ארבעים סטודנטים מרכיבים את "תזמורת המהפכה" - תזמורת סימפונית שהחליטה ליצור מוזיקה מקורית במקום לבצע יצירות של מלחינים מתים. המנצח יריב אופנהיים מסביר את עיקרי החזון, ואיך כל זה מתחבר למשל לאביתר בנאי, לפורטיס וליונה וולך.
להביא קהל צעיר
כבר שנתיים מתנהלת לה בשקט יחסי תזמורת המהפכה: תזמורת חדשה למדי, שמאחוריה עדיין מספר הופעות מועט, המחזיקה באג`נדה מהסוג שגורם לך לשאול את עצמך איך יכול להיות שדבר כל כך הגיוני ומתבקש לא קרה קודם.
ב-24 לדצמבר תקיים התזמורת ערב משותף עם אביתר בנאי במסגרת פסטיבל "צלילים במדבר". שיחה עם רועי אופנהיים, מנצח התזמורת ומי שיזם את הקמתה ביחד עם המלחין זוהר שרון וטרומבוניסטית התזמורת נועם וזאנה ממחישה עד כמה מרוויחה התזמורת הזו את שמה בזכות.
"בעיקרון מדובר על כמה מהפכות", מספר אופנהיים, "שהעיקרית שבהן היא להכניס מוזיקה ישראלית (מהז`אנר שנקרא קלאסית) למדיום הסימפוני ולהביא קהל צעיר לתזמורת. זוהר ואני למדנו יחד באקדמיה, ופשוט ראינו שבדרך כלל בכל מופעי האקדמיה, אותם אנשים שנמצאים על הבמה הם גם אלה שנמצאים אחר כך בקהל, במין רוטציה כזאת. המחשבה שלנו הייתה למצוא דרך להגדיל את מעגל הקסמים הזה מתוך המחשבה שאנחנו מאמינים שדווקא המוזיקה הישראלית הצעירה והמודרנית יכולה להביא קהל צעיר.
"כרגע המצב בארץ הוא כזה שתזמורות – ויש הרבה – מבצעות בעיקר את הרפרטואר הישן וכמעט ולא מנגנות מוזיקה ישראלית, מלחינים צעירים בארץ כמעט ולא מקבלים במה, והקהל הצעיר רואה בתזמורות גוף ארכאי כזה שאין שום סיבה שיגיעו לשמוע אותו, משתי סיבות עיקריות: קודם כל כספית, כי זה מאד יקר ללכת לקונצרט, ודבר שני, כי אין בארץ חינוך ותרבות לתחום הזה.
"התזמורת בנויה מארבעים סטודנטים, חבר`ה בני עשרים עד שלושים בערך, שרובם כבר מקצועיים ומנגנים בתזמורות הגדולות בארץ, מהתזמורת הקאמרית ועד תזמורת ירושלים. כל אנשי התזמורת הם כרגע על תקן מתנדבים ואנחנו עושים זה כי זה מעין חזון שלנו, כי הקהל נעלם, ופשוט חבל שאנשים לא מגיעים לתזמורות כאלה".
חנוך לוין, יונה וולך ופורטיס כמקורות השראה
- ואיך אתם מממשים את החזון היפה הזה?
"אנחנו לא מחפשים להיות עוד אחת מהתזמורות הקיימות אלא להיות מעין שרוול לתזמורות האחרות. בעיקרון, אנחנו נראים כמו תזמורת אבל חושבים כמו הרכב רוק: כדי לשמוע את מוצרט ואת באך יש מספיק תזמורות טובות, אבל אנחנו מבצעים מוזיקה שנכתבת במיוחד בשבילנו, ובאים עם המוזיקה שלנו, בגישה של ירצו ישמעו – לא ירצו לא ישמעו. הרעיון הוא לא לנסות לבצע מוזיקה אלא ליצור מוזיקה, בניגוד לרוב התזמורות שבהן אם המלחין לא מת לא מבצעים את היצירה שלו... אנחנו מסתכלים על עצמנו כמו על מעבדה מוזיקלית: זאת אומרת לא נותנים הגדרת סגנון אלא איזה נושא או טריגר לערב ואז לוקחים גלריה של כמה מלחינים ויוצרים ובונים את הערב".
