תיאטרון מלנקי הוא תיאטרון שלא פוחד מאתגרים. מאז הקמתו בשנת 1997 על ידי הבמאי איגור ברזין, השחקנים מיכאל טפליצקי והלנה ירלובה ואמנים נוספים, הקפידו אנשי הקבוצה להתמקד בהעלאת מחזות מורכבים, רובם עיבודים מקוריים ליצירות קלאסיות, הדורשים מן הקהל ריכוז והעמקה, ואינם מתחנפים אליו.

רשימת הבחירות האמנותיות של התיאטרון כוללת יוצרים כטנסי ויליאמס, פושקין, קאמי, צ'כוב, דוסטויבסקי, דניאיל חארמס ובשביס-זינגר,ולאו דווקא יצירותיהם הנודעות הן שזוכות לעיבודים ב"מלנקי", אלא כאלה שברובן נזנחו על ידי התיאטרון הממסדי כלא-נגישות ומורכבות מדיי עבור קהל צופי התיאטרון.

כעת מצטרף לרשימה האקלקטית והמכובדת הזו גם עיבוד חדשני למחזה האבסורד "הכסאות" מאת אז'ן יונסקו – מחלוצי הז'אנר ומחשובי המחזאים במאה ה-20. המחזה, שנכתב ב-1952, ממחיש את בדידותם התפלה וחסרת המשמעות של זוג זקנים בכך שהוא ממלא את הבמה בכיסאותיהם הריקים של אורחים לכאורה ה"מוזמנים" לביתם.




הכיסאות (צילום: אולגה דובוב)

"חומר גאוני שאסור לוותר עליו"
 
"זו יצירה שמשתייכת לפסגת המחזאות המודרנית," קובע מנהלו האמנותי של "מלנקי" מיכאל טפליצקי, במאי ההצגה ואחד משחקניה. "זה אתגר עצום לכל במאי ושחקן לגעת במחזה של יונסקו, על אחת כמה וכמה ב'כיסאות'."

למה דווקא יונסקו?

"תמיד הייתי סקרן ורציתי להעלות מחזה אבסורד של יונסקו, ומרגע שהתחלנו לעבוד על 'הכיסאות' היה ברור שמדובר בחומר גאוני שאסור לוותר עליו."

בארץ הוא עלה פעמים ספורות בלבד, בסוף שנות ה-50 עם חינה רוזובסקה ויוסף לוי ב"תיאטרון השניים", בסוף שנות ה-60 בכיכובם של שלמה בר שביט וליא קניג וב-2001 עם מוני מושונוב וסנדרה שדה בתיאטרון הבימה.

"מחזאות אבסורדית היא לא דבר קל לטיפול. באופן עקרוני זה ז'אנר שנעלם אחרי שנות השישים של המאה הקודמת, ושעסק בהיבט הקיומי, האקזיסטנציאלי, של בני האדם, על הפסיק הקצר שבין לידה למוות שטס ונגמר כהרף עין. זה נראה חסר משמעות והיגיון, וחייבים לדעת איך להבין את זה ולגשת לזה."



הכיסאות (צילום: אולגה דובוב)

פארסה טראגית על הזקנה
 
איך ניגשת אתה?

"לפי ראות עיניי המחזה עוסק ביחסים המסובכים, הנפלאים והטרגיים שבין גברים ונשים. יונסקו כינה אותו 'פארסה טרגית'. מדובר בזקנה, בשלהי החיים, הניצבת למול הנעורים, וזה מעלה כל מיני שאלות שצריך להתייחס אליהן. למשל, האם באמת מדובר בזוג זקנים או שגיל זה עניין יחסי, כי אתה יכול להרגיש בן 103 כשאתה עדיין יחסית צעיר, או להיפך. בזמן החזרות נתנו לשאלות האלה מקום והתפתחנו יחד איתן."

אבל אם מדובר בז'אנר שלמעשה פס מן העולם, מה הרלוונטיות שלו, אם בכלל, לקהל של היום?

