לפני 18 שנים ישבו ארבעה עולים חדשים – יחסית - מרוסיה, במטבחם, והחליטו להקים תיאטרון שימשיך את המורשת האמנותית ממנה הם שואבים. כך הקימו איגור ברזין, מיכאל טפליצקי, הלנה ירלובה ובוריס ינטין את תיאטרון "מלנקי", שהפך למוסד אמנותי שמרשים בעשייה שלו גם את כותבי הביקורות, וגם את קהל שוחרי התיאטרון.

בשנה האחרונה התמודד "מלנקי" עם קשיים שאילצו אותו להקפיא את פעילותו למספר חודשים, וכעת חוזר התיאטרון לפעילות מלאה עם רפרטואר חדש ומנהל אמנותי חדש שמחליף בתפקיד את איגור ברזין, הלא הוא מיכאל טפליצקי, מאותה רביעיית מייסדים מקורית.

"התיאטרון הישראלי לא קיבל אותנו"

"איגור, לנה, מוריס ואני, ישבנו במטבח שלנו, והחלטנו לעשות תיאטרון", מספר טפליצקי. "אני הייתי אז כבר שבע שנים בארץ, וחשבתי את עצמי ותיק... איגור ולנה היו פחות שנים בארץ, אבל עכשיו מסתבר שהיינו עולים חדשים... היה לנו געגוע מאוד גדול לסוג מסוים של תיאטרון שאנחנו שייכים אליו ולא נמצא בארץ והיה לנו מאוד ברור שאנחנו צריכים לעשות משהו. 'מלנקי' הוקם כסוג תיאטרון שאנחנו מאמינים בו, והוא מאוד שונה ממה שקורה בארץ".

במה?

"בניחוח שלו. אנחנו מנסים לעשות תיאטרון נטו, לא מסחרי, לא פוליטי, לא כזה שפונה לקהלים רבים, ואנחנו מתעסקים בחומרים שהם אולי לא פשוטים, והם איכותיים, אבל מבחינתנו אלה חומרים שהם אמנות אמיתית. אנחנו כמו ממשיכים אג'נדה של תיאטרון מזרח אירופאי. אין מה לעשות, אנחנו שייכים לתיאטרון כזה, שלא נמצא בארץ. פעם, בתיאטרון היידי, שהוא התיאטרון היהודי הראשון, הייתה חלוקה מאוד ברורה בין תיאטרון אמנותי לתיאטרון מסחרי, זול, ואנחנו תיאטרון אמנותי. יכול להיות שזה מושג לא פופולרי ומיושן אבל זה מה שאנחנו. תיאטרון אמנותי, עם חומרים ניסיוניים ואיכותיים ועמוקים.

"אז הקמנו את התיאטרון, והיו שנים לא פשוטות עד שמישהו בכלל שמע עלינו, ועדיין, את יודעת, אנחנו מרגישים איזשהו קיר בטון בינינו ובין התיאטרון הישראלי הכללי. הקיר הזה נבנה משני הצדדים, כמו קיר של גטו שנבנה גם מצד היהודים וגם מצד הגויים, אבל אם להגיד את האמת, התיאטרון הישראלי לא קיבל אותנו, ואנחנו ניסינו לעשות את התיאטרון שלנו, שהוא קרוב ללבנו.

"בהצגות הראשונות כמעט ולא כתבו עלינו שום דבר, עד ההצגה 'קונטרבס' שבה פרצנו בפעם הראשונה, בגלל שהיא קיבלה פרס ראשון ב'תיאטרונטו' וכולי, והתחילו להכיר בנו, והייתה תקופה מאוד יפה של פרסים והיכרות, ולמרות שהתחלנו כסוג של געגוע לתיאטרון מזרח אירופאי, כן מצאנו את הקהל בארץ שרוצה את הסוג של התיאטרון המסוים הזה, והתחברנו לקהל הזה, והוא לא קטן".





מיכאל טפליצקי (צילום: יחסי ציבור)




אז אם הכל היה כל כך טוב, מה בעצם קרה שהקפיא את פעילות התיאטרון למספר חודשים?

"האמת שאני לא כל כך רוצה להיכנס למים האלה כי אני לא הייתי שם ואני פשוט לא יודע, אבל זה קשור יותר לדברים טכניים וכלכליים, ולקנס שהתיאטרון קיבל לפני כמה שנים, בטענה שהשתמשו בתיאטרון כצינור להעברת כסף לפרויקט שהתיאטרון לא עשה – וזה לא ככה. הטילו קנס ענק, וביחד עם זה שהיה נורא קשה לתיאטרון  'מלנקי' לשרוד כל השנים, איגור, שהיה המנהל האמנותי והמנהיג של התיאטרון הרגיש שהוא עייף מהמאבק התמידי הזה והחליט לפרוש, ואני מאוד מבין אותו. אני מוביל את התיאטרון כבר שמונה חודשים ואני כבר עייף. אבל אני מנסה לצבור כוחות. זה עסק לא פשוט.

