"נשים זו קהילה שמרגישה כמו מיעוט יותר ממה שהיא באמת, וזה האסון שלנו. אנחנו לא באמת מיעוט. אנחנו יותר מחצי מהעולם. זה האבסורד", אומרת מירה עווד, אחת הנשים הבולטות בדרך החזקה ומעוררת ההשראה שהן פורצות, מקצועית ואישית.

את עווד ואת המוזיקה שהיא יוצרת תוכלו לחוות ב-3 בדצמבר, בהופעה במסגרת הפסטיבל "בקצב נשי", אולי המסגרת הראשונה שמעניקה מקום מכובד כל כך ליצירה הערבית הנשית, המתקיים לאורך ארבעה סופי השבוע של דצמבר הקרוב במוזיאון לאמנות האסלאם, כחלק מאירועי "חמשושלים".

את הפסטיבל מקיים המוזיאון לרגל התערוכה "טראז – רקמה מקומית", המוצגת בימים אלה ועוסקת במורשת הפלסטינית ובדמותה ומעמדה של האישה.

בכל סוף שבוע יזכה הקהל למסע במוזיקה הערבית העכשווית, עם נציגה שונה. עווד תפתח את הפסטיבל במופע אקוסטי עם שירים משני אלבומיה ומהאלבום שעליו היא עובדת בימים אלה, כשלצדה גדי סרי בכלי הקשה ושי אלון בגיטרה, ובסופי השבוע הבאים יופיעו המוזיקאיות SHEFITA, לובנה סלאמה ונסרין קדרי, המייצגות, כל אחת, עולם מוזיקלי שונה.

"לא רציתי שיסגרו לי את השמים"

"Just 'cause I'm out in the open/  While they all hide/ Just because I don't automatically take your side/ Just 'cause I want to find my own voice / Just 'cause I believe there's always a choice/  To you I am the stray daughter/  I am the lost sheep/  You keep demanding I prove my love is deep"                                                          

(מילים ולחן: מירה עווד,  STRAY DAUGHTER)

"גם בחברה הערבית נשים הן ממש לא מיעוט, אבל כן מתייחסים אליהן כאל משהו שנמצא יותר בשוליים, וזה המאבק שלי עם החברה השוביניסטית", ממשיכה עווד, "על אף שאני לא באה מאיזה כפר לא מפותח. אני באה מכפר מודרני מאוד, חצי ממנו נוצרים, וגם בזה הוא לא שייך לסטריאוטיפ שיש היום על החברה הערבית.

"אין שם סממנים דתיים במיוחד. את לא תבדילי בין דרוזית לבין נוצרייה לבין מוסלמית, נגיד, בבית הספר, לא תרגישי מי זה מי, כולם אותו דבר. ובכל זאת, חברה ערבית, במבנה שלה, גם במקומות הכי מודרניים, היא עדיין מבנה פטריארכלי מאוד מובהק, שבו האבא מחליט על כולם, הבן הבכור הוא מוביל המשפחה, ואפילו שהיום שולחים כמעט את כל הבנות לאקדמיה, עדיין יש מהן ציפייה אחרת. האישה צפויה לחזור לקהילה שלה, להתחתן, להביא ילדים, וכשהיא שוברת את הסדר יש הרמת גבה במקרה הטוב, ותגובה קיצונית במקרה הרע".

עד כמה הנושאים האלה נוכחים בכתיבה שלך?

"כשהתחלתי עם הכתיבה שלי, בגיל 14-13, התעסקתי בנשים. היה לי שיר על נשים מוכות, ושיר על חלומות שכתבתי בו שאני לא רוצה שיסגרו לי את השמים ויגדירו לי כמה אני יכולה או לא יכולה לשאוף, וזה היה הקונפליקט הרגיל שלי, עוד הרבה לפני שעזבתי את הכפר וגיליתי שאני ערבייה במדינת יהודים.

"כמתבגרת, מאוד מרדתי בעניין של התפקידים הצפויים האלה של נשים, אז באופן מובהק לא למדתי את מקצועות הבית... התעקשתי שהמקצוע שלי יהיה מחוץ לבית, ולכן  אתגרתי מאוד את ההבנות האלה לגבי מה בחורה אמורה לעשות, ומה גבר".

"עד היום דעתנות נחשבת תכונת אופי גברית"

שילמת על זה מחירים?

"ברור ששילמתי, כי בזמנו, יותר מ-25 שנים אחורה – וב-25 השנים האחרונות המגזר הערבי עוד השתנה ומאז שאני הייתי נערה ועד היום כבר יש הבדל גדול, אין מה לעשות, האינטרנט, הפייסבוק, היוטיוב, פתחו את העולם לכולם, וגם לנערות במגזר הערבי – ברור ששילמתי מחיר.

"כל דבר שהיה מחוץ לנורמה היה נחשב סוג של הפקרות, ואנשים לפעמים לא היססו להאשים אותי בכל מיני האשמות ושמועות. ובתור נערה, להתמודד בכפר סגור שבו כולם מכירים את כולם עם שמועות... פתאום יש שמועה שאני יוצאת עם מישהו, ואני בכלל לא עניין אותי בנים, רק לכתוב מוזיקה, וכל הזמן, רוב החיים המתבגרים שלי, הייתי עסוקה בלהדוף שמועות, שזה מאוד קשה לנערה מתבגרת.

