לפני 50 שנה שיחקה יעל יעקב גולדמן את תפקידה הראשון בתיאטרון "הבימה", וגילמה את כלתו הצעירה של הבן האובד במחזה "אי הבנה" מאת אלבר קאמי. אז הייתה שחקנית צעירה בת עשרים, שזכתה לעבוד עם שמות כמו רפאל קלצ'קין וחנה רובינא, שגילמה את אמו של אותו בן במחזה.
 
כעת, כשהיא נושקת לשנתה ה-71, נכנסת גולדמן לנעליה של רובינא, כשהיא מככבת בפעם השנייה באותו מחזה, הפעם בתפקיד האם, בהפקה של המחזה בתיאטרון הפרינג' של ניקו ניתאי, תיאטרון קרוב.
 
את המחזה עיבד וביים ניתאי, ולצדה של גולדמן על הבמה צביקה דולב, גל ישראלי, נעמה שלום עמיאל ודבי יבלונקה.
 
הרוצחת שהתעייפה
 
"המחזה הוא על משפחה שחיה בצפון צפון-אירופה", מספרת גולדמן, "בעיירה שכוחת אל. הבן, ז'אן, ברח מהבית לפני עשרים שנה, כשהוא בן 18, והגיע לאפריקה. למשפחה, שהמשיכה לחיות בעיירה, היה בית מלון ובו אורחים מעטים, מכיוון שזו הייתה עיירה נידחת, והאב החל ברציחות של אורחים בודדים שהגיעו למלון, למטרת כסף. בלילה הם היו מרדימים את האורחים, ומשליכים אותם לנהר.

"כשהאב נפטר, האם ובתה ממשיכות לנהל את המלון ולרצוח את האורחים העשירים. הבת, שנולדה לתוך החיים האלה, היא רווקה, בודדה, שאיש אפילו לא נישק את שפתיה, וכשאחרי עשרים שנה חוזר האח הביתה, מתחילים העניינים להסתבך.

"התפקיד שלי הוא תפקיד האם, שהייתה רוצחת המון שנים, ומתוך הרגל, ואדישות וכניעה, תחילה לבעלה ואחר כך לבתה, היא ממשיכה לעשות את מעשי הזוועה האלה. עכשיו היא כבר בסוף חייה והיא מאד עייפה והיא רוצה להפסיק את העבודה הנוראה הזו, אבל בתה, מרתה, רוצה להמשיך כדי להגיע לארצות חמות, כמו אפריקה, ליד הים. זה החלום שלה, והיא כל כך משתוקקת לזה שהיא מוכנה אפילו להמשיך במעשי הרצח."

דיברנו פה על העלילה, אבל איזה סיפור רצה קאמי להביא, מתחת לאותה עלילה?

"ממה שידוע לי הוא כתב את זה בתקופת מלחמת העולם השנייה, ומה שנתן לו השראה זו האדישות והרצח וכל הדברים המחרידים האלה שנעשו אז. בסוף, למשל, מרתה אומרת אצלו למריה, אשתו של ז'אן, 'תישארי אדישה כי רק ככה תוכלי לעבור את החיים'".



אי הבנה (צילום: יחסי ציבור)

 
מחיק התיאטרון הממוסד אל פרס הפרינג'
 
ואת מגיעה בעצם לאותה הצגה בהפרש של חמישים שנה

"נכון. התפקיד הראשון שעשיתי ב'הבימה' היה בהצגה 'אי הבנה'. חנה רובינא שיחקה את האם, אני בתפקיד הכלה הצעירה של הבן האובד, נחום בוכמן בתפקיד בעלי, ואת הבת, מרתה, שיחקה ציפורה פלד. זה היה ממש לפני חמישים שנה. אני הייתי בת עשרים, ובשבוע הבא אני בת שבעים ואחת..."

השנים הללו שעברו בין שני המפגשים שלך עם ההצגה שינו אצלך את הפרשנות?

"כן, שינוי מוחלט. ראשית כל, אני זוכרת טוב את חנה רובינא, אבל אני לא לגמרי זוכרת באיזה אופן היא שיחקה את זה אז. אני זוכרת עוד משהו שהוא מאד חשוב, אני חושבת, שבתחילת החזרות עם אטיין דבל, שהיה אז הבמאי ב'הבימה', הוא ביקש ממני בתור האישה הצעירה להיות מאד חיצונית, ולדבר בקול מאד חזק וצועק, דבר שאני לא לגמרי התחברתי אליו בהתחלה.