"החילופים בינינו הם מאוד טבעיים. איגור ואני הולכים שנים ביחד, בתפקידים שונים אבל בעשייה וברעיון משותפים. אני הייתי מחוץ ל'מלנקי' שנים רבות אבל תמיד נשארתי, איכשהו, קשור ל'מלנקי',  ואיגור, כמובן, לא עוזב לגמרי, ונשאר בוועד המנהל של התיאטרון. זו מין רוטציה פנימית".




ליר. בובות ואנשים (צילום: יחסי ציבור)




הצגה שחיכתה 25 שנים

ועכשיו אתם חוזרים עם רפרטואר של ארבע הצגות חדשות, ומחזירים לבמה גם את "קונטרבס" הוותיקה

"החזרנו את 'קונטרבס', שזה גם צעד סמלי. זאת ההצגה שפרצה לנו את הדרך וזה גם שיתוף פעולה של איגור ושלי, שהיה אז מאוד חזק. זו הצגה שהתחלנו לעשות אותה כשהייתי שחקן ב'גשר', על קונטרבסיסט בתזמורת, לא סולן, אחד מהלהקה, ועוד קונטרבס, שזה כלי מגושם ולא סולני ביותר, כלומר איש שהוא זוטר בתעשייה האמנותית, בואי נגיד, אבל הגאווה שלו והאמביציה שלו היא הרבה יותר גדולה מזה. אנחנו עשינו הצגה על אמביציה שהיא יותר מהמקום שלך באמנות. עברו 14 שנים, וכמובן שזו נשארה אותה הצגה ואותה אג'נדה, אבל אני כבר השתניתי, ויש לזה כבר דברים נוספים, שגם אם אתה לא רוצה, אתה כבר חושב על הגדה השנייה של הנהר הזה.

"הצגה חדשה שעולה היא 'ליר. בובות ואנשים', שביימתי. זו הצגה מורכבת מאוד שהתחלתי לעשות לפני – וזה יישמע נורא עכשיו – 25 שנים, כשהייתי תלמיד בבית צבי. עשיתי אותה עם בוריס ינטין, שזה היה רעיון שלו, ואז גרי בילו אמר לנו, 'זה יופי של רעיון, אבל אתם צריכים לעשות אותה בלונדון או במוסקבה, בכל עיר שבה יבוא קהל שקרא את 'המלך ליר', שיודע מי זה שקספיר ויכול להתרשם מההצגה הזאת, אצלנו זה לא ילך'. ובאמת חשבנו, 25 שנה, שזה ככה, ושאי אפשר לעשות את זה בארץ, אבל אני חושב שהגיע הזמן להעז ולעשות דבר מורכב כזה בארץ, ואני יכול להגיד שכן, יש הרבה אנשים שלא מבינים, אבל יש גם הרבה אנשים שכן מבינים, וזו ההצגה הכי חשובה לי בחיים.

"זו הצגה שמתמקדת בחלק קטן של 'המלך ליר', בשושלת של הרוזן גלוסטר הזקן, ושני הבנים שלו, אדגר הבן החוקי, ואדמונד הממזר. ותביני שאנחנו התחלנו לעשות את ההצגה הזאת שלפני 25 שנה  כי אנחנו היינו במקום של אדמונד הממזר, שייכים ולא שייכים. אנחנו מפה ולא מפה. וזו הצגה שבה אדמונד הממזר מנסה להפוך לחוקי. בגלל שזו טרגדיה של שקספיר, הניסיון הזה הוא קשה, כמובן...".






ליר. בובות ואנשים (צילום: יחסי ציבור)






אלו עוד הצגות מחכות לנו ברפרטואר החדש?

"בגלל שהתיאטרון נמצא עדיין במצב שהוא שורד, אחרי כל הצגה אני מדבר עם הקהל ואומר, 'אל תהיו אדישים. אם אהבתם את ההצגה אז תתקשרו לחברים שלכם, תתקשרו לקרובים שלכם, ותמליצו להם על ההצגה. אם לא אהבתם את ההצגה, תתקשרו לאויבים שלכם ולאנשים שאתם לא אוהבים, ותמליצו להם שיבואו. הנקמה עלינו...
"זו אחת הסיבות שאמרנו שנצא עם הצגה שהיא קצת יותר פתוחה לקהל, והיא עדיין הצגה אינטלקטואלית, 'תותים בקיץ', קומדיה רומנטית בסגנון וודי אלן, שביים חבר בלהקת 'מלנקי', רודיה קוזלובסקי, שהוא גם במאי וגם שחקן, ושמשתתף בה קאסט שאני מאוד אוהב.

