מוזיקה עכשווית מול הזרם המרכזי 
  
צעירים הולכים פחות לקונצרטים, האם זו אקסיומה שנצטרך לחיות איתה בשנים הבאות? מסקירות קונצרטי השנה עולה שאפשר לגלות את הצעירים, גם בקונצרטים של הזרם המרכזי, אבל בעיקר בקונצרטי המוזיקה העכשווית, זו שיודעי סוד הקופות בתזמורות הסימפוניות יאמרו לכם שהיא רעל-קופות. 
 
גם מספר האנסמבלים שמנגנים מוזיקה עכשווית אינו מצטמצם. "אנסמבל המאה העשרים ואחת" הוותיק בקבוצות הגדולות ממשיך ומתמיד ובשנה הקרובה גם יתארח על במת הפילהרמונית וינגן יצירה אחת למנויים. "אנסמבל מוזיקה נובה", מצוי בתקופה של ניהול קולקטיבי מתלבט וזאת לאחר עונה מעניינת שהסתיימה בקונצרט מוצלח באולם "התיבה" ובמקביל הקבוצה מפתחת דור צעיר בעיקר בירושלים.
 
"אנסמבל מיתר" פועל בתדירות מרשימה בישראל ובחו"ל והשנה פרץ גם לתחום הפסטיבלים ובין נאמניו צעירים רבים. "אנסמבל ניקל", המפיק מדי קיץ את פסטיבל צליל מעודכן, מביא לישראל נבחרת של מוזיקאים צעירים כמלחינים, מוזיקאים פעילים וגם כקהל. בסך הכל מדובר בגרעין של מאות ולא של אלפים אבל המאות הם בהחלט שומרי אש התמיד.
 
מן הקצה השני ניצבת האופרה, לכאורה אמנות המוזיקה היקרה ביותר ובעלת פוטנציאל משיכה עצום לבני כל הגילים. את בשורת האופרה מביאים זמרי הסטודיו של האופרה הישראלית כמעט לכל במה לרבות במות של שירים ישראלים, ג'אז, שירי מחזות זמר ועוד. הנתיב ברור. גם מי שאינו בא לאופרה עצמה אמור להתרשם מן המושג "זמרי אופרה" ואולי זה יהווה כח משיכה בעתיד. ולצד פעילות זאת נמשכת הפעילות לקהל צעיר עם אותו דחף להגיע לקהל חדש.



אנסמבל מיתר (צילום: מירב קדישבסקי)

 
המזכרות היפות של השנה
 
מבחינה אמנותית, המזכרות היפות של השנה הן דווקא שתי הפקות נטולות אפקטים בימתיים שהתרחשו בסדרות המנויים של התזמורת הפילהרמונית.  "טירת כחול הזקן" באמצע השנה בניצוח כריסטוף פון דוכנאני ובהשתתפותם של שניים מן המשובחים שבזמרים כיום: הבריטון מתיאס גרנה והמצו סופרן מישל דה יונג, סיפקו רגעים נדירים של איכות מוזיקלית צרופה ביצירה מורכבת ולא קלה להאזנה, אבל כשהביצוע שואף לשלמות גם ההסתייגויות ממוזיקה "מורכבת" להקשבה נעלמות.
 
הבהירות והרגישות של גרנה במיוחד וההובלה של פון דוכנאני היו לרגעים איכותיים, כשהוא מבליט את איכויותיה ה"הונגריות" של היצירה עוד קודם לשירת הזמרים וכן קטעי סולו מעולים לנבל, לקרנית, לכינורות ולחצוצרות ה"מאיירים" את חדרי הטירה השונים.
 
בסוף השנה הפליא זובין מהטה לנצח על  "נשף מסכות" של ורדי.  מהטה שניצח לראשונה בקריירה הארוכה שלו על אופרה זו והוציא את המיטב בעיקר מצוות הזמרים השני: רקלה סטנישי בתפקיד אמליה מרגשת בכל מובן, נדיה קרסטובה היא אולריקה סמכותית, אקילס מצ'אדו היה ריקרדו עם דרמה אופראית ששייכת לעידנים אחרים והיה תענוג לחזור אליהם בזכותו, ויקטרינה סדובניקה בתפקיד משרת החצר אוסקר בנוכחות מדודה ומשעשעת. מבין שני הזמרים ששרו בתפקיד ריקרדו, התפקיד המורכב באופרה, העדפתי את מסימו קבלטי מן הצוות הראשון אם כי בתפיסה שונה לחלוטין לטובת הגבריות על פני הרגישות גם לאריס ארגיריס היה בהחלט מה לומר.