- תן לי דוגמה לבנייה של ערב כזה
"בפרויקט של שנה שעברה לדוגמה, אספנו 11 מלחינים צעירים בגילאים עשרים עד שלושים וחמש בערך ואמרנו להם: `אומרים לנו שיש סקס אחר – לכו על זה`. והם חזרו, אחד עם יצירה אלקטרונית למחשב ולתזמורת של איזה עשר דקות, אחד כתב יצירה לפרקשניסטים, מעין מחול פגאני כזה לתזמורת, אני ועוד מישהו לקחנו את `ציפור המכנסיים` של חנוך לוין והלחנו מחדש ומישהו אחר לקח קטע משיר השירים לזמרת סופרן ותזמורת. עשינו גם עיבוד לשיר של פורטיס, הייתה רביעייה קולית של ארבעה בנים שעשו את `סקס אחר` של וולך בא-קפלה ועשינו גם סרט אנימציה של בוגר בצלאל שהוקרן בלייב כשהתזמורת על הבמה".
"פרויקט גדול נוסף שאנחנו עובדים עליו כבר שנה וחצי ומתכננים למהלך השנה הקרובה, הוא פרויקט שבו חיברנו תשעה מלחינים עם תשעה אנימטורים מבצלאל לערב שיש בו תזמורת סימפונית על הבמה וברקע מוקרנים סרטי האנימציה".
שניטקה בבארבי על בירה
- הגישה שלכם קשורה גם בהשתנות הדמות של הנגן הקלאסי? כלומר בהיפתחות של קלסיקאים צעירים למוזיקה קלה?
"החלילן הראשון שלנו אמר פעם שמה שאנחנו עושים זה `אנשים צעירים שכותבים מוזיקה צעירה לאנשים צעירים, גם בקהל וגם על הבמה` – וכשאומרים צעירים לא מדברים על גיל אלא על גישה. לדוגמה, הגעתי פעם לבארבי כדי לשמוע את נקמת הטרקטור עם הרביעייה הישראלית למוזיקה עכשווית (רביעיית כלי מיתר), ואחר כך הרביעייה עלתה לבמה בלי נקמת הטרקטור וניגנה רביעייה של שניטקה, ואנשים יושבים במועדון עם בירה ביד ושומעים את זה, ואין את הניתוק הזה בין קהל לסולן, אלא זה מצב שבו אתה בא בשביל המוזיקה, ולא בשביל איזה ערך חברתי של `ללכת לשמוע את הפילהרמונית`".
"אין לנו את ההפרדה בין מוזיקה קלה לכבדה כי אין דבר כזה: יש מוזיקה טובה ומוזיקה שלא תשמעו אצלנו... כל התחנות רדיו וכל התקשורת מסביב מנסים כל הזמן להגדיר מה זה מוזיקה ישראלית. אנחנו לא מנסים להגדיר אלא ליצור ולהרחיב את הגבולות של המוזיקה הישראלית. ומצד שני אנחנו מנסים לא ליפול למלכודת הפוסט מודרנית שאומרת שהכל הולך והכל טוב. זאת אומרת, כל אחד יוצר בסגנון שלו אבל באיכות הכי גבוהה שיש, כמו אביתר בנאי, שאנחנו חושבים שהוא יוצר מספיק מתוחכם ומקורי בארץ לערב כזה".
עיבודים לא פונקציונליים לאביתר בנאי
- ומה עומד לקרות בערב עם אביתר בנאי?
"יש לנו איזה מטרה היום: אנחנו נקראים תזמורת המהפכה אבל יותר ממהפכה אנחנו בעניין של תהליך של להרגיל לאט לאט את הקהל למשך יותר ארוך של מוזיקה, לאורך נשימה מוזיקלי יותר ארוך – גם אם אין מילים ביצירה.
