נדירים הרגעים בהם אתה ניצב מול מי שאמור להיות תלמיד שלך, ומרגיש שאתה עומד, בעצם, מול מישהו שיש לך כל כך הרבה ללמוד ממנו.

את נטע וינר זכיתי להכיר במסגרת אחת מסדנאות הכתיבה שלי, בה השתתף כשהיה תלמיד בבית הספר MUZIK, וייתכן שהייתה לי הזכות להשליך כלפיו אי אלו גירויים לכתיבה. אבל את החופש שלו כיוצר, ואת הכתיבה הנפלאה, המשוכללת, המדויקת והעשירה שלו פגשתי מהטקסט הראשון שהביא לסדנה, והמחיש בצורה ברורה שאני ניצבת מול כוח יצירתי נדיב ורב עוצמה, רחב יריעה, כזה שאין לך ספק שיעשה משהו משמעותי בעתיד הלא רחוק.

כעת, עם אלבום הבכורה שלו, "בזכות השיבה", שהטקסטים שלו הם השראה שאני שמחה לחלוק אתכם, והיצירה המוזיקלית שבו היא אותו שילוב מטורף שבין היפ הופ לכליזמר ולאינסוף השראות נוספות שוינר (29) הוא נקודת החיבור שלהם, הוא זוכה, מבחינתי, בתואר כותב השנה, ואני מבטיחה לכם שאין לזה שום קשר אליי. שום גילוי נאות לא נדרש פה.

"כמיהה לדברים שלא היו בשולחן ארוחת הערב"

"טורט ואפפל שטרודל היו לנו חבל על צוואר/ הקמטים שלך, גרוסממה, פה הם כמו מפת דרכים/ קפצי לקנות סיגריות, ביקש הקומיסר/ איך התפרים מהניתוח אחד אחד פה נפתחים// בחרכים לידי עינייך תופת התיעוד הוא קר/ והמעיים בתוכי עם עול השניצל מתהפכים/ בתהומות שלא חציתי, דרכך אני נזכר/ בירושה קיבלנו שנינו טורט, כוויות וחרכים// אני בא 108 מספר הבית הישן/ כוויה תחת כוויה חוזר אל הרחוב/ אל תבכי עכשיו, גרוסממה/ וואס האבן זי אונס אנגטן/ אני חוזר ללינקיויצייל/ לפרוע את החוב" ("108", מילים ולחן נטע וינר)


צעיר בן מאה, ילד-זקן המתנייד בין העבר לעתיד, הפיסות השונות והחיבורים ביניהן המאפיינים את וינר - מוזיקאי, משורר ושחקן, סולן ואקורדיוניסט להקת סיסטם עאלי, חבר בקבוצת "תיאטרון ת.מ.ר" ויוצר ספוקן וורד - נוכחים באלבום, שמצליח להיות נקודת חיבור כל-זמנית, מוזיקלית וטקסטואלית.

מ"108", השיר הראשון באלבום, ועד השיר האחרון, "כפר אשכנז", שמוטעם בעגה היידישאית כ"כופר אשכנז" , קל לחוש את הדי המלחמה ההיא מהדהדים כנושא בשירי האלבום.

"אני חושב שזו אסופה של שירי אהבה שעוסקים בשיבה", אומר וינר, "והשיבה גם מביאה נושא של שייכות ושל זרות, של תלישות, של פליטות. לינקיויצייל ממוקם, גיאוגרפית, בעיר וינה, וזה באמת רחוב ספציפי שסבתא שלי גדלה בו, בבית מספר 108, והוא מדבר על שיבה, אבל גם על איזו פנטזיית נקם מתוקה כזאת. זה שיר שמדבר על זיכרון ועל מה אפשר לעשות עם זיכרון, על איזו כמיהה להוציא זיכרון מוויטרינה ולהשתמש בו כמו בנזין, כחומר בעירה".

נטע וינר (צילום: אסקף אברהם)

אני לוקחת את הנושא הזה ששזור ברוב שירי האלבום שלך , ומחברת אותו לאקורדיון שעליו אתה מנגן - ואתה היחיד שהצליח לקחת את הכלי הזה שהוא טראומת ילדות מבחינתי , לחבר אותו  להיפ הופ ו להפוך אותו לסקסי , במובן של רלוונטי לכאן ועכשיו - ומדמיינת אותך גדל במשפחה שהשואה היא אורחת קבועה בארוחות הערב שלה

"לא. ממש לא. להפך, זה נראה לי כמיהה לדברים שלא היו בשולחן ארוחת הערב. אם מדברים על האקורדיון ועל סקס או על מין, זה כלי מאד מיני מבחינתי, מאד. זה כלי שיש בו ממד מאד ניכר של נשיפה או התנשמות, הייתי אומר, והוא גם מאד פיזי. הוא צמוד לגוף, וכל הנגינה בו היא כמו מין התגפפות חוזרת ונשנית".

אבל הצלילים שלו...

