני עברי הקיר הזה, וזה מה שקורה גם במחזה. אני לא רוצה להגיד איך ולמה וזה, אבל הייתי צריכה להבין את הנרטיב של זה. זה שונה בעליל. זה לא חיפוש המוזיקה, אלא חיפוש הדימוי שיגדיר את הנרטיב.

"גם עכשיו יש לי איזה דימוי שאני עדיין לא יודעת מה המחזה שיש מאחוריו, אבל אני יודעת שהוא יגרום לי לכתוב את המחזה הבא. זו הצתה של אימג', של משהו שמאחוריו מסתתר סיפור. הסיפור, מבחינת מה שמפעיל אותי, הוא אף פעם לא המרכז. הוא הדבר שמתגלה לי, דרך המוזיקה במקרה של הספרות, או דרך האימג', במקרה הזה של המחזה הזה".

 
עינת יקיר (צילום: מוטי קיקיון)

"המחיצה" תעלה בתאריכים 10-6, 12 בספטמבר 2015 , ב-21 באוקטובר וב-5,4 בנובמבר  בתיאטרון החאן בירושלים. לרכישת כרטיסים בטל': 02-6303600.