אחת העבודות המסקרנות שייקחו חלק באירועי המחול של "הרמת מסך" 2015 בתל אביב ובירושלים היא "אין-ויטרו", יצירתה של הרקדנית והכוריאוגרפית הצעירה בשמת נוסן. 

"אין-ויטרו", אליבא ד-וויקיפדיה, הוא ביטוי לטיני שמשמעו טכניקה לביצוע ניסוי מעבדתי בסביבה מבוקרת מחוץ לאורגניזם חי. יצירתה של נוסן (29), רקדנית לשעבר בלהקות בת-שבע ופינטו-פולק שעבודותיה הקודמות עסקו בתנועה כמבע מכני, היא עבודת מחול לארבעה רקדנים בעולם דמוי כוכב לכת רחוק וקפוא, הנעים בחלל כדמויות קומיקס או כשחקנים בסרטי אימה.

"המופע עוסק בעיקר ברובד מסוים של ניכור שאני מרגישה ביומיום," מסבירה נוסן. אנחנו מוצפים כל הזמן בנהר של דימויים שמונחים באקראיות, פרסומת שמוכרת חופשה חלומית ליד ידיעה על משפחה שנשרפה בחיים, והאקראיות הזו מייצרת שכבה של זעזוע ואלימות".

כלומר?

"בשבילי המציאות האקראית והאלימה הזו שמתגבשת בין הדימויים היא מרחב שבו מישהו תמיד יכאב או יכאיב לאחר. לא באופן מכוון, אני לא עוסקת ברוע גדול, דאע"שי, אלא ברוע קטן, רנדומלי, שהוא בחוויה שלי חלק בלתי נפרד מהקיום האנושי.

"אני מתרגשת מהתחושה של ההתכנסות לצפייה באירוע שהוא יוצא דופן או מציע הסתכלות יוצאת דופן על דברים בעולם, לכן ב'אין ויטרו' יצרתי עולם מוגזם שלא מתחקה במהלכיו הרגשיים אחרי המציאות ולא מעלה אנשים מן היומיום על הבמה, אלא חייזרים".

האופן שבו הפעולה פולטת רגש

זו הסיבה שהשתמשת בדימוי של אין-ויטרו?

"אין-ויטרו זה בעצם חיים בתוך מבחנה. בתהליך העבודה על המופע ערבבתי באקראיות, כמו בתוך מבחנה, פיסות רגש מנותקות מהקשר עד שהתלכדו לכדי מציאות מדומה אחת, שמתפקדת כמו מעין התקף חרדה אסתטי. זה העולם שאנחנו מציגים".

יש כאן תכנים רגשיים או שהכול קפוא ומכני?

"אני והרקדנים עבדנו עם כל מיני מבעים של רגש שחתכנו מסרטי קומיקס יפני וסרטי אימה. התעניינתי פחות בתוכן הרגשי של הדימויים ויותר באופן שבו הפעולה פולטת רגש, איך משהו פלסטי ומכני לחלוטין יכול להיראות כאילו הוא מרגיש. התעסקתי יותר בשאלות כמו מה גורם לנו להתרגש? מה גורם לנו לייחס רגש למכונה?

"יש אומן שבנה בשנות השבעים מכונות שמשמידות את עצמן, ומעניין בעיני שאנחנו יכולים לכאוב את הכאב שלהן למרות שאנחנו יודעים שמכונות לא יכולות לחוש שום כאב. בתכל'ס לא צריך להאמין שלמישהו כואב בשביל להרגיש את הכאב שלו, אנחנו מתרגשים מהפעולה עצמה וההבנה הזו מאירה עבורי כמה כוח יש לעולם הפעולות". 

"אין ויטרו" ממשיכה את הקו המנחה של עבודותייך הקודמות או שיש כאן משהו חדש?

"העבודה הזו מציגה קודם כל את העולם הפנימי שלי ואת האופן שבו אני חווה אותו. זה מאוד חדש עבורי. העבודות שלי בדרך כלל יותר ארס-פואטיות".

תסבירי.

"בעבודות קודמות ניסיתי להאיר את הרבדים שאני אוהבת במחול, ולהגיד משהו שהיה מהותי עבורי להגיד אודותיו, כמו למשל החשיבות של חופש התנועה והדימוי, להשתנות ולא להתחייב לשירות של רעיון או סיפור. היום זה כבר פחות מעניין אותי, ואני מביעה בכוריאוגרפיה רגשות או מחשבות יותר אישיות על חוויית החיים שלי".




אין ויטרו (צילום: תמר לם)





סביבת עבודה יצירתית ופרועה

רקדת בעבר בלהקת בת שבע ופינטו-פולק. איך השפיעו היוצרים הדומיננטיים האלה עלייך כיוצרת?

"פינטו-פולק עובדים על התנועה, התלבושות והסט לפרטי פרטים ומרכיבים פסיפס יפהפה ועדין. דרך העבודה איתם למדתי להתבונן בפרטים הקטנים, ואני נהנית להבין דרכם משהו על התמונה הגדולה.

"בבת שבע פגשתי באוהד נהרין ובגאגא וזה קצת הרגיש כמו לשמוע פתאום איזה תדר שאף פעם לא הבחנתי בו. למדתי לטעום את התנועה דרך החושים שלי ולהתחבר למקום בי שפשוט נהנה לזוז, וזה מקום שאני תמיד אעבור דרכו כשאני יוצרת".

כיום את יוצרת ומשתפת פעולה עם יוצרים שונים בארץ ובעולם. מה את מחפשת בשיתופי פעולה כאלה?

"קודם כל אני מחפשת עניין משותף, הנאה מלחשוב יחד. בעבודה הנוכחית עבדתי בשיתוף פעולה עם מלא אנשים - הרקדנים גילי נבות, רן בן דרור ואריאל כהן, מעצב התלבושות והתפאורה קים טייטלבאום, מעצב פס הקול גל עוז, הדרמטורגית שיר חכם והמנהל האמנותי איציק ג'ולי. המון אנשים, שכולם סופר יצירתיים ומאוד דומיננטיים, וזה רק מוכיח שגם כשאני הכוריאוגרפית של העבודה, אני מעדיפה שיהיו לידי אנשים.

"זה מייצר סביבת עבודה מלאת המולה אמנם, אבל גם יצירתית ופרועה וזה כיף ומעורר השראה. כשאני חושבת על זה, נראה לי שהבחירה הזו מתאימה לסביבה של העבודה שהיא מאוד לא יציבה ומשתנה כל הזמן. ואולי זה כי באתי מהמון שנים בלהקות, ולעבוד יחד זה הכי טבעי לי. לפעמים זה אולי מרגיש כמו גן חיות, אבל זה אף פעם לא משעמם".




אין ויטרו (צילום: תמר לם)



בשמת נוסן תעלה את In Vitro במסך 4 לצד עבודתו של עידו בטש The Free Builders, במסגרת הרמת מסך (21-11 בנובמבר 2015) ב-14 בנובמבר, ב-21:00 וב- 20 בנובמבר ב-22:00 במרכז סוזן דלל תל אביב, וב-16 בנובמבר ב-20:00, בבית מזי"א ירושלים. מחיר הכרטיס – 60 ₪', מרכז סוזן דלל, טלפון: 03-5105656, בית מזיא לתאטרון, טלפון: 02-6230002 .