בשבוע שעבר פתחו ילדי בית הספר לאמנויות בתל אביב, בו לומדת בתי, את טקס פתיחת שנת הלימודים, כשהם רוקדים לצלילי "אלף-בית (הושע'נא)" – ההצלחה המסחררת של ויקטוריה חנה מהשנה האחרונה.

משמחת לא פחות מכך הייתה העובדה ששמה של ויקטוריה חנה – המיוחד לא פחות מהיצירה המאפיינת אותה – היה שגור בפי רבים מההורים שנכחו בחצר, המחשה פשוטה למקום החדש אליו לקח אותה השיר לאחר 15 שנות הופעות כאמנית קול, כפי שתמיד הגדירה את עצמה.

בשבוע שבין ראש השנה ליום כיפור יתקיים בבית אבי חי פסטיבל הפיוט השמיני, וכולו הפקות מקור שנוצרו במיוחד בעבור הפסטיבל. מוויקטוריה חנה, אחת המוזיקאיות הבולטות בחיבורים שהיא עושה בין השפה האמנותית העתיקה לזו החדשה, תוכלו ליהנות בשני אירועים: גם בקבלת השבת הראשונה של השנה החדשה שתתקיים ביומו השני של הפסטיבל (שישי, 18 בספטמבר, 13:30, בית אבי חי), וגם בערבו השלישי של הפסטיבל, עם המופע שלה "אפתח לשון פה", בו תארח גם את תמיר מוסקט ("בלקן ביט בוקס") ואת נעם ענבר ("הבילויים").

"כמו תיפוף בפה"

החיבור בין יצירתה של חנה לבין הפסטיבל, הוא "כמו כפפה ליד", כעדותה. "זה מופע שכל הטקסטים שלו לקוחים מהמקורות", היא מספרת, "חלקם מספרי קבלה עתיקים, חלקם ממדרשים, מספר הזהר, יש הרבה עבודה עם השפה, אבל מתוזמרת ומולחנת.

"כמו בדיסק שלי שעומד לצאת בקרוב, גם פה יש שירים שקטים שיש בהם עבודה ווקאלית מאד ברורה, ויש שירים קצביים, ששם הדיקציה והעבודה עם המילים זה ממש כמו סוג של תיפוף בפה." על הבמה לצדה הרכב שכולל את גיורי פוליטי, ירדן ארז ורועי רבינוביץ' ("הקולקטיב"), והאורחים הם, כאמור, תמיר מוסקט ונעם ענבר.

"החיבור עם נעם ענבר הוא חיבור חדש שנוצר לפני כמה חודשים", היא מספרת, "חיבור מאד חזק, ווקאלית. הקולות שלנו מתחברים ביחד מאד יפה ומעניין. יש לו יכולות ווקאליות מדהימות. אני מאד אוהבת את איך שהוא שר. הוא מתעסק המון עם מקהלות, עם קולות, עם צלילים עתיקים, ואנחנו מתחברים מאד ביחד, אז זה היה מאד טבעי. הוא כמובן מביא אתו קטע של חזנות ממזרח אירופה, אני מביאה איתי את ה-ח' וה-ע' מהמזרח, אבל אנחנו מתחברים. זה היופי של הפסטיבל הזה, החיבורים."

החיבור של חנה לתמיר מוסקט לוקח אותה כ-12 שנים אחורה, ומשם קדימה, למקום החדש בו היא נמצאת עם ההצלחה העצומה של "אלף-בית (הושע'נא)".

"בואי נתחיל מזה ש'אלף-בית' זה חלק מדברים שאני מתעסקת איתם שנים. זה לא שהמצאתי פה משהו חדש, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שפתאום אמרתי לעצמי, 'ויקטוריה, אוקי, תפסיקי כבר רק להסתובב ולשיר ולהופיע, את צריכה גם להביא איזה פרודקט לעולם הזה, משהו מתועד. לפני כן לא הוצאתי כלום. לא היה לי אפילו ערוץ יוטיוב. אני חושבת שהייתה לי מין הסתייגות פנימית רצינית מאד מלתעד דברים, כי הכל היה נראה לי נורא קסום כשהוא קורה בלייב, וכל פעם כשהקלטתי זה כאילו נורא הגביל אותי, והייתה לי מלא ביקורת כלפי זה."

