בימים אלה, בהם סוערות הרוחות מהצנזורה הבוטה שמפעיל משרד החינוך על ספרה החדש של דורית רביניאן, "גדר חיה", העוסק ברומן בין יהודייה לערבי, ניתן להעריך ביתר שאת את ההפקה החדשה של תיאטרון חיפה לספרו של סמי מיכאל, "חצוצרה בוואדי".

הרומן של מיכאל, שנכתב לפני 29 שנים, עוסק בסיפור אהבה יהודי-ערבי בחיפה, עם פרוץ מלחמת לבנון הראשונה. ב-1988 העלה תיאטרון בית ליסין מחזה על פי הספר, ועשור לאחר מכן עלתה ההצגה בתיאטרון חיפה.

את ההפקה החדשה מביים שמואל הספרי, ומשחקים בה שושה גורן – ששיחקה אף בהפקה הראשונה של המחזה בבית ליסין, אורי גבריאל, ג'סאן עבאס, רבקה בכר, חנאן חילו, חן אמסלם, דורון בן דוד, ומתן זרחיה.

"אנחנו מפסידים אותם והם מפסידים אותנו"

"זה סיפור על משפחה של ערבים נוצרים בשכונת ואדי ניסנס בחיפה", מספרת שושה גורן ("אשתו של גיורא", "ג'וני ואבירי הגליל", "תנוחי", "מדוזות", "מישל עזרא ספרא ובניו"), "סבא עם כלתו ושתי בנותיה, כשיום אחד מגיע אלכס, עולה חדש מרוסיה, שוכר חדר מעל דירתם, והסיפור הוא על הקשר בינו לבין הבת הבכורה, הודא.

"היא בת 30, נחשבת כבר למבוגרת, ויש גם חשש אבל גם עידוד מצד האם לגבי הקשר ביניהם. זו משפחה מאוד מודרנית, נשים עירוניות. הודא לומדת יהודה עמיחי ודליה רביקוביץ', ומי שמקבל באופן מלא ומכיל את כל המצב המטורף והמורכב הזה, הוא הסבא, שהוא, בעיניי, הקול של סמי מיכאל עצמו".

אבל אז הם נקלעים עם מלחמת לבנון לתוך המצב הבלתי אפשרי שאנחנו חיים פה

"נכון. במלחמה נפגע בן אחיה של האם על ידי חיילים ישראלים, וזה מגביר את הדרמה ואת הטרגדיה של משפחה כזו. האימא הערבייה הזאת מביאה לו עוגיות שהיא אופה לו במיוחד כשהוא נקרא למילואים, והאהבה גוברת פה. השכל הישר גובר פה".

מה שלא לגמרי קורה במציאות שלנו

"זה את אמרת".

ובכל זאת, ספר שנכתב לפני 30 שנה ונשאר רלבנטי היום בצורה איומה

"מה זה רלבנטי... אני כבר שנים צועקת שחייבים ללמוד ערבית, חייבים ללמוד את התרבות הזאת. אנחנו מפסידים אותם והם מפסידים אותנו בטמטום הזה, כי הכאב על המוות הוא אותו כאב, והאימהות הן אימהות בכל מקום, וזה מחזה נפלא על מציאות מורכבת וכואבת.

"יש גם 'מה יגידו' מסביב. המשפחה הערבייה, ואמה של הודא – הדמות שלי – במיוחד, נקרעת בין האינסטינקט הנכון שלה לחבק ולהכיל, לבין החברה השמרנית הזאת של 'מה יגידו בוואדי ניסנס' על זה שהיא מאכילה יהודי. מאכילה את החתן הזה שלה".

מאיזה מקום אישי את מתחברת לדמות שאת מגלמת?

"אני מתחברת לכאב על המתים, על הנופלים, ולא משנה לי אם זה ערבי או יהודי. אני מתחברת לזה שהאימהות זועקות, ולא חשוב אם זו רחם ערבייה או רחם יהודייה. אין לגביי הבדל. אני ילידת בגדד, חיינו כל החיים בין ערבים ואני חושבת שיכולנו ללמוד מהם הרבה והם מאיתנו. למה שלא נטמיע גם אנחנו משהו מהתרבות שלהם? מה אנחנו יודעים על החיים שלהם, על האמונות שלהם? מה היהירות הזאת שלנו?"




חצוצרה בוואדי (צילום: אילן בשור)





"אם לגברים היתה רחם הם היו חושבים פעמיים"

ציינת את זה שנולדת מבגדד, ואני חייבת להגיד לך שאני זוכרת, כילדה, שלא מעט מבני עדות המזרח שגדלו עם ערבים היו אלה שהיו הכי נגד דו קיום ערבי-יהודי

"יש לזה סיבות, אבל לא תמצאי בין אנשי הרוח או אנשי הספרות את הגישה הזאת. יש לזה סיבות שקשורות בדרך שבה התקבלו המזרחים פה, כשואבי מים וכחוטבי עצים, וזה כואב לי מאוד, זה מצער אותי מאוד, כי אני מרגישה שחייב להיות בנו מספיק אומץ בלקום ולזעוק ולהגיד, בואו נלך קצת אחורה, מאיפה באנו".
 
בתוך המרקם התרבותי העשיר של ישראל, שנדמה לנו כל כך מובן מאליו, קיימים אנשים שעושים מאחורי הקלעים את המלחמות שבזכותן יש מקום לצבעים הרבים שמקיימים את המארג התרבותי הזה. גורן היא אחת מאותם אנשים, שפעילותם האמנותית במהלך השנים סייעה להבאת הקול המזרחי אל מרכז הבמה, עם יצירות שכתבה ועם תיאטרון "בימת קדם" שהקימה עם בן זוגה, הסופר והמחזאי יצחק גורמזאנו גורן ועם המחזאי רפאל אהרון.

