בימים אלה עולה בתיאטרון נוצר בבת ים בכורת ההצגה "אצל עליזה בחצר" בבימויו של ערן בוהם, המבוססת על אסופת שירים וסיפורים מאת אשת התיאטרון עליזה עליון ישראלי ז"ל.

"הצגה" היא אולי לא ההגדרה המדויקת לאירוע בתיאטרון נוצר. מדובר בערב תיאטרלי-מוזיקלי ייחודי של מספרות סיפורים, השובר את המחיצות, או הקיר הרביעי, המפרידות בינו לבין הקהל.

שונותה של ההצגה בנוף התיאטרון הישראלי משקפת להפליא את אישיותה יוצאת הדופן של עליון ישראלי ז"ל, יוצרת פרינג' וממקימות קבוצת התיאטרון הירושלמי, שנפטרה ממחלת הסרטן ב-2008.
 
"נקשרתי אליה בעבותות של אהבה על-זמנית"

"היצירה של עליזה היתה מאוד פיוטית ועסקה לא מעט במעמד הנשים בישראל - הנושא המרכזי גם בהצגה שלנו," מספרת השחקנית בהט קלצ'י, ממשתתפי ההצגה החדשה וחברה קרובה של ישראלי העליון. "היא ציוותה לנו, לערן בוהם ולי, שליחות לפני מותה, ו"אצל עליזה בחצר" היא הגשמת השליחות הזו".
 
איך זה קרה?

"בשביל זה אני צריכה לספר איך היכרנו. התקבלתי כשחקנית להצגה שכתבה, 'רונדו', שהועלתה על ידי קבוצת התיאטרון הירושלמי בפסטיבל ישראל. לא הכרתי אותה קודם, ובפעם הראשונה שהיא הגיעה לאולם, התהפנטתי עליה מהבמה. נשאבתי לנשמה שלה דרך העיניים.

"היה בזה משהו מאוד מיסטי שאני לא יכולה להסביר, ואני מאוד לא רוּחְנית. הרגשתי כאילו אנחנו מכירות מקודם, כאילו אני פוגשת נשמה עתיקה, והתאהבתי על המקום. כמובן בהתחלה לא העזתי להפגין יותר מנימוס אלמנטרי, כי רק התקבלתי להצגה".


                           אצל עליזה בחצר (צילום: ניקול דה קסטרו)

מתי נפלו המחיצות ביניכן?

"בתקופה ההיא היא כבר היתה חולה, וכולם ידעו את זה, אבל היא הגיעה לחזרות. איזה יום עשיתי למישהי מהשחקניות מסאז' בכף הרגל ואז סימנו לי שגם עליזה רוצה. פחדתי לגשת אליה אבל היא סימנה לי עם הראש ואז התיישבתי למרגלותיה ופשוט עשיתי את זה. באקט האינטימי הזה התחילה הידידות בינינו.

"לאט לאט העזתי יותר ויותר לשאול אותה שאלות, להקשיב לה. 'רונדו' מספר על פגישת מחזור של כיתה אחרי 20 שנה, ומי שאכלס את הכיתה היו דמויות אמיתיות מחייה, וכך יצא שאני גילמתי את חברתה הטובה ביותר. דרך ההיכרות עם החברה הזו הרגשתי שאני נקשרת אליה בעבותות של אהבה על-זמנית". 
 
איך התגלגלה השליחות שהובילה ל"בחצר אצל עליזה"?

"אחרי ש'רונדו' ירדה, הלכתי יום אחד בדיזינגוף ופתאום אני מקבלת ממנה טלפון מירושלים. היא סיפרה לי על אסופה של שירים וסיפורים שהיא רוצה לעשות איתה משהו ואמרה לי: 'למדתי ממך כל כך הרבה כשחקנית, אני רוצה שאת תעשי את זה במקומי.' ערן בוהם, שהיה איתה בקשר הדוק שנים, כבר היה בתוך העניין, ואני נורא התרגשתי.

"ידעתי שמצבה הבריאותי מידרדר, אבל אמרתי לה: 'מה פתאום, אין מצב, את תבריאי ותעשי את זה בעצמך'. היא לא התפתתה בקלות לדברי הנוחם שלי, וזמן קצר אחר כך היא נפטרה בלי שהספקתי לבקר אותה. זה היה צער ענק, כאילו מישהו מהמשפחה הגרעינית שלי נפטר. אצרתי את דבריה קרוב ללב, ובדחילו ורחימו התחלנו ערן ואני לעסוק בחומר".


                                 אצל עליזה בחצר (יח"צ)
 
לא מתבצרים במגדל שן אליטיסטי
 
ספרי על העבודה עם החומרים.