"מציפורה פלד, הבת, הוא ביקש להיות מאד מאופקת, מה שבאמת צריך להיות בתפקיד. הסוף היה שבהמשך ההצגות, ואת זה אני זוכרת חזק, אנחנו התהפכנו. אני הבאתי את זה יותר לאיפוק, יותר קרוב לנפש, יותר אמיתי אלי, ומתוך זה יצאו גם צעקות אבל זה לא היה חיצוני אלא משהו פנימי, מתוכי, וציפורה פלד, מרתה, הפכה לגמרי מטורפת, בצעקות, מה שגם היה, האמת, נכון מאד לחלק מהתפקיד שלה, שאני רואה עכשיו בהצגה." 
  
התחלת בתיאטרון הממוסד, המסורתי, "הבימה" בימי זוהרו, ולאחרונה קיבלת את פרס הפרינג' בטקס קיפוד הזהב האחרון על מפעל חיים. זו לא דרך שגרתית

"עכשיו אני אספר לך גם למה...הייתי בהבימה כמעט ארבע שנים, עם נחום בוכמן, רובינא, קלצ'קין, זו הייתה תקופת זוהר בהבימה. קיבלתי תפקידים נפלאים, דסדמונה ב'אותלו', מחזות של בקט, המון הצגות. ואז הרגשתי שאני רוצה ללמוד תיאטרון ונסעתי ללונדון ללמוד. כשחזרתי שוב הייתי בהבימה, אחר כך בקאמרי, ואז התחתנתי עם גבי גולדמן שהיה פיזיותרפיסט-על כאן בתל אביב, שעבד עם כל התיאטראות, המחול, הכדורגלנים, ונולד לי הבן הראשון, במלחמת יום כיפור, ושנה שלמה בכלל לא יצאתי מהבית. אולי חמש פעמים עזבתי את הילד.

"אני מודה שהיה לי נורא חשוב לגדל את הילדים ולהיות בבית, וככה איכשהו התגלגל שלא חזרתי לתיאטרון הרפרטוארי, ומצאתי את המסגרת שלי עם יוסי סגל וראובן דיין ז"ל, בהצגות בבתי ספר בכל הארץ. אחר כך עברתי להצגות לילדים אחר הצהריים וניקו ניתאי קרא לי ל'הסמטה', וכך בעצם התחיל הרומן שלי עם תיאטרון הפרינג', שזה כבר עשרים ושש שנים. כשניקו הקים את 'קרוב' הצטרפתי אליו וכבר 12 שנה שאנחנו קיימים."

סגירת המעגל הזו בין שני הקצוות התיאטרוניים – מהתיאטרון המסורתי ועד תיאטרון הפרינג', מספר, במובן מסוים, גם את סיפור התפתחותו של התיאטרון הישראלי ביובל האחרון. 
  
מה מאפיין את תיאטרון קרוב מבחינה אמנותית?
 
"המחזות הם באיזשהו מקום חברתיים ומאד יוצאי דופן. יש גם הצגות כמו צ'כוב, אבל הן יוצאות דופן. ניקו הוא הבמאי הראשי, הוא גם מתרגם את כל ההצגות, והן ממיטב המחזאות העולמית."
 
ומה עושה אותן פרינג' מהבחינה הבימתית?
 
"תראי, יש הצגות שהן יותר במשחק קלאסי, ויש הצגות שהתפאורה והמשחק ובעיקר גם לדעתי הנושאים של המחזות שהוא בוחר, הופכים אותן לפרינג'. בתיאטראות הגדולים יש המון כסף והם יכולים להשקיע המון גם בהצגות וגם בקהל. כשאני הולכת להצגות אני רואה שהן מלאות ובאיזשהו מקום אני תמיד אומרת שאצלנו זה לא בדיוק כך.
 
"אמנותית, יש אצלנו הצגות שמבוימות בצורה ריאלית, ויש הצגות שמוצגות בצורות די מטורפות, אבל האמת שאני עובדת מאד אינטואיטיבי, כך שיכול להיות שאם זה היה בתיאטרון ממוסד גם הייתי עושה את אותו הדבר, אני חושבת.