"תביני שגם היוצרים של 'מלנקי' אלה אותם יוצרים. התפאורן ששנים עובד איתי, ודים קשרסקי, המלחין יבגני לויטאס, המעצבת פולינה אדמוב. אנחנו ממשיכים באותו קו ועם אותם יוצרים.

"הצעד הבא שלנו זה ההצגה 'הרוסייה', על פי ספר נפלא של סרגיי דובלטוב, שנעלה בשתי גרסאות, רוסית ועברית. על דובלטוב אמרו – ואני מצטט מהזיכרון – שהוא מספר על אותו גיהנום שדוסטוייבסקי מספר עליו, אבל אם בגיהנום של דוסטוייבסקי כולם בוכים, אצל דובלטוב כולם צוחקים. זו הצגה שמספרת על אישה רוסיה בשכונה רוסית בניו יורק של שנות השמונים, מאוד דומה למה שאנחנו חווינו פה בארץ בשנות התשעים ושנות האלפיים.

"מה שיסיים, נכון לעכשיו, את העונה, זה 'כיסאות' של יונסקו. אני חושב שזה מחזה אדיר. אחד המחזות שהפכו את התיאטרון של המאה ה-20 למה שהוא. מהפכן שפשוט קשה לתאר עד כמה הוא באמת השפיע על כולנו, ואני מאוד רוצה להיכנס לחומר הזה. עשינו איזו גרסה ברוסית לפני שנים ועכשיו אנחנו חוזרים לעשות גרסה שנייה בעברית, ואני מאוד מצפה לזה".

  
תותים בקיץ (צילום: יחסי ציבור)






לא עברית ולא רוסית, שפה של תיאטרון

כמו שהעדת, אתם ממשיכים לעבוד עם אותם יוצרים שמזוהים עם "מלנקי", ואותה חבורת מייסדים עומדת בראשות התיאטרון 18 שנים. נדיר בנוף הישראלי להחזיק מעמד באותו הרכב לאורך זמן כזה

"היו שתי סיבות לזה. הראשונה היא שאנחנו באמת אוהבים סוג תיאטרון מאוד מסוים שאנחנו שייכים אליו ולא קיים בארץ, והסיבה השנייה היא אותה חומת בטון שדיברתי עליה, שבאמת יכול להיות שיש לה שני צדדים, אבל תחשבי כמה במאים מהעלייה מברית המועצות לשעבר את מכירה שעובדים בתיאטרון הישראלי, ואני אגיד לך במדויק: אפס כפול אפס. אין. פשוט אין.

"אני מדבר על במאים ויוצרים יותר מאשר על שחקנים, כי בכל זאת, שחקנים זו  לא נקודת כוח בתיאטרון. הבמאי הוא נקודת הכוח. הוא המחליט. ואין שום במאי. היו ניסיונות פה שם, ויש את תיאטרון 'גשר' שהוא מוסד בפני עצמו וצריך לתת לו את המקום שלו, אבל אין שום במאי שנכנס ומשפיע ומביים באופן סדיר בתיאטרון הישראלי מהעלייה שלנו. אין אף אחד. אפשר לפרוט את זה כך או כך או אחרת, אבל זאת עובדה עובדתית".

הקהל שפיתחתם עם השנים הוא בעיקרו קהל של דוברי רוסית או שכבר אין קשר?

"לא. היו, כמובן, תקופות שהיו בקהל שלנו המון רוסים – במירכאות – אבל רוב הקהל הוא קהל שאינו דובר רוסית. זה קהל שאוהב תיאטרון. שנים עצבן אותי שאמרו לי, 'אוי, תיאטרון אמיתי ניסע לראות בלונדון'. אני כל הזמן מנסה להחזיר את הקהל שנוסע ללונדון, לפה, ואומר, חבר'ה, יש גם תיאטרון בארץ. הוא מפוזר בכמה מקומות שונים, אבל יש בארץ תיאטרון אמיתי, ואני חייב להגיד שהקהל שאנחנו איתו והוא איתנו זה קהל נאמן מאוד, ואנחנו מדברים באותה שפה, והיא לא עברית ולא רוסית, היא שפה של תיאטרון".

ההצגה "ליר. בובות ואנשים" תעלה  ביום רביעי, ה-9 בספטמבר 2015 ב-20:30 במרכז המוסיקה "מקום בלב" בראש העין במסגרת "ימי  תרבות" של מפעל הפיס , כרטיס: 20 ₪, ובתאריכים 26-24 בספטמבר ב-20:30 בבית תיאטרון מלנקי מרכז העירוני לקהילה הגאה בגן מאיר בתל אביב . "ליר. בובות ואנשים" 

"תותים בקיץ" תעלה בתאריכים 31,30 בספטמבר 2015 בבית תיאטרון מלנקי במרכז התרבות הגאה בגן מאיר. טל': 054-2488104.  "תותים בקיץ"