"הצלילים שלו זה תעלומה. אני חושב שאם האלבום הזה מדבר על זמן, אז הוא היה רוצה לדבר על זמן שהוא מאד מזמן, שהאקורדיון, מן הסתם, משויך אליו, ובאותו זמן, לגעת בזמן שעוד לא היה, ולהתקיים על הציר הזה. זה דיבור על שורשים עקורים דרך איזה מישוש כזה, כמו כאבי פנטום, של משהו שלא היה. אם דיברת על השואה, או על העבר, אז זה גם לגמרי מתוך רצון לשאול על העתיד, על איך זה מריח בעוד מאה שנה".


"בכפר אשכנז הרחובות היו כבר חפורים מזמן, מימי הצאר/ היינו מסובים אל השולחן/ מי מאתנו בזקן, מי מאתנו בסינר/ מי מאתנו כקצב, מי מאתנו ככנר/ היצר התבשל שנים עמוק בתוך המים של הבורשט/ מבעבע ומחמיץ ממתין לסדק צר/ עכשיו נלעס עכשיו נבלע, עכשיו נשתוק ונתאפק/ אולי יבוא אסון, הצימעס הזה מר" ("בכפר אשכנז", מילים נטע וינר, לחן נטע וינר ודרור רותם)


ובכל זאת, אם אני מנסה לקחת את השואה ואת האקורדיון ולהבין מאיפה גדלת לזה

"אני לגמרי גדלתי בקיבוץ גבעת חיים, עד גיל שש, ויש גם הרבה מהקיבוץ בתוך הסלט הזה של האלבום. גם במקום האקורדיוני של הקיבוץ, וגם הקיבוץ בתור מקום שסיפור מכונן אותו, ממציא אותו. בגיל נורא צעיר עברתי לפנימייה בירושלים מתוך רצון לצאת. הלכתי ללמוד אמנות בגיל 15, אבל זה היה גם מתוך רצון לצאת מהמקום הזה. משם עברתי ללמוד בתיכון בהודו, בית ספר בינלאומי כזה שנמצא על הר, אחרי הודו עברתי ליפו, ומאז ועד עכשיו אני שם".

נטע וינר (צילום: אסקף אברהם)

"פחד הוא חומר גלם יצירתי מטורף"

"רק אם ריח של דם/ רק אם לא כוחות/ עד אסלה/ עד אמא שלך/ עד אסלה/ רק אם יראו לך/ רק אם יריחו/ עד אסלה/ עד הבת שלך/ עד מקלחת צרה/ רק אם היא ישנה ליד/ רק אם סנטימטר ליד/ רק אם את בלי תחתונים בתחנה/ משאיר אותך/ רק אם אין לי מולדת/ רק אם פליטות/ אם רגשי נחיתות/ עד אבא שלי/ עד אספלט/ רק אם אשם/ רק שם/ רק אם כתמים/ דביקים על סדין/ רק אם נוזלים שלך/ אות קין על סדין/ אני תולה בחוץ על חבל/ שיריחו/ רק אם ישפכו לך/ רק אם יטפטף כל היום/ רק אם לא כוחות/ אם אני מתחתייך/ לא יכול בלי תחתייך" ("רק אם", מילים ולחן נטע וינר)


לא יכולתי בלי לדבר על השיר הזה..

"'רק אם' הוא שיר שנולד מתוך סוד, לכתוב מתוך גילוי סודות, כמו שאת זוכרת מהסדנה. הוא מאד אחר באלבום, הוא במקום אחר מבחינתי. זה אלבום שיש בו בכל מקום את ההקבלה בין עיר לאשה ולמשפחה, אבל הוא גם מאד קונקרטי בהישרדותיות. הוא כן מדבר על כאב, על מערכות יחסים, על מין, ועל פליטות, באותה מידה, ומה שהוביל אליו הוא האתגר בלגלות סוד, אבל באמת. לא כמו שהיית רוצה לדמיין את עצמך כשאתה מגלה סודות, אלא איך אתה נראה כשאתה עירום, בלי לדגמן. עירום באמת".

תמיד קינאתי בתחושת החופש היצירתי שראיתי בך. איפה הפחד שלך?

"אני חושב שפחד הוא חומר גלם יצירתי מטורף, מדהים. הכל הוא 'גשר צר מאד', באמת, בפועל, והמקום של הפחד הוא איזה מצפן הוא יכול להיות. הרי פחד מצביע על מקומות שצריך ללכת אליהם, להיות בהם. כל העניין של 'העיקר לא לפחד כלל' מאד נכון, בגלל שיש הרבה פחד. זו המהות של העניין. אם זה לא היה מפחיד אז לא היה צריך להגיד מה העיקר".


"אולי זו אש./ במבושי העיר הזאת/ הריקבון שוב מטפס מעומק היסודות/ ועד למרום גבהי סודות קשים/ שדי נשים רזות מפוחדות במרפסות// אולי זו אש. / בכובד נשימות גברים פחוסים והלומי קרבות/ כבר אי אפשר לפשוט את המדים/ לפשוט את העור לפשוט/ רגשי אשם יצר נקם כמו ריח דם/ כמו הוראות, כמו הוראות פשוטות// יש עוד סיכוי שאת תתני לי להביט אחרי עשרת המכות/ יש עוד סיכוי שאת תתני לי להצית את המקטרת בזווית שפתייך הפסוקות/ עם המצית שבו יוצתו שיניים ושיער במבושי העיר הזאת"("אולי זו אש", מילים ולחן נטע וינר)