נדנדה לארבעה
בראשית, וזה היה ב-1999, נולד המחזה ״תותים בינואר״ אי-שם בשולחן הכתיבה של השחקנית-מחזאית הקנדית אוולין דה לה שֶנאלייר והצגתו, כמסופר למתעניינים, הייתה להיט גדול.
עברו כשבע שנים טובות והמחזה נחת בתאטרון הטראברס של אדינבורו בגרסה משופצת ומותאמת של המחזאית הסקוטית החשובה רונה מונרו (״פלדה״ שהועלה בבית ליסין, ״איימה ויגואר״ בקולנוע, ולאחרונה שלישיית המחזות ההיסטוריים על מלכי סקוטלנד בפסטיבל אדינבורו ובתאטרון הלאומי בלונדון).
את הגרסה הסקוטית תרגם לעברית שוקקת חיים ותשוקות והומור השחקן-במאי רודיה קוזלובסקי והוא מעלה אותובתאטרון מלנקי המתחדש בניהולו של מיכאל טפליצקי.
זו החלטה מעניינת שפותחת אגף חדש ברפרטואר של התאטרון הקטן ומיועדת להביא אליו קהל מגוון ונרחב יותר מבעבר. אם ההימור יצליח - וזה מותנה גם בהמשך בשנה הקרובה - יהיה אפשר לראות בהצגה הזאת את הבראשית החדשה של התאטרון ושחקניו המצוינים.
"תותים בקיץ", צילום: תמר שפלן
עלילת ״תותים בקיץ״ סבוכה מכדי לתאר אותה בצורה לינארית, והיא כתובה בקפיצות קדימה ואחורה, כנדנדה שיש בה ארבעה מתנדנדים: אלכס, שיש לו בית קפה ריק מלקוחות והוא מנסה לכתוב תסריט על אהבתו לסופי, עוזרת-וטרינר שמבחינתה המוזיקה היא זו שעושה את הסרטים, והיא גם זו שמתניעה את ההצגה בכניסתה עם תותי שדה שבאמצעותם היא מציעה לאלכס נישואין.
אל הקפה מזדמנים גם בנימין, פרופסור לספרות וליה, סטודנטית של החיים שמואסת ברעשים סביבתיים, כולל ברומן קצר המועד עם הפרופסור, ונמלטת לצפון לנהל צימר שדייריו החוגגים ליל נישואין וירח דבש עושים מהמקום כוורת רוחשת סקס לילי רועש כמו צפירות של פקק תנועה באוטוסטרדה. היא גם מגדלת ילד פרי הרומן עם בנימין וכותבת מכתבים, שאינם נשלחים, לסופי. והכל בחזקת ״היה-לא-היה״.
הבימוי של קוזלובסקי משתעשע במצבים ומנצל את תפאורת הכיסאות ןהשולחנות והספגטי שדרכם נכנסות לבמה ויוצאות ממנה הדמויות הדמיוניות-מציאותיות. יש כאן גם ניצול טוב של המרפסת באולם המרכז הגאה בגן מאיר שבו מועלית ההצגה. ודים קושרסקי הוא המעצב, גם של התלבושות והתאורה, ועל מסך הספגטי גם מוקרנים ברקע נופי וידאו של בית הקפה המקומי שנתן חסות ותמיכה להצגה, ושל אתר צימר צפוני אנונימי.
"תותים בקיץ", צילום: תמר שפלן
בוקה, טאנין ועפיצות
עיקר הבימוי משרת את הדיאלוג המבריק של המחזה לכל אורכו, ובעיקר את המונולוגים הבלתי נלאים של סופי שאותם שירי גדני משגרת כחיצים מקשת של אמזונה יפהפייה, ולא תמיד ברור אם היא, ז״א סופי, בכלל מבינה מה היא אומרת ועושה. גדני, לעומתה, יודעת מצוין איך עושים את זה והמשחק שלה הוא היורה הרותחת של כל העסק.
המטרה הנוחה של סופי הוא אלכס, ספק מנמנם ספק מוצא השראה, במשחק מטורלל ונפלא של גור קורן שמצליח בארשת פנים, בשתיקות ובהתבוננות לבטא ולהגיד הרבה יותר מהטקסט שלו. מה שנקרא סאב-טקסטולוג וירטואוזי. קרן ברגר טובה מאוד בתפקיד ליה, ומטעימה יפה את נוכחותה לכאורה כעוברת אורחעם מזוודת נדודים, או כדמות של תסריט שמחפשת דרך לצאת ממנו.
את בנימין מגלם רודיהקוזלובסקי כמין משקיף מחויך ממרום קומתו המוצקה, שיודע לחזר, ובקטעי פלאש-בק גם מדגים את מעמדו ואיכותו הפרופסורית. ככזה הוא גם מצטט ביקורת מבריקה שנכתבה על הסופר הצרפתי סטנדל (״האדום והשחור״, ״מנזר פרמה״) שקובעת כי למרות כוונותיו לכתיבה בעלת אופי ריאליסטי, הוא למרבה המזל לא חשף את יצירי דמיונו להשפעתם המסוכנת. וזה כנראה בהשאלה גם על ״תותים בקיץ״, שמתחת לצחוקים יש כאב של בדידות המחפשת את הזיווג הגואל.
"תותים בקיץ", צילום: תמר שפלן
בסיכומו של דבר, וככלות המחשבות שצצות בעקבות ההצגה על הקיום הנצחי של ״ביחד/לחוד״ הצגת ״תותים בקיץ״ היא מעדן או אפילו יין משובח שכדאי בהחלט לטעום ולהתענג על הבוקה, הטאנין והעפיצות שלו.