פסטיבל ישראל יחשוף במסגרתו שש מונודרמות בכורה ישראליות, מסקרנות ומבטיחות, שיוצגו כחלק מפסטיבל "מרכז הבמה" - פרויקט פורץ דרך בן שבע שנים שהפך לחלק אינטגרלי מפסטיבל האם לפני כשנתיים.  
 
המנהלת האמנותית של "מרכז הבמה" היא הכותבת והבמאית אורי אגוז, הפועלת בתחומי התיאטרון כבר שנים רבות. אגוז ביימה בין השאר הצגות לתיאטרון הקאמרי, צוותא, פסטיבל ישראל ותיאטרון תמונע, ניהלה אמנותית פסטיבלים כגון "פסטיבל אישה" ו"פסטיבל קולנוע דרום", ובימים אלה שוקדת על כתיבת סדרת דרמה לטלוויזיה בשיתוף אבוט ברקאי הפקות.  
 
מלאכה לא פשוטה
 
"מרכז הבמה" הוא בעצם הבייבי שלך, את הקמת את הפסטיבל לפני שבע שנים ומנהלת אותו מאז.

"נכון. זה התחיל כשביימתי הצגה במסגרת פסטיבל ישראל בשם "ציפור לא תדע". חיפשתי תמיכה ופניתי לקרן ירושלים. איל שר, אז ראש המחלקה לתרבות ואמנות של קרן ירושלים והיום מנהל פסטיבל ישראל, הציע לי לבחור פרויקט, והתמקדתי בזה. ככה נולד 'מרכז הבמה'.

למה דווקא מונודרמות? מה מיוחד בהן?

"אני באה מעולם הכתיבה, ויש אתגר מאוד גדול לכותבים בלהצליח ליצור את אחת הצורות היותר מורכבות של כתיבה לתיאטרון – יצירה של לפחות 50 דקות, שיכולה לכלול כמה דמויות אבל רק שחקן אחד. על פניו זה נראה כאילו יותר פשוט לכותבים, בגלל שמדובר בשחקן יחיד, אבל זה דורש ממך לכתוב סיפור שיהיה מספיק חזק, שימשוך וירתק את הקהל. גם עבור השחקן מדובר במלאכה לא פשוטה להחזיק על הכתפיים, וגם לבמאי, שצריך לפענח את המהלך הדרמטי ולתרגם אותו לשפת התיאטרון."

עד לפני שנתיים הייתם פסטיבל תיאטרון עצמאי, ומאז הפכתם לחלק מפסטיבל ישראל. איך זה קרה?

"באופן הכי טבעי. החזון של פסטיבל ישראל לקדם מגוון רחב של יצירה ישראלית איכותית, גם בהנהלת יוסי טלגן ואפילו יותר בשנתיים האחרונות תחת איל שר ואיציק ג'ולי, התחבר אלינו בקלות. לפני שלוש שנים התארחנו בפסטיבל, ולפני שנתיים הפכנו רשמית לחלק אינטגרלי ממנו."


אורי אגוז (צילום: הילה שילוני)
 
קונפליקט מסקרן
 
אתם בטח מקבלים אינספור פניות. איך נבחרות היצירות לפסטיבל?

"פונים אלינו הרבה יוצרים. השנה למשל קיבלנו מעל מאה פניות, מנעד מאוד מגוון וססגוני. מתוך זה לבחור איזה קולות יישמעו ויספרו את סיפורם - זה לא קל. המבחן הראשון הוא מקצועי - יכולת הכותב לברוא עולם שבנוי על קונפליקט מסקרן, שחושף נקודות מבט שונות בהתבוננות על דילמה. זה לא מובן מאליו. יש לנו ועדה אמנותית שהעבודה שלה לא פשוטה."

מי נבחר לכהן בוועדה?