"מההתחלה היה לנו ברור שצריך לתת להם ביטוי בימתי. התחבטנו בחיפוש אחרי מפתחות לפיצוח החומר. תקפנו מכל מיני זוויות, וככה חלפו להן כמה שנים, עד שערן הציג את החומר בפני דלית מילשטיין מתיאטרון נוצר. היא ראתה את גדולתו, את האישיות של עליזה משתקפת דרכו – העומק, הנשמה הרוטטת, משהו מאוד מזוקק וטהור ואמיתי, ומצד שני לחלוטין עממי, פתוח ומלא ברגש.

"היא היתה ממש קוסמת, כי הלכה הפוך ממה שמקובל, לא פנתה במכוון למכנה המשותף הרחב אבל האנושיות שלה חיברה אליה כל אחד, לא משנה מאיפה בא. החומרים שלה הם פיוט שחודר ללב באופן בלתי אמצעי ומרחיב אותו, מצחיקים ואופטימיים ומלאים אהבת אדם. על כל זה עשינו עבודת מעבדה עם ערן, דלית והשחקניות האחרות: יעל ברנפלד, פזית נוני ושפרה מילשטיין, ויצא מה שיצא".

הצגה מאוד לא קונבציונלית.  

"כן, זה מין עוף מוזר, יצור כלאיים בין ערב מספרות סיפורים לתיאטרון, שמשקף את עליזה באופן מושלם. אני יודעת מה זה ערב מספרי סיפורים, אני עוסקת גם בזה לפעמים, אבל האירוע הזה הוא משהו אחר, תיאטרוני. יש שחקניות, זמרת ומוזיקאי, והקהל יישב במעגל במקום שמרגיש כמו סלון בשכונה, מלא כיסאות ושטיחים. אנחנו גם מארחות את הקהל, מושיבות אותו, אנחנו חלק ממנו, משתפות אותו בתחושות וברגשות. הכול נורא קרוב.

"בשלב מסוים יש היפוך, השטיחים מתגלגלים ונחשפת רצפת חול, שמסמלת את הסיפורים שהתרחשו בחוץ, לא בבית – במכולת, בשכונה, בבית הקברות. משטח החול הזה מסמל את המקום שאליו הביאו את האנשים שהובטחה להם ארץ חלב ודבש.

"עליזה היתה מאוד מחוברת לאנשים האלה, לסביבות הלא יוקרתיות בארץ, את רוב חייה היא בילתה בעיירות ספר – אשקלון, בית צפפא, ירוחם. הסיפורים הם על נשים שנקבצות כאן מכול קצוות עולם בנקודות הכי כואבות, הכי מרגשות והכי רלוונטיות".



                       אצל עליזה בחצר (צילום: ניקול דה קסטרו)



תיאטרון נוצר, עם האג'נדה הקהילתית שלו, נשמע כמו הבית האידיאלי להגשמת החלום של עליזה.

"לגמרי. אני שועלת פרינג' ותיקה ושיחקתי ברוב מסגרות פרינג' הקיימות בארץ, אבל לנוצר נקלעתי רק בחודשים האחרונים וזה מקום סופר-אותנטי. דלית מובילה באומץ סוג של אמירה אמנותית שלא מתפשרת על חומרים מסחריים או קורצים למכנה המשותף הרחב ביותר.

"היא מחפשת את האוונגרד, את האמירה האחרת, את גבולות המדיום, ועם זה היא לא מתבצרת במגדל שן אליטיסטי. זה לא תיאטרון לאליטיסטים".

אז איך היא עושה את זה?

"דרושה המון חוכמה בלהנגיש חומרים כאלה לקהל שהוא לא מקצועי או ברנז'אי. אין דרישות מוקדמות, כל אחד כול לבוא ולהרגיש, באופן לא ציני, שהוא ספג תרבות ותיאטרון, לא בידור זול. זו חוכמה ענקית בעיני.

"האירוע קורה במסגרת חגיגות ה-90 לעיר בת ים שתיאטרון נוצר לוקח בהן מקום מרכזי. לצד העבודה האמנותית עושים גם עבודה קהילתית – סדנאות לאנשים ונשים מהקהילה, כך ש'אצל עליזה בחצר', הצגה שהכוח הנשי מאוד חזק בה, מתפרצת לדלת פתוחה מבחינת הקהל. יש בתכנון גם חפלה של תה, ערק ועוגיות, אבל זה לא סגור עדיין. נראה איך העניינים יתפתחו. אני מסוקרנת אש לראות איך הקהל יגיב".


בהט קלצ'י (צילום: דניאל שטרית)

עיבוד ובימוי: ערן בוהם, ניהול אמנותי: דלית מילשטיין, משתתפות יוצרות: בהט קלצ'י, פזית נוני, שפרה מילשטיין, יעל ברנפלד, ניהול מוזיקלי ומוזיקה מקורית: בועז ברקת, עיצוב תפאורה ותלבושות: מיכל לאור, תנועה: ערן לביא, ריקוד: יעל מואב, תאורה: ג'ודי קופרמן.