"הפרויקט שאנחנו עושים עכשיו עם אביתר אמור להיות בדיוק הקונטרה לפרויקטים שעושים לפעמים בין תזמורות גדולות לזמרי מוזיקה קלה ידועים. הרעיון אצלנו הוא שלא הסולן נמצא במרכז - אלא המוזיקה שלו, כשאנחנו נותנים כל שיר למלחין אחר שיתזמר אותו ואז אתה מקבל פסיפס מאוד מעניין עם התייחסות שונה לכל שיר. ניסינו לעשות פריסה של שירים של אביתר מכל מיני תקופות. לקחנו בעיקרון את השירים המוכרים מהדיסק הראשון, את השירים הפחות מושמעים מהדיסק החדש, או שיר יפהפה כמו `משיב הרוח` שלא נמצא באף אלבום שלו, ועשינו להם עיבודים שהם לא בהכרח פונקציונליים, ומאוד רחוקים מהמקור.
"הולכים להיות, למשל, שני עיבודים לשירים של אביתר עם הרכבים קטנים יותר שיצרנו מתוך התזמורת, אחד לרביעיית מיתרים ולמנדולינה, ועיבוד לחמישיית כלי נשיפה וקונטרבס לשיר אחר. את `יש לי סיכוי` לקחנו והפכנו ממש ליצירה. זה מאוד רחוק מהמקור. הקהל צריך מספיק לאהוב את המוזיקה של אביתר כדי להתנסות בבריאה מחודשת של המוזיקה שלו".
"שישים נגנים מבצעים את "מתי נתנשק"
- ואיך נכנסים עוד לערב הזה גם מחווה לסשה ארגוב ואירוח של ההרכב מארש דונדורמה?
"הערב הוא בסימן אביתר, אבל מאחר שרצינו שזה לא יהיה ערב כמו ערבים אחרים, רצינו גם יצירה מקורית וגם התייחסות נוספת. לפחות בתפיסה שלי, כדי להיות מקורי צריך להכיר את המקורות, זה לא סתם מגיע מאותו שורש, וסשה ארגוב זה אחד מהמקורות שלנו.
"אז ביקשנו מאביתר שיבצע בערב הזה שני שירים של ארגוב, והוא יעשה את `דוד שמש ואנטנה` ואת `שיר משמר` בעיבודים של אילן מוכיח ומיכאל וולפה, ואנחנו הרי מדברים כל הזמן על יצירה ישראלית חדשה, אז במרכז הערב תהיה גם היצירה `קונצ`רטו לאקורדיון, כלי הקשה ותזמורת כלי קשת` שנכתבה על ידי נדב ויקינסקי כמחווה לארגוב. נדב הוא יוצר צעיר ששייך פחות או יותר לגילאים של אביתר, ומבחינתי הם שני אנשים שיוצרים כרגע מוזיקה ישראלית, ומתייחסים לסשה ארגוב, אחד בביצוע ואחד ביצירה".
- עוד אתם מארחים בערב את ההרכב מארש דונדורמה. ספר על ההרכב הזה
"מארש דונדורמה זו תזמורת צעידה ירושלמית, ארבע חצוצרות, ארבעה סקסופונים, שני טרומבונים, טובה וארבעה מתופפים, שמנגנים מוזיקה עממית בכל מיני סגנונות. מתוך 11 השירים שנעשה עם אביתר, שניים נעשה עם מארש דונדורמה: `מתי נתנשק` בעיבוד של אחד ממלחיני הבית שלהם, אבירן בן נעים, והם חוברים אלינו לעיבוד אחד שלנו. אנחנו מארחים אותם כי הם פשוט הרכב מצוין שאפשר להגיע ביחד איתו לסאונד של תזמורת פילהרמונית ממש. תחשבי שאנחנו מדברים כאן על בסביבות שישים נגנים על הבמה".
- בשתי שנות הקיום שלכם הופעתם מעט מאוד יחסית
"אנחנו לא תזמורת מהמניין, אלא תזמורת שמתכנסת אחת לכמה זמן לחודש מאומץ של עבודה למטרת פרויקט כשהרעיון הוא להוציא פרויקט אחד או גג שניים בשנה, שאי אפשר לראות או לשמוע אותו בשומקום אחר. כבר שנתיים אנחנו פועלים די בשקט, וזה נשמע מצחיק אבל אנחנו כבר רואים קצת מהפירות: עד עכשיו עשינו שני פרויקטים בארבע או חמש הופעות כאלה שמילאו אולמות של כמה מאות אנשים, עם קהל שבדרך כלל לא מגיע לתזמורות הגדולות".
