מונדוג (moondog) היה מוזיקאי יוצא דופן לפי כל קנה מידה. מלחין, מוזיקאי, משורר וממציא כלי נגינה שנהג להסתובב ברחובות ניו יורק כהומלס, מחופש לוויקינג ועיוור כנביא בטרגדיה יוונית. שמו האמיתי היה לואיס תומס הרדין, וכינויו – "הוויקינג מהשדרה השישית".

מדי פעם הוא ניגן ברחובות, אבל לרוב פשוט עמד שם בשקט, מביט בעוברים ושבים שלא דמיינו שהיצור המוזר שלפניהם הוא מוזיקאי בעל קריירה מרשימה. יצירותיו האוונגרדיות ודמותו ההזויה היו מקור השראה לאמנים רבים, ביניהם המלחינים פיליפ גלאס וסטיב רייך ואחרים.
 
"הוא היה פרפורמר מוחלט"
 
בימים אלה עולה במסגרת פסטיבל ישראל מופע מאת נאוה פרנקל - אמנית ישראלית שנשבתה גם היא בקסמו של המוזיקאי המבריק. המופע,Learning Songs, מתאר סדרת מפגשים בין מונדוג (המוזיקאי יוני סילבר, אליו מצטרף גיא שרף) לבין אמא (אותה מגלמת פרנקל עצמה) לפעוטה תובענית (שני גרנות). דמותו מעוררת ההשראה של מונדוג מאפשרת לאם להתמודד עם מצבים שונים הכרוכים בגידול פעוטה. סילבר חתום גם על העיבודים למוזיקה של מונדוג, אותם הוא מבצע בעזרת שני פסנתרים, תוף, כינור וקלרינט בס.
 
"נתקלתי במונדוג במקרה," משחזרת פרנקל. "אני כבר לא זוכרת מתי. הוקסמתי מהמוזיקה שיצר אבל גם מדמותו - התלבושת, שם העט וההומלסיות. הוא היה פרפורמר מוחלט, פרפורמר בהווייתו, אדם שהפך את עצמו לפרסונה, והשתמש בריחוק שפרסונה מייצרת בצורה כל כך חכמה. התחפושת אפשרה לו את המגע הישיר, הבלתי אמצעי, עם הקהל שלו."

איך הבאת את זה לידי ביטוי על הבמה?

"במופע בחרתי להביא לבמה לא רק את המוזיקה שלו אלא גם את דמותו, שמגלמים יוני סילבר וגיא שרף. בכינון מונדוג עצמו על הבמה, בחרתי שלא להפריד בין האופן הייחודי שבו בא במגע עם הקהל שלו, האופן בו תיווך את המוזיקה שלו, לבין המוזיקה עצמה."



Learning Songs (יח"צ)

 
ההומלסיות כבחירה קיומית
 
הבחירה שלו לחיות כהומלס עשויה להיתפש כתמוהה.

"אני תופסת את ההומלסיות של מונדוג כביטוי לבחירה קיומית להיות נטוע בתוך העולם, ולא להתבונן עליו כצופה. הרחוב הוא הדופק שלו, והוא צורך אותו בלי שיש בשיריו טיפת עממיות. עומד הומלס ושר בפינת ה-6 אבניו בניו יורק, ובלב ההמולה הוא יוצר ומקיים את מסגרת הבדידות שלו עצמו. זו בחירה שמלווה גם אותי כאדם וכאמן."
 
מה  מיוחד בשפה המוזיקלית של מונדוג? באיזה אופן השפיעה עלייך?

"השפה המוזיקלית שלו, מלאכת ההרכבה המוזיקלית שלו, תפסו אותי חזק. אני מוצאת הרבה מן המשותף בין שפתי הבימתית לשפתו המוזיקלית של מונדוג, כי אני מבינה את המוזיקה שלו לפי האופן שבו אני בעצמי מרכיבה דימויים. שנינו נסמכים על הרמוניה פשוטה מאד וריתמוס מורכב. המוזיקה שלו בנויה כקנונים, כשכבות, לפעמים חמש ואפילו יותר, של אותה פראזה מוזיקלית. גם אני, כשאני מרכיבה דימויים, עובדת ב'שכבות'. אני חושבת שהריבודים האלה הם הדבר שמצליח להכניס את המאזין/צופה למצב רגשי, ולחשוב."




נאוה פרנקל (צילום: גדי דגון)
 
"קורא תגר על המבנה הממסדי של הלמידה"
 
מה מייצג מונדוג עבור האמא במופע? מה הוא מעניק לה?

"לואיס הרדין נמצא על הבמה בשם העט שלו - מונדוג, ואני נמצאת על הבמה בעיקר תחת הטייטל של 'אמא'. הכובע הזה מאפשר לי שהות באזור של למידה, שממנו נגזר שמו של המופע. דמותו של מונדוג קוראת תיגר על המבנה הממסדי של הלמידה כפי שאנו מכירים אותה, ועל האופנים בהם אנחנו לומדים דבר מה.