"אולי אני לא חדשנית, לא מחדשת, אני לא במאית פרינג', אני סך הכל שחקנית שעושה את העבודה שלה באהבה גדולה, באמונה, כמו שהיה פעם ובוודאי גם היום. משהו כזה נשאר בתוכי מהתקופה של התיאטרון 'הבימה'. אולי בגלל זה גם קיבלתי את הפרס. מכיוון שעשיתי את עבודתי בצניעות, פשוט מתוך אהבה ענקית למשחק. זה עוזר לי מאד. זה ממש נותן לי כוחות אדירים, אז זהו."



יעל יעקב גולדמן (צילום: דובי ציזיק)

 
שחקנית מבית אבא
 
את בעצם נולדת לתוך עולם התיאטרון והמשחק

"אני אספר לך: הוריי באו מגרמניה בשנת 39, ממש באנייה האחרונה. אמא שלי הייתה שחקנית בתחילת דרכה. היא התחילה בגדול, אבל זה היה שנת 33, 34, אז היא עברה לתיאטרון יהודי, ואחר כך כבר בכלל לא שיחקה. אבא שלי ניהל שם בית ספר יהודי שנסגר באפריל 39, ועבד ממש עד השנייה האחרונה.

"כשהם באו לארץ הציעו לאבא להיות הרקטור של הצרפתית באוניברסיטה בירושלים, ואמא שלי, כל החברים שלה הם אלה שהתחילו את התיאטרון הקאמרי והיא הייתה יכולה להשתלב שם בגדול, אבל הם בחרו ללכת לחנך בכפר נוער יפהפה ליד זכרון יעקב, 'שפיה', ושם אבא שלי הפך להיות מורה ומנהל בית הספר, ותרגם מהמחזאות הגדולה והחשובה ביותר בעולם, ממולייר ועד מנדלה מוכר ספרים, וכתב, ואמא שלי ניהלה את החוג הדרמטי במשך ארבעים שנה.

"לתוך זה גדלתי. התחלתי לשחק בגיל שש כשהשתתפתי בחוג, וכל האווירה בבית היה תיאטרון תיאטרון תיאטרון, ואמנות בכלל. הייתה אמנות גדולה בשפיה. אחרי התיכון הגעתי ללהקה צבאית והשחקן שי דנון ז"ל הביא אותי להבימה. אז בעצם הייתי שחקנית ממש מבית. חלומו של אבא שלי היה להיות שחקן, ובסוף הוא עשה את זה ממש שבוע לפני מותו בהצגה בגרמנית בחיפה."

אפשר להשתמש בנקודת המבט שלך ובפרספקטיבה שיש לך כדי לשמוע משהו על הדרך שעשה התיאטרון הישראלי בחמישים השנה האחרונות?

"כשאני רואה הצגות אני נהנית. יש עכשיו הרבה יותר קבוצות, יותר עיבודים, יותר ניסיונות. כשאני הולכת להצגות ב'הבימה' אני נהנית, וכך גם בתמונע. משחקים היום אחרת מפעם, אבל בשבילי הכי חשוב זה אם זה אמיתי, אם זה נכון, אם זה כנה, זה בשבילי הכי חשוב ואת זה יש גם בפרינג' וגם ברפרטוארי.

"אני לא פרינג'ית בזה שאני מחדשת. זה פשוט לא אני. אני נהנית לשחק בהצגות האלה, כיף לי לשחק בהצגות שאני משתתפת בהן, אבל אם אני רואה משחק שהוא נכון ואמיתי ומדבר אליי בתיאטרון הממוסד, אז אני גם מאד אוהבת את זה – וזה קורה לי."

משתתפים: יעל יעקב גולדמן, צביקה דולב, גל ישראלי, נעמה שלום עמיאל, מורן אלון. נוסח עברי: סילביה שיז'אן. יעוץ אמנותי: דורית ניתאי נאמן. מוזיקה: נדב ויקינסקי. תפאורה: צבי פלדמן. תלבושות: אינגה בר. תאורה: ודים קרשסקי.
 
19 בינואר 2016 בשעה 20:30 בתיאטרון קרוב, תל אביב. מחיר: 50 ש"ח. גמלאים/סטודנטים - 40 ש"ח. להזמנת כרטיסים: 03-6885004.