"לרצות היום להיות מנצח זה כמו לרצות להיות מרגל"
- אתה בן שלושים בקושי, וזה נשמע גיל מאוד צעיר לתואר כמו מנצח תזמורת. המסלול שלך כולל נגינה קלאסית מגיל יומיים?
"ממש לא. אני גדלתי על שלום חנוך והביטלס. זה בעצם האבא והאמא שלי. התחלתי לנגן בגיל צעיר, שש או שבע, אבל חובבני כזה, סתם אצל מורה פרטית".
- חובבני כמו בתקופה שכולם למדו אורגן? (רבים וטובים מהם אצל אמא שלי, אגב . ט. ג.)
"כן, כן, בדיוק בתקופה ההזויה הזאת שבכל בית היה אורגן של שתי קומות – רק שאצלי זה היה פסנתר. לא התפתיתי לאורגן. המוזיקה תמיד הייתה תחביב, כי `מוזיקה זה לא מקצוע, זה תחביב`, משפט ידוע. בצבא הייתי בכלל רוב הזמן בלבנון ובסוף השירות שלי החלטתי קצת לחזור למוזיקה והלכתי לבית ספר רימון. כל הזמן הזה לא הייתי בכלל בתחום הקלאסית. המסלול שלי הפך לקלאסי כשהלכתי ללמוד קומפוזיציה באקדמיה. בקומפוזיציה לומדים שנה ראשונה גם את יסודות הניצוח, ומשום מה התקבלתי. כשאני חושב על זה זה נראה לי הזוי, כי בואי נאמר שבתרבות של היום לרצות להיות מנצח זה כמו לרצות להיות מרגל – זה לא מחובר בכלל למה שקורה, אבל מה, נותנים לך ללמוד ניצוח לא תיקח?...
"אבל הסיבה הגדולה שבגללה הגעתי לניצוח קשורה לזה שאני בא בעצם מתחום החינוך. סיימתי תואר ראשון בחינוך באוניברסיטה והדבר הכי מדהים שאתה יכול לעשות עם אנשים זה מוזיקה. לנגן אתה מנגן לבד, אבל להיות מנצח זה להוביל אנשים, להוציא מהם את המקסימום, זה לעשות את הדברים הכי מדהימים שיכולים להיות. תכלס, הגעתי לניצוח בגלל העניין של עבודה עם אנשים אבל נשארתי בגלל היצירה. ליצור עם אנשים מוזיקה זה נראה לי הדבר הכי מדהים".
"ניצוח הוא יצירה"
- כשאתה מדבר על היצירה, אתה קצת מרחיב לי את התפיסה המקובלת של מה זה מנצח
"כן, אני יודע שאני די מוזר בתפיסה שלי את הקטע הזה, אבל אני רואה בניצוח יצירה. כל נגן הוא הרי חלק מאוד קטן מהיצירה. בזמן הנגינה היחיד שרואה את התמונה המלאה זה המנצח, אחרת זה כמו שיח חרשים. רק כשמבינים איך תזמורת עובדת מבינים בעצם איזה פלא זה, והיכולת לחבר כל כך הרבה אנשים ביחד לדבר אחד ועוד במוזיקה, זה מבחינתי יצירה.
"בגלל זה אני כל כך אוהב לעשות מוזיקה חדשה ולהרגיש שאני יוצר יש מאין. עם יצירות שאף אחד לא שמע קודם היצירה שלך כמנצח מקבלת יותר מקום. בניגוד לעבודה על בטהובן למשל, פה אנחנו לא יכולים לדעת מראש אם הכל יצליח. לפעמים יש כישלונות ולפעמים הצלחות גדולות, וזה אחד הדברים שהופכים את זה מעניין. יש שיח שנוצר בין התזמורת לבין המלחינים, יש דברים שמשתנים במהלך החזרות, ואני מאוד אוהב את השיח הזה".
תזמורת המהפכה תארח את אביתר בנאי ומארש דונדורמה ב- 24 בדצמבר במסגרת פסטיבל "צלילים במדבר" בקיבוץ שדה בוקר. לפרטים נוספים
21/12/2005
:תאריך יצירה
|