16 רקדנים משתתפים ביצירה "סוסים בשמים", ולעיתים יש תחושה שיש  מספר גדול יותר של רקדנים על הבמה. לבושים במכנסונים לבנים וחולצות בגזרות שונות, לעיתים עם גב עשוי קרעים נאים, הם רוקדים, שועטים ודוהרים בעוצמה ובמסירות. 
 
קולאז' מוזיקלי יעיל
 
המילון של תנועות הרקדנים ללא ספק התרחב והתפתח בשנים האחרונות. אחרי שוויתר על מבנים ואביזרים שמילאו את הבמה ושימשו כבעיה המחפשת פתרון או עילה להמצאות ריקודיות לעיתים מרתקות ולעיתים מייגעות, רמי באר חוזר להתרכז בגוף הרוקד עצמו, ללא צורך לפרש או להתעמת עם תוספת עיצובית. ואכן, עכשיו ניתן לראות מחול רב כיווני, רקדנים שהכלי שברשותם, גופם עשיר ורב קולות.

באר לעולם לא מאכזב. הוא מקצוען היודע בדיוק איך לגרום לקהל שלו עניין, והוא שולט בכל רזי הבמה ביד רמה. יחד עם אלכס קלוד הוא מרכיב קולאז' מוזיקלי יעיל, ואם לעיתים קרובות מדי הסימטריה בין החיתוך של קטע מוזיקלי לבין התאורה היא הולמת מדי, הרי שהאמצעים הללו עוזרים לצופי המחול להבין שעתה נגמר נושא מסוים ומתחיל מוטיב אחר.


סוסים בשמיים (צילום: אייל הירש)

במחצית השנייה של היצירה היה קטע שבו הבמה נותרת מוארת במרכז וקבוצת רקדנים התגודדה בצד, כמעט מוסתרת. זה היה רגע מרתק, שבו השפע נרגע לשהות, לציפייה, שנשברה בהסתערות חדשה של הרקדנים הדוהרים אל הבמה.

השפע הוא חרב פיפיות בעבודה זו. מבורך ככל שיהיה, הוא מטשטש את מתווה המחול והגוף. יש בו חומרים המספיקים למחול נוסף, ולכן הקטע הריק לרגע כאשר המוזיקה לא מכה והתאורה לא מתחלפת באופן דרמטי כל כך היה כמו מים זכים בשיטפון תנועתי עז. כמו נהר, במהירות גדולה, הרקדנים מסתערים לתוך כל קטע חדש בעוצמה, בגל המתחיל בדרך כלל עם זוג אחד וסוחף אתו רקדנים נוספים. 
 

כעס וייאוש וניסיון לפיוס
 
כמה נושאים עולים וחוזרים - הליכה עם גוו כפוף, הזרועות לפני הגוף שלוחות בתנועה שחלקה תחינה וחלקה התרסה, כמו תנועת מספרים קטועה וחוזרת על עצמה; ריקוד של זוג המסתחרר ומתפתל סביב עצמו, זוג החוזר שוב ושוב  לבמה בדמות גבר השוכב על גבו ועל חזהו יושבת רקדנית ללא תנועה, רגליה אסופות לצידה והוא זוחל אחורנית לרוחב הבמה. זחילה זו היא מוטיב נוסף החוזר על עצמו, כאשר כל הלהקה על גבה, מפוזרים באלכסון גדול וזוחלים כך לעבר הקלעים.



סוסים בשמיים (צילום: אייל הירש)

הרעד, היד האחת המושטת וזו המונחת על הפה, ההליכה בפישוק רחב וניעור הרגל בזעם מרמזים על כעס. המונולוג - שיר של רקדן זר, שממנו אפשר להבין את המילים "דאון טאון" ו"לאף אחד לא אכפת", הם תוספת שאולי היא המוטו לעבודה - כעס וייאוש וניסיון לפיוס ברמה הזוגית כאשר ההמון שב וכובש את הבמה.

שינוי פתאומי לעליזות קצת אוטומטית, אולי אירונית, היא מוזיקת הדיקסי שמקפיצה בשמחה את הלהקה בשורה חזיתית, אם כי גם זו נפסקת בבום של  סאונד ותאורה כאשר הרקדנים המעולים כולם חוזרים למוטיב הקודם רועדים, מיטלטלים, יוצאים וחוזרים לפתע כאשר כתם אדום על פיהם, המתפענח, בסולו של רקדנית מלוטשת, כפלסטר סותם פיות, שהיא מסירה מפיה ומשליכה ארצה.

לקראת הסוף, בשוך הסערות, ההסתערויות, הרעידות, תהלוכות החיילים כאיש אחד, נותרת רקדנית קטנת ממדים במרכז הבמה. היא רוקדת, מניפה רגלים לערבסק מהיר שוב ושוב, מסתחררת, ולבסוף כאשר הקבוצה כולה נסוגה לצדדים ולאפלה, האור הזהוב מתמקד בה, היא מרימה את ראשה כדי לגלות  היכן הם הסוסים בשמים.
 
"סוסים בשמים", הופעת גאלה בהיכל אמנויות הבמה בהרצליה.



סוסים בשמיים (צילום: אייל הירש)