לפני ארבע שנים התארח מורי סידלין בפסטיבל ישראל והעלה כאן את שחזור הביצוע של הרקוויאם המפורסם של ורדי כשהוא  - בסיועם של שחקנים -  משחזר את הנוסח שהוצג במחנה הריכוז טרזיינשטט (טרזין).

ההופעה בבנייני האומה נקראה "רקוויאם של התרסה: ורדי בטרזין".  בקהל היו לא רק רוכשי כרטיסים אלא גם קבוצת ייצוג רצינית של סגל א' (שופטי העליון, שרים וכיו"ב) שהעלתה את מדרג ההתרגשות מן הביצוע שבו לקחו חלק זמרים ישראליים ותזמורת ירושלים, לפסים של "התרגשות לאומית".
 
השבוע ביום חמישי, מגיע סידלין למופע "שעות של חופש: סיפורם של מלחיני טרזיינשטט", שבו הוא – יחד עם שחקנית, פסנתרן, רביעייה קאמרית, רביעיית זמרים ונגנים נוספים מן האקדמיה למוזיקה ולמחול ירושלים -  מציג את מוזיקה של 15 מלחינים שנוצרה באותו מחנה ריכוז, כשהשאלה הנצחית למוזיקאים שלא שרדו את אימי השואה ולאלה שכן שרדו היא "איך יכולתם? איך יכולתם ליצור באותם תנאים?"

"כולם היו רעבים כל הזמן"

איך ומתי החלה הסקרנות שלך באשר לטרזיינשטט להתעורר? האם הם לא היו מוכרים כלל בארצות הברית? אני פותח בשאלה הזאת מאחר וכאן בישראל יש דאגה מתמדת לשימור ולביצוע היצירות ביוזמות שונות. כבר בשנות ה-70 הועלתה כאן האופרה "קיסר אטלנטיס" של אולמן, "בית טרזין" בקבוץ גבעת חיים מקיים מסגרות הוראה קבועות וכן פעילותו של המנצח ישראל ינון שהצליח להביא להכללת יצירות בתכניות העבודה של תזמורות באירופה.

"מה שמשך אותי לטרזין היה סיפור הרקוויאם של ורדי שבוצע שם: יצירה קתולית במחנה ריכוז! ככל שהעמקתי לחקור גיליתי שהיו יותר מ-20 מלחינים שפעלו בטרזין, ולמעשה היה שם אפילו אולפן למוזיקה חדישה. מכאן הבנתי שהפקת הרקוויאם לא היתה מעשה בודד אלא נקודת ציון הגיונית שעלתה תוך כדי עשייה מוזיקלית רצופה של המוזיקאים הרבים שחיו שם." 
  
מה מייחד את המוזיקה של מלחיני טרזין מבחינה מוזיקלית? האם ניתן לראות בהם אסכולה עצמאית בתולדות המוזיקה המערבית?

"קשה לדבר על אסכולה, הם היו חבורה של יוצרים אינדיבידואליים. כל אחד מהם למד עם אחד או יותר מחשובי המלחינים באירופה של לפני המלחמה, אחד עם הינדמית הצעיר, אחר עם דבוז'ק, שלישי עם שנברג ורביעי עם דביסי. שפות הקומפוזיציה שלהם שונות וחוויותיהם כיוצרים וכבני אנוש היו שונות ומגוונות. המלחינים בטרזין היו עדי ראיה: היו בהם מי שהסתכלו רק קדימה, לחיים שאחרי טרזין. במוזיקה שלהם ניתן לשמוע הרבה תקווה. אצל האחרים בולטים מציאות וייאוש. החוויה המשותפת שלהם באותה עת היתה עובדת היותם אסירים. הדרך שבה כל אחד מהם התמודד עם המצב היא דרך משלו והיא באה לידי ביטוי במוזיקה של כל אחד מהם."
 
במבט כולל, אם כך, ניתן למצוא במוזיקה שיקוף למצבם האישי. האם ניתן להבחין בהשפעה נקודתית של הסביבה המיידית בתוך טרזין, או אולי גם בהשפעות שהגיעו מן העולם שבחוץ?

"זו שאלה קשה. נראה לי שמי שיכול לענות עליה היה חייב להיות שם במקום איתם, ולראות איך המוזיקה של כל אחד מהם התפתחה. אנחנו צריכים להכיר בתשוקה, בכשרון, ביכולת היצירה של כל אחד מהם כמו למשל ויקטור אולמן או זיגמונד שול. כולם היו רעבים כל הזמן, רבים מהם היו חולים וכולם חיו בפחד מתמיד; ובכל זאת היתה שם אופטימיות. אין טעם או הגיון לנסות ולקטלג אנשים שסבלו כל אחד סבל אישי במשמעויות רבות, כקבוצה אחת." 

האם אתה פיתחת טעם אישי ואהבות לאחד או יותר ממלחיני טרזין?

"התחושה שלי היא של הערכה מעורבת ביראה ובהשתאות נוכח העובדה שמישהו, כל אחד שהיה בתנאים האלה, יכול להתיישב ולמצוא דרך להחזיק עיפרון ולכתוב, ולהציע דרך הכתיבה שפה מוזיקלית פנימית שנותנת לנו אפשרויות לתובנה על מהם החיים בכלל."




מורי סידלין (צילום: ג'ף רופמן)
 
"הקהל חיפש שביב של תקווה במוזיקה"
 
הרשימה של המלחינים שהמשטר הנאצי אסר להשמיע, כוללת הרבה יותר מאשר את קבוצת מלחיני טרזין. האם עלה בדעתך במהלך ההכנה לכלול יצירות של אותם מלחינים אסורים לצד מלחיני טרזין?