נשף מסכות (צילום: מירי שמיר)
 

במצדה הצליח הבמאי ניקולס ג'ואל להתעלם או להשתחרר מנוף המדבר ולהתייחס לבמה כאל משטח עבודה ניטרלי שהוא בעיקר גדול ובכל זאת להעמיד הפקה קאמרית מאד ועם נוכחות מרשימה לעיר רומא ב"טוסקה" של פוצ'יני, עם נבחרת זמרים מצטיינת בראשות סבטלה וסילייבה, הטנור גוסטבו פורטה והבריטון סקוט הנדריקס שנכחו היטב מול הצליל הגדול שהפיק דניאל אורן מן התזמורת. באולם הבית בתל אביב בלטה הפקת "כלת הצאר" של בית האופרה החדשה מוסקבה שהבמאי יורי גרימוב ערך בה שינויים ברצף העלילתי וכן במוזיקה. על מבנה עץ מפוסל ו"רב תכליתי" הפיקו אנדז'יי בלצקי, אנה ויקטורובה וגלינה קורולבה את המיטב. 
 



טוסקה במצדה (צילום: יוסי צבקר)



יציאה אופראית מוצלחת
  
מתוך ההפקות המקומיות הרשימה עבודת הצוות שהוביל עידו ריקלין ב"האדונית והרוכל" של חיים פרמונט ו"שיץ" של יוני רכטר, כאירוע תיאטרוני שמחבר בין הסיפור העגנוני לקריקטורה הלווינית. את מקום המוזיקה המהססת תפסו ביצועים ראויים לשבח של גיא מנהיים ועדית זמיר באופרה הראשונה ושל יעל לויטה, אירה ברטמן, נח בריגר ועודד רייך בשנייה. שתי האופרות זכו להצלחה בעיקר בזכות עבודת הבימוי, ההעמדה והעיצוב התיאטרוניים. 
 



האדונית והרוכל (צילום: יובי צבקר)


את "שיקוי האהבה" העלו באופרה שוב בעונה הזאת מן הסתם כדי לתת תפקיד ראשי להילה בג'יו. סיבה טובה בהחלט. להצגת הבכורה של "נבוקו" גויס זמר הבס הפולני רפאל שיווק - כאמור פעם אחת ויחידה בערב השני, היה בהחלט כדאי. עוד יציאה אופראית מוצלחת היתה בניצוח מדוקדק של שו צונג על "העטלף" של יוהן שטראוס בתזמורת הסימפונית חיפה בסוף העונה.



שיקוי האהבה (צילום: יוסי צבקר)

 
בפסטיבל ישראל היה נסיון אופראי מעניין ביצירה "הילולה לאם" - מלים של חביבה פדיה ומוזיקה של פרץ אליהו. המודעות והכרזות דיברו על אופרת רוק וזה לא מה שראינו. מה שהתנהל על הבמה היה דו שיח מילולי מוזיקלי שחיבר זרמי מוזיקה עכשוויים עם טקסטים ברוח מסורת ישראל. בעייתו היתה מן הסתם טכנית, מאחר שלא כל המלים הובנו וקשה היה לעקוב. מצד שני המופע היה צריך להיות מעומד או מבויים והסטטיות המחמירה לא היטיבה עמו, אבל הרעיון וכיוון החיפוש היה מרתק. (שחור על לבן של "אנסמבל מודרן" מגרמניה שהוצג באותם ימים בפסטיבל ישראל יכול להיות כיוון חזותי שאליו אפשר לשאוף כשמציגים חומרים ישראליים מן הסוג הזה). 
 
בין לבין צריך להזכיר כאן את ההפקה הצנועה של "דן השומר" - האופרה הישראלית הראשונה שחיבר מרק לברי לפני 70 שנה. האופרה היתה להיט והוצגה עשרות פעמים בשנת 1954 ומאז נעלמה עד להפקה שיזמה הספרייה הלאומית וביים ארי טפרברג בחלל האכסדרה של בית הספרים הלאומי. לאחר שצפינו בנוסח המצומצם הזה, ברור לחלוטין שחשוב ואפילו צריך להעלות את האופרה מחדש בנוסחה המלא. הנושאים: עלייה על הקרקע, מאבק עם השכנים הפלסטינים, משולש רומנטי וקבוצת תמיכה של נשות הקבוצה - הכל רלוונטי גם לעשור השני של המאה ה-21. 



ארי טפרברג (צילום: יאיר מיוחס)


הליכה בתלם בטוח 
 
בתחום האירועים הסימפוניים בולטת הפקת הסימפוניה השמינית של מאהלר עם מקהלה מחו"ל, שמונה סולנים והתזמורת הסימפונית ראשון לציון, עליה ניצח נעם שריף במסגרת חגיגות יום הולדתו ה-80. ההפקה היתה בהחלט אירוע וזאת חרף צמצום ממדיה הגדולים והתאמתם למסגרות האולמות והתקציב בישראל.
 