בעצם את אומרת לי שלאורך 15 שנים את פעילה בלי להוציא שום דבר מוקלט או מצולם?

"כן. וזה לא שלא ניסיתי. כולם אמרו לי, 'את חייבת להקליט, אנחנו רוצים דיסק', וכל פעם כשהקלטתי לא אהבתי את זה. הרגשתי שזה מגביל את העוצמה ואת הקול שלי. אני אוהבת להדהד את הקול בלייב. אני מאד מאמינה בקסם של הקול, ופתאום הקול כאילו... לא יודעת. לא יכולתי להתמודד עם זה נפשית, אפשר להגיד."

שוטפת כלים ושרה

ומה הוביל אותך לשינוי הזה במחשבה כלפי התיעוד?

"אני אגיד לך, זה יהיה מאד מצחיק, אבל זה שפתאום כבר לא יכולתי להסתובב בעולם ולהופיע, כי נהייתי אמא, לפני שבע שנים, ואז אמרתי לעצמי, 'אוקי, את כבר לא יכולה לקחת את המזוודה ולטוס לשיר ביפן ומשם לעבור לשיר בהודו ולהסתובב בכל מיני פסטיבלים. את כבר לא יכולה.' ניסיתי, וזה הי לי קשה פתאום עם כל התינוקות האלה... אז ויתרתי. אמרתי, 'אוקי, את בתוך הבית, שוטפת כלים ושרה'. ממש ככה.

"ואז מישהו אמר לי, 'שמעי, את יכולה לשבת על איזה חור נידח היום בקצה העולם, את מחוברת לאינטרנט ואת במרכז העולם. לא צריך להסתובב פיזית'. ועכשיו מתחיל ליפול לי האסימון, שקורים פה דברים מופלאים. אתה כבר לא צריך לקחת את עצמך פיזית למקומות, אתה בבית ואתה מגיע לכל העולם. עד אז קלטתי את זה אבל לא השתמשתי בזה, כי סירבתי."

ואיך התגברת על התחושות שלך כלפי ההקלטות שלך, שלפני כן לא אהבת את התוצאה שלהן?

"לבעלי יש חבר מדהים שהוא אמן הקלטות מטורף שמקליט דברים בצורה נורא מעניינת. הזמנתי אותו לסטודיו שלי במשכנות שאננים בירושלים, שזה מקום מאד אקוסטי, הוא הביא אתו כל מיני מיקרופונים ודברים ושם הקלטתי את עצמי שרה ברוב השירים השקטים שלי, ואהבתי את איך שאני נשמעת. ואז אמרתי, 'ומה עם השירים הקצביים שלי? זה לא מתאים להקליט אותם ככה. צריך לתופף אותם'".

ופה נכנס לתמונה, בחזרה, תמיר מוסקט, המפיק המוזיקלי של אלבומה הראשון של חנה שעתיד לצאת בקרוב. "החבר'ה של 'בלקן ביט בוקס', תמיר מוסקט, איתמר ציגלר', היו הלהקה שלי לפני משהו כמו 12 שנה. הסתובבתי איתם בניו יורק ובכל מיני מקומות בעולם, וברגע שהם הפכו להיות 'בלקן' ואני התחלתי להפוך לאמא – אני חושבת שזה קרה פחות או יותר בתקופה דומה – הכל השתנה אנרגטית.

כבר אמרתי, 'מה לי ולמועדונים ולכל הדברים האלה, אני רוצה לשיר ולחקור את הקול בתדרים מאד מאד דקים', ואז כבר פחות היינו בקשר. אחר כך חזרתי לתמיר ממקום חדש. אמרתי לו, 'שמע, יש לי את השירים הקצביים האלה, בוא נעשה איתם משהו חדש'. ואז התחלנו לייצר שפה מזוקקת של כל שנות העבודות שלנו ביחד, ואני יכולה להגיד לך שהשפה הזאת נשענת על מינימליזם, כמו שאת שומעת ב'אלף בית': טקסט, קול, קצב, ולפעמים קצת בס, או דברים נורא מינימליים."

יחד עם השיר יצא גם הקליפ ששטף את הרשת בגל של התעניינות שהובילה, כמובן, לכותרות שחיפשו את הסינדרלה  בסיפור חייה של חנה, שבאה, במקור, מבית דתי.