"אני חושב שיש לשמוע את כל המוזיקה שהודחקה ונאסרה, אבל אני לא רואה את הבאתה לביצוע כתפקיד שלי. תרומתי היתה ונשארה התמקדות במוזיקה של  טרזין, וכך אני יכול לתת תמונת עומק שלה. נראה לי שניסיון שלי לכלול יותר מוזיקות היה מסתיים בתמונה בהירה פחות וכל מה שהיינו לומדים היה שהיה גיוון רב באיסורים.

"אני כל הזמן מחפש את המשמעות ואת התמצית של מקורות ההשראה של מלחיני טרזין, איך הם השפיעו איש על רעהו, ואיך הם שיתפו פעולה על מנת ליצור את "אולפן המוזיקה החדשה". אותה הערכה שאני חש כלפי המלחינים אני חש גם כלפי מי שבאו להקשיב ולראות את אותה מוזיקה. המוזיקה כולה היתה ביטוי של תקווה, הקהל חיפש שביב של תקווה באותה מוזיקה. זו הסיבה שהחלטתי להתמקד במוזיקה של טרזין, וזאת למרות שאני יודע היטב שהיתה הרבה מוזיקה אסורה באותה תקופה, מוזיקה שנאסרה מן הסיבה היחידה שמחברי המוזיקה היו יהודים."  
 
"אנשים הם תוצרי סביבתם"
 
מבחינתו של המאזין, האם הידיעה של התנאים של אבדן החירות, הרעב והטרור שחיו בהם אותם מלחינים הופכת אותם למאזינים שונים מאותם שפשוט מגיעים לשמוע יצירה חדשה, ללא כל הכנה?

"אני לא מכיר דרכים שונות להאזין למוזיקה אלא במה שאנחנו שומעים וחווים כרגע. כשמקשיבים למשל לסימפוניה השישית של בטהובן, כאשר הוא מתאר בצלילים את הפלג, את הציפורים או את הסערה, קשה לנו שלא לחשוב על כך שהוא שמע את אותם קולות מופלאים של הטבע רק עד גיל מסוים ואחר כך הפסיק לשמוע. מה זה עושה להאזנה שלנו?! לאורך ההיסטוריה אנו שבים וחוזרים לנסיבות שעיצבו את דרכם, את תחושותיהם הפנימיות ואת מחשבותיהם של מלחינים שונים. לכן איני חושב שהתייחסותנו למלחיני טרזין צריכה להיות שונה.

"אנחנו פוגשים במלחינים שמנסים לעבור באמצעות המוזיקה אל מעבר לגדרות, אל מעבר לחומות המחנה. יש בהם מי שמנסים לתאר לנו משהו על הדרך שבה הם חיו ומה שעובר עליהם; אחרים משגרים באמצעות המוזיקה מסרים של ביטחון שבסופו של דבר יגיע הניצחון והם יצאו לחופשי. נראה לי שזה נכון בכל אמנות, אנשים הם תוצרי סביבתם והם בוחרים להציג אותה במגוון דרכי הבעה." 



מורי סידלין (צילום: ג'ף רופמן)

 
כלים נוספים לספיגת החוויה
 
קראת לדרך שבה אתה מציג את המוזיקה "קונצרט-דרמה". למה אתה מתכוון והאם לדרך זו יש אפקט שונה על הדרך שבה אנחנו מקשיבים?

"קונצרט-דרמה היא אמצעי שבעזרתו המאזין יכול להעמיק את היכרותו עם המרכיבים השונים של היצירות, מה השפיע על המלחין, ממה נבע הצורך שלו להביע את רעיונותיו ודווקא בדרך בה הוא בחר. מובן מאליו שאתה יכול להקשיב למוזיקה גם ללא כל הסבר. 'קונצרט-דרמה' מספק לתחושות האישיות שלך, לחוויה שלך כלים נוספים. למשל היצירה של המלחין ויקטור כהן. אם נדע שויקטור כהן חיבר יצירה ורצה לכבד בה מלחין-אסיר אחר, יעקב אדלשטיין, נוכל להתקרב יותר למחוזות שבהם המלחין רצה שנהיה כמאזינים."

אני מניח שעדיין קשה לקבוע ולהחליט איזה מן החיבורים המוזיקליים שנוצרו בטרזין הם החשובים יותר, איזה השפיעו על מלחינים ועל מוזיקאים אחרים. 

"זה נס שמישהו בכלל מצא כוח לחבר מוזיקה באותם תנאים. ביצוע המוזיקה נותן לנו הזדמנות לחקור את התשוקה, את הסבל, את המחויבות ואת ההקדשה העצמית לעליונותה של הרוח האנושית – שחשו כל אותם אנשים.

"צריך בכל פעם לחשוב שאפילו באותם תנאים בהם הם היו נתונים הם היו חייבים להביע את מה שהם ראו, את מה שהם חשו ומה שהם רצו שאנחנו נדע. אני לא רואה חשיבות בהערכה של מה חשוב יותר ומה חשוב פחות והאם המוזיקה תחיה בעוד 50 שנה או בעוד מאה שנה או שהיא תישכח לחלוטין. הענין הוא בכך שהם יכלו לחבר מוזיקה, הם רצו לחבר מוזיקה הם היו חייבים לחבר מוזיקה. אנחנו כאן ועכשיו יכולים לחוות את המוזיקה הזאת וללמוד משהו על מי היו אותם מלחינים בתקופת חייהם הקצרה."


מורי סידלין (צילום: ג'ף רופמן)

הקונצרט יתקיים ביום חמישי, ה-2 ביוני 2016 בשעה 20:30 בתיאטרון ירושלים. להזמנת כרטיסים:  6226 * או באתר פסטיבל ישראל