"תחשבי היום על המושג הזה של מקובלות, ותחשבי, אם את גם מוסיפה את הממד הזה, כמה זה קשה. המאבק הראשון שלי היה על 'תתנו לי להיות מי שאני. תפסיקו לשפוט כל תנועה, כל מילה'. עצם זה שאני מביעה את דעתי היה נחשב משהו מאוד גברי. זו כאילו תכונה גברית להתעקש ולהשמיע את קולך. עד היום לדעתי".

שזה כבר לא שמור רק לחברה הערבית. גם בחברה היהודית זה נתפס ככה

"ואני חושבת שזה בעולם, לא רק אצלנו. זה לא רק בחברה הערבית או בחברה החרדית, שאולי באלה רואים את זה כאילו ממש בפרצוף, אבל ראבאק, אני מסתובבת באירופה, או באמריקה, ועדיין מתייחסים איפה שהוא לנשים בהתנשאות גדולה.

"מאשימים אותנו לא פעם על הרגשנות שלנו. 'מה יש לך, את במחזור?..', המשפט שהכי מכעיס אותי בעולם. כי למה, כי אנחנו פועלות מאיזה מקום בבטן. מה רע בזה? אם כבר, לגברים חסר את זה... עד היום אישה דעתנית זה נחשב תכונת אופי גברית שהיא סיגלה לעצמה. אפילו לא נותנים את הקרדיט שלפעמים את אולי אישה מאוד נשית, אבל דעתנית. ואצלי זה נושא שתמיד היה שם".

גם היום זה בא לידי ביטוי גם ביצירה שלך?

"היום זה בא לידי ביטוי בזה שאני כבר לא מגיבה על הלחץ הזה. אני מי שאני, וזו האמירה שלי. זה שאני עושה את מה שאני מחליטה לעשות, זו האמירה שלי לדורות הנוכחים והבאים. אני אמנם אישה, ואני אוהבת את היותי אישה, אני אוהבת את הרגישות שלי, אני אוהבת את הצורה השונה שבה המוח שלי פועל, ואני מחליטה בשביל עצמי, עם כל המחירים שיש בזה. אני לא מרגישה שאני חייבת להסביר או להפגין משהו, פשוט עושה את שלי. יש את אלה שלא יסכימו עם זה לעולם, והם יכולים להישאר במערות שלהם מבחינתי".

מירה עווד, צילום: דניאל צ'צ'יק

יחס דואלי לעבודות רקמה

הפסטיבל שאת משתתפת בו הוא חלק מתערוכה שמתייחסת למורשת של האישה הפלסטינית בדרך שהיא שזורה בעבודת הרקמה שלה

"אני לא יודעת איך להתייחס לזה. אהבתי לרקום פעם, באמת, רקמתי בתור ריפוי בעיסוק. אני חובבת רקמה ויש לי המון פריטים כאלה, שאני קונה, ומעריכה ומשלמת את הכסף שמגיע לזה, אבל נהייתה לזה איזו מין קונוטציה של הגברים שיוצאים לעבוד והנשים בבית רוקמות, והגיע הזמן שזה יפרוץ את המקום הזה של הרקמה הפלסטינית, שאני כל כך אוהבת ומעריכה, וקונה כאמנות וכמתנות לחברים שיקרים לי כי אני מרגישה שזה משהו שאומר תרבות ומסורת והרבה דברים, אבל יש לי איזה כעס בו זמנית. זה מאוד דואלי, הדבר הזה אצלי".

כאילו זה סוג של אזיקים?

"אזיקים זו מילה שלך. מבחינתי, גם זה צריך להתחיל לצאת מהכללים שלו. גם אם הנשים האלה בוחרות לשבת ולרקום, אז בואי תמציאי משהו חדש, צאי מהמשבצות של הרקמה המסורתית, צאי מחוץ למסורת, תביאי משהו חדש שאת אומרת איתו משהו. לאתגר, לפתוח.

"אני לא בעד למחוק את העבר אלא לקבל ולשלב, ופה אני פוגשת את הרקמה הזו, שהיא באמת אהבת נפש שלי – לא רק הרקמה הפלסטינית. אני גם אוספת רקמה בולגרית. יש לי אהבה לדבר הזה. יש לי שמלות מסורתיות גם ירדניות וגם בולגריות – אז יש לי אהבה גדולה לזה, אבל גם תהייה מאוד עמוקה לגבי זה.

"עד מתי אנשים יישבו ויצרו את אותם הדפסים שעשו לפני מאה שנה? בתור מה, בתור שחזור? כל אמנות צריכה לצמוח, אז הגיע הזמן לאתגר את האמנות הזאת. חשוב להגיד שיכול להיות שיש נשים שעושות את זה, ואני לא מודעת לזה. לא נעים להכליל. אבל זה רק כדי לדבר על הדואליות שיש לי כלפי המילה הזאת, 'רקמה'".

מירה עווד תפתח את פסטיבל "בקצב נשי" ( 3, 10, 17, 24 בדצמבר  2015 )  במופע שיתקיים ביום חמישי, 3 בדצמבר במוזיאון אמנות האסלאם בירושלים. כרטיס: 50 ₪. בהזמנה מראש בלבד באתר  המוזיאון או בטלפון. מספר המקומות מוגבל. טל': 02-5661291. אתר המוזיאון