"ההומלסיות שלו היא הערוץ הישיר, הבלתי אמצעי, עם מינימום תיווך. למידה שמתרחשת במקום בו מתרחשים הדברים: באוויר הפתוח, ברחוב עצמו. מונדוג לא 'עוזר' לאמא. אין כאן עלילה. פשוט, חלק גדול מהתקשורת שלי עם מונדוג על הבמה נעשה באמצעות ה'תינוקת', בגילומה של שני גרנות, פרפורמרית מהטובות שיש. הפשטות, הישירות והגסות הבריאה של התינוקת הן הקרקע הפורייה שמאפשרת יצירה ולמידה."
 
שותפך ליצירה הוא המוזיקאי יוני סילבר, מלחין ייחודי השולט בכמה כלים, כמו מונדוג עצמו.

"יוני הוא שותף לכל דבר ועניין בעבודה הזו. הוא אחראי על עבודת התיווי, העיבוד, הוא מגלם את מונדוג במופע ושותף לתהליך היצירה. העניין שלנו בתוך התהליך היה בעיקר מציאה של פרקטיקות, אמצעי מבע, שחומקות משיטתיות ויוצרות יחסים קרובים בין הממשי לבין גילומו.

"בין יוני למונדוג יש דמיון ביותר ממובן אחד. בשניהם יש משהו של 'וואן מן שואו', למרות שגם מונדוג וגם יוני עבדו גם עם הרכבים ותזמורות גדולות. גם השליטה בריבוי הכלים, הפרפורמריות, ואפשרויות המשחק הקוליות שיש ליוני, מזכירות את אלה של מונדוג. אני חושבת שכמוני, גם יוני עבר חוויה מרתקת בעבודה על המופע." 
  


Learning Songs (צילום: איתמר בנאי)


"אני מגדירה את עצמי פשוט כאמנית"
 
את עוסקת בכמה תחומי אמנות במקביל - תיאטרון, מחול, אמנות חזותית, אנימציה ואפילו עבודות גלריה. את מגדירה את עצמך כאמנית רב-תחומית?

"אני מגדירה את עצמי פשוט כאמנית. אני לא עוסקת בכמה תחומי אמנות במקביל, אני עושה תיאטרון. התיאטרון מקפל בתוכו אזורים מכל תחומי האמנות כולם: צליל, גוף, ויז'ואל, מרחב, ולכן יש לי נגיעה גם באלה.

"בעבודות שלי אני בונה סדרות של פעולות, מחוות ורפליקות מילוליות שהופכות כמעט ל'היגדים'. הפעולות וההיגדים מייצרים הקשר, מסגרת פעולה קצבית-תנועתית-טקסטואלית שבתוכה יכולים המבצעים לפעול אך ורק בדרך שבה הם פועלים. בו זמנית ההקשר הזה מייצר מערכת של קודים שמנחה את ההתבוננות הכאוטית של הצופים."

תני דוגמא.

"להיות כלב אפשר באינסוף דרכים: אפשר לנבוח, אפשר להכריז 'אני כלב', אפשר להתמקם בפוזיציית גוף בלבד, לרחרח, להשתין ליד עמוד. אפשר לחבר כמה מהאלמנטים האלה, אפשר לחבר את כל האלמנטים האלה, ואז אפשר לשאול באיזה סדר אנחנו בוחרים עבורם. האלמנטים השונים, הצלילי והגופני, והסידור שלהם בזמן ובחלל מרכיבים לי דימוי. המהלכים מונעים מהשיח שמתקבל בין הדימויים  - השונים זה מזה במרכיבים ובאופן הבנייה.

"אני אתן לך דוגמאות לאמצעים שאני נוקטת בהם: התרכזות בפרמטרים פיזיים של חולשה ומאמץ כמביעים של יופי, השטחה של סיטואציה, שרשראות מעוותות של פעולה-תגובה-פעולה-תגובה, וגם שימוש קונקרטי בצורות ובמטאפורות לשוניות, או התייחסות לסובייקט כאל אובייקט ולהיפך."

את מרגישה שיש עתיד לאמנים מסוגך בישראל שתרבות ואמנות תופסות בה מקום כל כך מינימלי ולא זוכות לתמיכה ועידוד?

"זאת שאלה מורכבת מאד, שבחלקה היא פרטית ובחלקה ציבורית. אני לא יודעת אם 'עתיד של אמן' צריך בכלל להיות משויך למדינה ספציפית, כמו מה שהשאלה שלך מקפלת בתוכה. מה שבטוח הוא שלשרוד כאן כאמן זה קשה מאד. בשביל זה צריך באמת להיות משוגע."


המופע יתקיים ביום שני, 6 ביוני 2016 בשעה 20:30, וביום שלישי, 7 ביוני בשעות 15:00 ו-20:30, מרכז המוזיקה ירושלים, משכנות שאננים. להזמנת כרטיסים: 6226 * או באתר פסטיבל ישראל