"זה נכון, בימינו אנשים כבר ראו הכול. האבסורד נטה לזעזע צופים אחרי מלחמת העולם השנייה וכמה עשרות שנים אחריה, אבל את הקהל של היום לא קל לטלטל. לכן יצרנו גרסה חדשנית של המחזה, שיוצרת דיאלוג פנימי עם יונסקו. יש כאן בעצם שבירה כפולה – השבירה המקומית של הריאליזם שעשה יונסקו והשבירה של האבסורד שעשינו אנחנו. יש דברים שנעלמו ויש דברים שנוספו, אבל הכול נבע מתוך היגיון אמנותי-פנימי, לא קפריזה."

גם תרגום המחזה חדש, תרגום שהזמנתם במיוחד.

"נכון, אלי סבג עשה עבודת תרגום מבריקה - עכשווית ופואטית גם יחד. מצד אחד לשון פיוטית, מצד שני פשוט ומדובר. קורה שם נס אמיתי. גם המעצבת פולינה אדמובה, שעובדת גם בתיאטרונים הגדולים וגם אצלנו, תרמה לחדשנות של העיבוד בתפאורה המינימליסטית שעיצבה, שעובדת כמו תפאורה גדולה ומורכבת. אין לנו אלף כיסאות וזה לא בגלל שהתיאטרון קטן. זו בחירה אמנותית שנובעת מן ההבנה שהרבה ומעט זה עניין יחסי."  



הכיסאות (צילום: אולגה דובוב)

מייצגים את המגזר הרוסי 
 

זו לא הפעם הראשונה שאתה חובש כובע כפול של במאי ושחקן. לא קשה לביים את עצמך?

"כל פעם שאני עושה את זה אני מצטער, וגם הפעם. הקושי הוא שאני אף פעם לא מצליח לראות את ההצגה מבחוץ, לא מצליח לצאת ולראות את הטעויות בתמונה הגדולה. אני חייב ללמוד לראות אותה מבפנים, וזה לא קל. אבל זכיתי שלצדי עומדת שחקנית גדולה כמו יבגניה שרובה הנפלאה, וגם השחקנים אינה סליבטקר ופבל קרבצקי, מעצב התאורה ודים קשרסקי, המוזיקאי יבגני לויטאס והכוריאוגרפית נטלי שתדגלר. זה צוות מגובש מאוד שיודע מה הוא עושה, ועזר לי על כל צעד ושעל."

מאשימים אתכם שאתם תיאטרון רוסי במהותו, שלא מנסה להשתלב במציאות הישראלית.

"קודם כל זה חד משמעית לא נכון. אנחנו לא תיאטרון 'רוסי' אלא תיאטרון שיש לו קו אמנותי מורכב ולא פשטני. המחזות שלנו עולים בעברית, חלק מן השחקנים שמופיעים אצלנו הם ישראלים מלידה, וההצגות שלנו זכו בפרסים בתיאטרונטו, בפרס התיאטרון הישראלי וב'קיפוד הזהב'. ההצגה שלנו 'ליר. בובות ואנשים', למשל, מייצגת את ישראל בפסטיבלים ברחבי העולם, ככה שאני חושב שאנחנו בהחלט מתקשרים עם הסביבה. אבל גם אם אנחנו כן מייצגים את המגזר הרוסי, דו-לשוניים, נותנים לשחקנים רוסים במה שאין להם במקום אחר בארץ, מה רע בזה? אנחנו הפריפריה של התיאטרון".

תרבות הפריפריה אמורה לקבל יותר תקציבים עכשיו, אליבא דשרת התרבות.

"זה מאוד מדאיג אותי. אני חושב שאנחנו, תיאטרוני הפרינג', נהיה הראשונים שניפגע מזה. אני מאוד תומך בהקמת תיאטרון בפריפריה, ואפילו ניסיתי במשך ארבע שנים להקים תיאטרון באשדוד. תרמתי ואשמח להמשיך לתרום למטרה הזו גם בעתיד. אבל הרעיון של לקחת מהחלשים כדי לתת לחלשים הוא לא חוכמה גדולה. גם אנחנו פריפריה שצריך להתחשב בה."  



מיכאל טפליצקי (צילום: יחסי ציבור)

ההצגה תתקיים ב-25 ו-26 במרץ 2016 בשעה 20:30, במרכז תרבות גן מאיר, תל-אביב. להזמנת כרטיסים: 054-2488104.

רכישת כרטיסים