"זה לא מלחמות", היא אומרת, "אני לא בעניין מלחמות. אני קצת התעייפתי. אני חושבת שכל המלחמות האלה נועדו כדי לאזן תרבות. כדי להגיד, 'עצרו, אל תחקו את אירופה ולא את אמריקה, יש לכם משלכם ויש לנו משלנו, בואו קחו את המורשת, גם שלנו, היא יכולה רק לתרום למדינה הזאת'. זאת הייתה, בעצם, המלחמה שלי נגד הסטריאוטיפ של מה זה אישה מזרחית, מלחמה על לשנות סטריאוטיפים. גם בהצגות היחיד שלי, וגם בכלל, להכיל קצת יותר. אבל אני חושבת שמכיוון שאנחנו גם שחקנים שעוסקים בנפש האדם, יש בנו, באופן טבעי, את הנטייה הזאת להכיל, כי את משחקת פעם דמות כזו ופעם דמות אחרת ואת מוכרחה לקרב אלייך את הדמויות האלה, גם את הטובות וגם את הפחות טובות.

"אני לא שמאלנית פתייה. אני לא בעד לחשוף את התחת לערבים, לא זו הכוונה. אני, מה שיש לי כרגע זה תפילה שיהיו לנו מנהיגים טובים, ושיהיו להם מנהיגים טובים, שיובילו את העמים האלה לאיזו שלוות נפש. וזו התפילה. זה רק מנהיגים טובים, שלא יראו רק את האינטרסים שלהם.

"יש לי גם בלב הרבה על הערבים, לא רק עלינו. הפספוסים שהיו להם, ההזדמנויות שהם פספסו בלי סוף בגלל כל מיני אגואים. צריך להשתיל רחם לכל הגברים. ברצינות, טל. אם הייתה להם רחם הם היו חושבים פעמיים".



חצוצרה בוואדי (צילום: אילן בשור)

"למה אין לך נשים נורמליות על הבמה?"

די מדהים היה לגלות ברזומה שלך שאת הדרך המאוד מרשימה שלך כיוצרת וכשחקנית התחלת בעצם רק בגיל 35

"כן. הייתי מורה בתיכון לספרות ולשון עברית. ירדנו לאמריקה אחרי מלחמת יום הכיפורים, ושם לימדתי בישיבות אלף אלף, ברמה הכי גבוהה, ונתקלתי ביהדות גלותית, בעיניי, ובמה זה להיות יהודי אורח, והלכתי למות. הלכתי למות. ושם, בתמיכתו הענקית של יצחק גורמזאנו גורן, בן זוגי, נכנסתי ללמוד תיאטרון בערב. הייתי מלמדת בישיבה עד חמש ואז ישר לתואר שני במשחק בברוקלין קולג'".

ובעצם מהר מאוד אחרי זה הקמתם את "בימת קדם" בארץ

"כן. פתחנו את 'בימת קדם', ו-30 שנה החזקנו מעמד בתוך הביורוקרטיה המגעילה, בתוך הדוחות וכל הדברים. ההצגה הראשונה שלי, 'נשים של ממש', הייתה הצגת יחיד עם שבע נשים מזרחיות שגילמתי, שכתבו לי יצחק וארז ביטון וסמי מיכאל ואמנון שמוש, והסתובבתי בכל חור בארץ ובלא מעט מקומות היו אומרים לי אחרי ההצגה, 'למה אין לך נשים נורמליות על הבמה? למה את לא עושה נשים נורמליות?', כשהכוונה היא לא מזרחיות..."

והיום, כשאת מתבוננת על המארג התרבותית הישראלי את מרגישה שהתרבות המזרחית מקבלת מקום אחר לגמרי מזה שקיבלה בעבר?

"טל, עשינו צעדים מדהימים. 'עשינו' זה כל העם הזה. יש באוויר תחושה שכבר שמים לב שיש עוד אחרים חוץ מתרבות שהוכתבה בשנות החמישים. ברצינות. תשמעי, אני מעריצה את העם הזה. אני חושבת שמדינה שמחזיקה מעמד 65  שנים עם כל המלחמות האלה, צריך להיות בשביל זה גזע מיוחד. אבל בוודאי שיש שינוי אדיר, ואסור לנצל את השינוי הזה לשלילה. צריך עוד לשאוף ולשאוף לתרבות מזרח ומערב ביחד.

"לי הייתה חברה שהבנות שלה לא שמעו אף פעם מוזיקה ערבית, היא הייתה נוסעת איתן באוטו, שמה דיסק של אום כלת'ום, של עבד אל וואהב, ועל אף הצעקות שלהן היא אמרה, 'אתן תתרגלו להקשיב, תפקחו את האוזניים למוזיקה אחרת'. והיא הצליחה בזה. זאת הייתה ויקי שירן".

שושה גורן (צילום: שגית זלוף נמיר)





ההצגה "חצוצרה בוואדי" תעלה  בתאריכים 14-9 בינואר 2016, 28-24 בפברואר בתיאטרון חיפה . למנויי תיאטרון חיפה:  הצגות ראשונות בינואר 2016, במחיר 80 ₪ בלבד (במקום 180) ניתן להזמין כתלוש בחירה מהמנוי. להזמנות בטל': 04-8600500, שלוחה 1.

רכישת כרטיסים