"השנה אלה עדינה טל, מייסדת ובמאית תיאטרון "נא לגעת" ביפו, נפתלי אלטר, תסריטאי ובמאי טלוויזיה ידוע עם הבנה חריפה בכתיבה, אלדד כהן, סופר נהדר, מחזאי ופסיכולוג שכותב בעיקר לפרינג', ואנדריאה באואב, מחזאית ארגנטינאית נפלאה שעובדת גם בארץ. בעבר היו חברים בוועדה אנשים כמו דני וייס מנכ"ל החאן ורוני ניניו – אנשים מובילים בעשייה, שבאים מאספקטים שונים."

איך מתנהל התהליך - מבחירת המחזה, דרך הליווי ועד העלייה על הבמה?

"אנחנו עוברים על כל החומרים. בגלל שמדובר בשחקן יחיד יש סיפורים מאוד ייחודיים, שיותר מכל ז'אנר תיאטרון אחר דומים לקולנוע דוקומנטרי – נקודה או חוויה בחיים הפרטיים של הכותב, שלפעמים הוא גם השחקן. את רואה את ההתחבטויות של הפענוח בכתיבה. בגלל שהנושא כל כך קרוב אליו, הוא צריך לקבל אינטרפרטציה כדי שזה יחזיק על במה."

המונודרמה כבסיס לסיפורים אישיים?

"בדיוק. גם זה מקשה על תהליך הבחירה. אנשים מביאים משהו שטלטל אותם, וגם אם זה לא מתקבל, זה לא אומר שהיצירה לא ראויה להישמע, אלא שהיכולת שלנו היא מצומצמת. אחרי הבחירה מתחולל מפגש אנושי מאוד אינטנסיבי בין היוצרים - מכנסים את כולם ומקיימים סיעור מוחות של הכוונות, מחשבות ורעיונות.

"אנחנו מלווים כל פרויקט באופן שהוא זקוק לו, על פי המקום שהוא נמצא בו - אם בליווי דרמטורגי, הערות משחקיות או הכוונות בימתיות. לפעמים הליווי מאוד צמוד ולפעמים בשלט רחוק, תלוי ביצירה."
 
שחקן גיי, חולת סרטן והלום קרב
 
מה מייחד את המונודרמות שבחרתם להעלות השנה?

בחרנו שש מונודרמות, ובאופן כללי אפשר לומר שהקולות האישיים שבחרנו מייצגים אספקטים מסוימים בחברה. אם היית מתייגת אותם היה יוצא לך – שחקן גיי, שחקנית רוסייה מתחילה, חולת סרטן, הלום קרב, ובתוך הסיסמאות האלה אנחנו כבר מגבשים בראש דעה על מי מדובר. אנחנו בפסטיבל רוצים להגיד: 'נכון שזה אנושי לתייג במהירות, כך אנחנו מרגישים שאנחנו מכירים את העולם, אבל המונודרמה רוצה להרחיב מעבר לתיוג הראשוני - ערב שלם של דמות מרכזית שיכול לפרק את תבנית הדעות הקדומות שיש לנו לגביה.'"

ועכשיו תפרטי.

"המונודרמה הראשונה שתעלה ב-31 במאי היא 'גו סטרייט', מופע שכתב ומבצע אורי פנירי, שחקן דתי שחזר בשאלה ויצא מהארון. הטקסט מדבר על זה שהתיוג שלו כגיי חוסם ומגביל אותו - גם מבחינה זוגית, גם מבחינת קריירה, גם בצבא. זו נקודת מבט מאוד מעניינת שאומרת שגם במקום הליברלי יש תיוג. אורי הוא בוגר ניסן נתיב, שחקן מוכשר להפליא, וחבר בקבוצת הפלייבק ההומוריסטית 'פורפליי', שמתנסה כאן בכתיבה אחרת. הבמאי הוא ציון אשכנזי.