ויקטוריה חנה (צילום: איתי מרום)

הכל בעיני המתבונן

"חרדי במאה שערים לא יגיד עליי שאני דתייה", היא אומרת, "אבל תל אביבי בוהמייני, שאני לא אגיע לאירוע שהוא עושה בשבת כי אני לא נוסעת בשבת,  יקרא לי דוסית. הכל בעיניו של המתבונן. אני נמצאת במקום שאני מתחילה להבין שאני לא רוצה שהאנטי שיש לי ולהרבה אנשים כלפי העולמות האחרים האלה, העולמות המסורתיים, יגרום לי לפספס משהו משמעותי."

אני משערת שעולם השפה שתופס אצלך מקום כל כך גדול ביצירה נובע מארון הספרים שעליו גדלת בבית

"בבית גדלתי על הספרים הכי יהודיים. את נכנסת הביתה, כל הבית ספרים, באותיות זהב. הספרים זה כמו ישויות אצלנו בבית, ואני כל הזמן הייתי בדיאלוג עם הטקסטים האלה. גם כשהייתי טסה להופיע בחו"ל לא יכולתי לטוס בלי ספר תהילים ובלי סידור איתי. אני לא יוצרת רק עם זה, אבל הטקסטים האלה זה הגרסא דינקותא שלי. זה נמצא אצלי בדי.אן.איי. זה הבית שלי.

"אני חושבת שכשהופעתי הרבה בעולם התחלתי להתייחס אל השפה בתור סאונד, כי התחלתי לשמוע ולהופיע בפני קהל שלא מבין על מה אני שרה, ואני מעבירה להם שפה ומגישה אותה יותר ויותר בתור סאונד. אז אני חושבת שמאד סיקרן אותי פתאום לשמוע את השפה העתיקה הזאת דרך הסאונד, וככה אני באמת מתייחסת אליה."

השפה נוכחת גם בשיר ובקליפ הבא שמוציאה חנה ממש בימים אלה, "22 אותיות", "ראפ מתוך ספר הקבלה העתיק ביותר בעולם, 'ספר יצירה' שמיוחס לאברהם אבינו", היא אומרת, "זה מה שזה." גם ביום הרביעי לפסטיבל נוכחת חנה, המשתתפת – לצד עלמה זהר, מורין נהדר ולאה אברהם -  בסרט "השמיעיני את קולך" (ראשון, 20 בספטמבר, 18:30, בית אבי חי, כניסה חופשית), שיוקרן לאחר סדנה בעקבות שירת נשים עתיקה.

"בחברה הדתית המקום של התפילה של האשה הוא הרבה יותר אינטימי", מתייחסת חנה לתכנים בהם נוגע הסרט, "היא לא שרה או מתפללת בקול. הגבר מתפלל בקול, ודווקא בגלל שהאשה יוצרת לעצמה עולם מאד אינטימי, עולם שהוא רק של נשים, עולם של מלמולי שפתיים, ולאו דווקא קריאות חופשיות בקול, הוא יצר, לפחות אצלי, משהו מאד מיוחד, שלא היה קורה לי אם זה היה מובן מאליו.

"אני פחות מתייחסת אל המגבלות וההגבלות והדבר שהם קוראים לו הדרת נשים. לא. אני רואה בזה יופי. אני חושבת שעולם שנשים צריכות להיות בו ביחד בגלל שהן נשים – ובחברה הדתית זה קורה הרבה – זה עולם מהמם. זה עולם מיוחד במינו שזכיתי לו. עולם של ביטוי שהוא מאד פנימי ולאו דווקא מוחצן, וזו יכולת מדהימה לתרגל אותה. אני לא מרגישה שהייתי צריכה להיות משהו אחר."

"קבלת שבת ראשונה" תתקיים ביום שישי, 18 בספטמבר 2015 בשעה 12:15, הכניסה חופשית. המופע "אפתח לשון פה" יתקיים במוצאי שבת, 19 בספטמבר בשעה 21:30, מחיר כרטיס: 80 ₪. הסרט "השמיעיני את קולך" יתקיים ביום ראשון, 20 בספטמבר בשעה 18:30, הכניסה חופשית. כל המופעים יתקיימו בבית אבי חי בירושלים. להזמנת כרטיסים: 6215900 – 02 .