הפילהרמונית הישראלית ניגנה בסוף העונה את הסימפוניה התשיעית של מאהלר בביצוע שישודר בערוץ "מצו". שתי הסימפוניות הגדולות (יצירות ארוכות שדורשות גם מספר משתתפים גדול) מלמדות על הליכה בתלם בטוח של רוב התזמורות. ברוח זו ניתן לסקור את ההיצע של התזמורת הבינוניות בגודלן - הקאמרטה, הסינפונייטה הישראלית באר שבע, נתניה הקיבוצית, היצע ששומר על "גבולות בטוחים" על מנת לשמר את קהל המנויים שאינו נעשה צעיר וגם אינו גדל משמעותית בכמותו.



הפילהרמונית הישראלית (צילום: עודד אנטמן)
 
בדיקה דקדקנית יותר תראה ניסיונות לרעננות במתחם הביטחון. בנתניה הקיבוצית למשל היו ביצועים של קונצ'רטות לכלי אחד: הקונצ'רטות לכינור של בטהובן ומנדלסון כשחליל מנגן את התפקיד הראשי או בקונצרט שחתם את העונה כאשר זמר הקונטרה-טנור אנדריאס שול שר שירים אליזבטניים והתזמור של מנחם נבנהויז סקר את תולדות המוזיקה המערבית - התוצאה מרתקת.
 
בשבוע שעבר, כבר עם מבט קדימה, סימנה התזמורת הסימפונית ראשון לציון את תחילתם של אירועי מוזיקה רבים שיתקיימו השנה במסגרת 50 שנים לקשרים הדיפלומטיים בין ישראל לגרמניה. ביצוע מרגש לשלוש יצירות ווקאליות של מנדלסון, שוברט וברהמס עם המקהלה הקאמרית שטוטגרט, בניצוח פרידר ברניוס שלדעת רבים ובעיקר מנצחים ישראלים היה מופתי, הוא אחת הסנוניות הראשונות של מה שנשמע במהלך העונה הקרובה. 
   
המוזיקה הקאמרית רשמה גם היא כמה שיאים  לאורך השנה - בייחוד הופעות רביעיות קאזאלס לבד ועם מתן פורת והאמן האורח המנדולינאי אבי אביטל בתל אביב היו מאתגרות ומספקות, כמו גם כמה הרכבים בפסטיבל המוזיקה הקאמרית באילת. בשבוע האחרון בפסטיבל למוזיקה קאמרית בירושלים, חגיגת בטהובן של הרביעייה הירושלמית סחפה בביצועים מבריקים לשש הרביעיות אופ' 18 של בטהובן - משהו שאפשר להגיד שחיכינו לו קם והתממש לנגד עינינו.
 
רסיטל מופלא, לא פחות, היה זה של סר אנדרש שיף, שבנוכחות מוזיקלית מרשימה סחף את הקהל למסע ביצירות של היידן, בטהובן, מוצרט ושוברט ועוד הדרנים של היידן, בטהובן ובאך, וכל זאת כשהוא מוסיף מעט תיבול לביצועים של יצירות מוכרות, שינויים מתוך רוח טובה וחן יוצא מגדר הרגיל. הקהל יצא מסופק ונרגש ובצדק.
 
לפני סיום חשוב לציין שהפעילות המוזיקלית בישראל היא מעיין שופע. לכאורה יש היצע כמעט לכל טעם. היינו רוצים לראות עוד אמנים ברמה בינלאומית, שמדירים את רגליהם מכאן מסיבות שונות, היינו רוצים לראות יותר קהל ובעיקר יתר תעוזה של הגופים המייצרים מוזיקה, גם כאשר מנהלי השיווק והמכירות חוששים משינוי.




אנדרש שיף, צילום: Yutaka Suzuki

שינויים אירגונים ומבניים
 
משפטים אלה מעבירים אותנו לפסקה האחרונה שבקצרה עוסקת בצד הארגוני-ניהולי של המוזיקה. החדשה הקשה ביותר היא שהתזמורת הקאמרית הישראלית, שאמורה לציין השנה יובל, עומדת על סף פירוק. המנהל המוזיקלי החדש שזה עתה נבחר, המנצח אריאל צוקרמן, החליט לנסות ולשנות את המבנה הארגוני של התזמורת ושל הנהלתה. בשלב זה לא ברור אם יצליח.
 