גו סטרייט (צילום: תום דבש)


"המונודרמה הבאה, 'השם המפורש', שתעלה ב-1 ביוני, היא עיבוד לבמה של רון גואטה ליצירה שכתב בורחס על בלש שחוקר מקרה רצח של רב יהודי ונסחף לתוך עולם מיסטי ואניגמטי. השחקן הוא רפי קלמר שמגיע עם עוצמות חזקות והבמאי הוא מיכאל קייט, במאי מקצועי לעילא ולעילא שהפקה שלו, 'סוף כל סוף זה נגמר', שכתב פטר טוריני, זכתה במקום הראשון בפסטיבל המונודרמות במוסקבה.

"אגב, בערך 80 אחוז מהמונודרמות שעולות אצלנו ממשיכות לרוץ גם אחר כך, מופיעות בחו"ל וזוכות בפרסים. ציון אשכנזי למשל, שהזכרתי קודם, זכה עם ההצגה שיצר וביצע, 'ז'אן ז'אנה בן זונה', במקום ראשון בפסטיבל הבינלאומי בדבלין, אירלנד."



השם במפורש (צילום: יואב רודה)

נחזור לנבחרי השנה.

"ב-2 ביוני עולה 'למקרה שלא אהיה בסביבה', הפקה שמבוססת על כתבים של אישה בת 37, יעלשמחה פזואלו ז"ל שגילתה שהיא חולה בסרטן, ונתנה לידידה קרובה שלה רשות לעבד את זה לבמה. בעולם המהיר שלנו, שמצפה להבלחה חדשה בכל פוסט בפייסבוק, היא מרגישה שהיא צריכה להשאיר מורשת וחותם, עושה בירור פנימי ויוצרת מילון לבת שאולי תהיה לה. היוצרת והבמאית  אביגיל גרץ טיפלה במחזה בעדינות וברגישות, ומשחקת בו שרון דנון.



למקרה שלא אהיה בסביבה (צילום: שירלי אבנון קרייזל)

"ב-5 ביוני עולה 'דו"צ – עם רגל אחת בשמים', שנוצרה על ידי הבמאי אדם יכין והשחקן גדי וייסמן,ומבוססת על ההתנסות שלו כלוחם שנקלע לירי כוחותינו וכל המחלקה שלו כמעט נהרגה. הפציעה שינתה את מסלול חייו לחלוטין, והוא יצר הצגה בשיתוף בובות, בשפה תיאטרונית ייחודית ובלי הרבה טקסט. ההתמודדות שלו עם המקומות האפלים ועם החשיפה שלהם היא לא פשוטה, ומאוד מאתגרת.


דו"צ (צילום: ניר שגב)

"אחר כך עולה 'האודישן' - מונודרמה שהיא התנסות ראשונה של במאי הטלוויזיה המוערך רני בלייר בבימוי לתיאטרון. היא מספרת סיפור כאילו ספציפי של שחקנית מתחילה שנכשלת באודישנים ומחליטה לשנות את מזלה. מתחת לפני השטח היא בעצם מייצגת את מה שנקרא 'דור הממתינים' – צעירים שחיים בעולם שבו יש כל כך הרבה כלים וקולות ביטוי כמו פוסטים ויו-טיוב והם רוצים לפרוץ ולהוכיח את הייחודיות שלהם אבל לא מוצאים את הדרך. כתבה את זה, יחד עם רועי מליח רשף, השחקנית בוגרת ניסן נתיב לנה פוגוסוב, והיא מתארת את התחושה של להיות במין אודישן תמידי.


האודישן (צילום: ניר שאנני)

המונודרמה האחרונה היא 'דו"ח התקדמות', עיבוד בימתי חדש לסיפור הקצר של דניאל קיז 'פרחים לאלג'רנון', שזכה בשנות ה-60 להצלחה אדירה. זה סיפור על גבר שסובל מפיגור ומצטרף לניסוי שמשפר את כישורי האינטליגנציה שלו, במקביל לעכבר. ככל שהוא מבין יותר את העולם שסביבו ורואה את דעיכת העכבר הוא מבין שזה גם מה שמצפה לו. זה מסע מזורז מילדות להתבגרות ולזקנה וממבט תמים למבט מפוכח עד כאב, שמוביל אותו השחקן הנפלא יגאל זקס וביימה שרון שטרק. 
 


דו"ח התקדמות (צילום: יח"צ)

"לא חייבים להשתלח ולהיות בוטים"  
 
סדר עליית המופעים בפסטיבל מאוד ייחודי – שבוע שבו עולות בכל יום שתי הצגות של אותה מונודרמה. יש לזה משמעות?

"בטח, זה מכוון. אנחנו מקווים שהצופים יבואו יום אחרי יום ויצרו לעצמם חוויה מצטברת של פרספקטיבות או צורות התבוננות שיאפשרו לתובנות חדשות לצוץ."

תסבירי.

"כשניהלתי את פסטיבל קולנוע דרום, שמתמקד במקומות שפחות מזוהים עם הצפייה המערבית, כמו אפריקה, הבלקן ומדינות ערביות, במשך חודשיים ראיתי מאות סרטים ולא היה לי זמן לטלוויזיה. נכנסתי למין קצב איטי של התבוננות מעמיקה, ספציפית, לא מזוהה ולא מוכרת, רחוקה מחיי, שכל פעם נחשף ממנה עוד טפח. בערב שבו זה הסתיים הדלקתי טלוויזיה וקיבלתי בום צעקני שהגיע מכל הערוצים – המגישים, השיח, השעשועונים, האינטראקציה - הכול אותו שטנץ, עוד מאותו דבר. סגרתי אחרי 20 דקות, ואני אוהבת טלוויזיה, אני כותבת לטלוויזיה, אבל הפער היה בלתי נסבל.

"זה מה שאנחנו ב'מרכז הבמה' רוצים להעביר לצופים - משהו עדין, לא צעקני, יותר מהשוליים ופחות מהמרכז. קולות פחות מוכרים, שאתה רוצה להקשיב לסיפור שלהם."

זה משהו מאוד יוצא דופן, בשיח המשתלח והאגרסיבי שהורגלנו אליו בשנים האחרונות, זה שאוטומטית הופך את האחר לאויב.   

"כן. יש הרבה אנשים שמצרים על השיח הזה שהוא מאוד סטיגמטי ובעיקר אלים, ומגיע מכל הכיוונים. בהתחלה אנשים נהנו מזה, זה נתן להם חופש להגיד מה שרוצים בלי מעצורים, אבל עכשיו מתחילים להבין את המחיר – ניכור, כעס, איבה ישנה שעולה מחדש.

"בפסטיבל אנחנו מנסים להשמיע את קולות היוצרים, קולות אחרים, בלי להטיח אותם אחד בשני. בגלל זה אנחנו גם לא מסגרת של תחרות, למרות שזה היה יכול להגדיל את התקציב שלנו. אנחנו לא רוצים לייצר תחרותיות, גם ככה מספיק קשה להתקבל לפסטיבל, אלא להיפך, מסגרת מקבלת, משפחתית.

"גם מהמקום האישי שלי ככותבת שחיה את המאבק בשרשרת המזון, אני יודעת שמקום של תחרות תמיד סירס ואף פעם לא קידם אותי. רציתי ליצור פה מרחב פתוח להרבה קולות, בצורה מקרבת. כי קירוב לבבות זה לא ביטוי גנאי. כדי להיות מרדן ופורץ דרך אתה לא חייב להשתלח ולהיות בוטה. זו תפיסה שמרנית. מקווה שהצלחנו ליצור משהו אחר, ולא את זה." 

כל המופעים יתקיימו בתאריכים 31 במאי - 7 ביוני 2016 באולם ליאו מודל, ז'ראר בכר, רח' בצלאל 11, ירושלים. להזמנת כרטיסים: 6226* או באתר הפסטיבל