הוא צריך לא רק לשנות את המבנה הפרסונלי של ההנהלה אלא לתת לחברי הנהלה במוסדות המוזיקה (ובמוסדות אחרים) להבין שישיבה בהנהלה אינה על מנת לקבל הזמנות למופעים תמורת השתתפות בישיבה, אלא עבודה מורכבת שראשיתה ואחריתה בגיוס כספים כשחברי ההנהלה משמשים כמופת. הדוגמא המובהקת להצלחת הגישה הזאת היא המפעל "קשת אילון", שבזכות ניהול נכון והנהלה שאכפת לה, מצליח לפרוח בתנאים הקשים של הארץ. כלומר זה אפשרי.
 
בתזמורת נתניה יתחילו לחפש מנהל מוזיקלי חדש לאחר ששלו עדאל, המנהל הנוכחי, הודיע שזו העונה האחרונה שלו (שניה בסך הכל). סדרת הקונצרטים הקאמריים במוזיאון תל אביב גם היא תחפש מנהל חדש לאחר שאילן רכטמן  דיבר על פרישה בסוף העונה הנוכחית. בין המנהלים החדשים הפעילים - פרדריק שאזלן בתזמורת ירושלים מסמן קווים מסקרנים בתכניות שהוא מציע לקהלו ורשם כמה ביצועים טובים, לרבות "רקוויאם המלחמה" של בריטן.


פרדריק שאזלן (תמונת יחסי ציבור)

 
מגע ידו של המנצח ג'יימס ג'אד, המנהל המוזיקלי של תזמורת סימפונית ראשון לציון, לא ניכר בינתיים בשינויים משמעותיים בתכניות, למעט הכללת יותר יצירות ישראליות בסדרה. לעומת זאת ניכרת פעילותו של המנכ"ל אריאל כהן שפתח סדרות חדשות נוספות סדרת רסיטלים של אמנים המופעים כסולנים עם התזמורת וסדרה ווקאלית בשיתוף פעולה עם האנסמבל הישראלי החדש. 
 
שינויים נוספים שיש לציינם כאן ולעקוב אחריהם במשך השנה הם חזרתו של ערוץ הרדיו "קול המוזיקה" לתפקד כבעבר, טרם כניסתו של אריה יאס לתפקיד הניהול. נכון לרגעים אלה נראה שבעזרת הרבה עבודה התנדבותית והתנדבותית בחלקה של העורכים השונים, הערוץ שב ותופס את מקומו כמרכיב קבוע בתפריט של אוהבי המוזיקה בארץ.
 
שינוי אחר הוא בניהולה של סדנת האופרה המתקיימת בקיץ. הסדנה שעד לפני כשנה היתה בבואתה של ג'ואן דורנמן, שינתה בקיץ האחרון בניהולו של ג'ון נוריס את צורת עבודתה, את כמות עבודתה ואת חשיפתה לקהל. אחרי שנה אחת קשה לעמוד על הכיוונים, נשוב ונידרש לעניין בשנה הבאה. במקביל החלה לפעול בצניעות רבה סדנה בינלאומית אופראית בירושלים. גם אליה נשוב. בשנה הבאה.  

בתחום ארגוני נוסף, תחום האולמות, ציינה השנה את פתיחתו של אולם המוזיקה החדש "אלמא" בזכרון יעקב. האולם, הכולל מושבים לכ-500 צופים, הוא בעל אקוסטיקה איכותית והוא אולם הקונצרטים היחיד בישראל שבנוי בו עוגב צינורות אמיתי (יש כמה עוגבים בכנסיות בארץ אך לא באולמי קונצרטים). ממדיו - הבמה והאולם - מאפשרים לו לארח סולנים, הרכבים קאמריים ותזמורות בגודל בינוני, כגון נתניה הקיבוצית, הקאמרית הישראלית, הסינפונייטה הישראלית באר שבע, סימפונט רעננה והקאמרטה הישראלית ירושלים. זו האחרונה כבר אימצה את האולם כאולם בית לסדרות הקונצרטים שלה.

נכון לפעילות המקום בשנה החולפת, "אלמא" עדיין אינו מטביע חותם של ייחודיות. רובם של המופיעים הם הרכבים קיימים המריצים את מופעיהם על במות שונות בארץ. יתכן שבמישור האזורי, "אלמא" מציע כתובת נוספת לקהל המונה את אורחי המלון ואת תושבי הסביבה, לצד אולמות ותיקים יותר כמו האולם שבקיבוץ עין השופט והיכל התרבות במועצה האזורית חוף הכרמל. בסוף השנה הבאה או השנים הבאות נוכל לבדוק אם מרכז "אלמא" יטביע חותם ויזוהה עם עשייה תרבותית ייחודית. האריזה היפה כבר קיימת, נשאר רק עניין התוכן.