אלבום חדש לשחר ולאהוד אריאל, שלאחר כמה שנים של פעילות משותפת, בעיקר בשם האב, מצליחים לגבש אמירה עצמאית משלהם - עם רצון לשנות דברים, ולעשות טוב.
שוני ודמיון מתעתעים
שחר תזזיתי, העיניים שלו בוערות, וגם בשיער הקצר שיש לו עכשיו אפשר לראות את מרד התלתלים המקורי. אהוד (לשעבר אודי) שקט, העיניים שלו מאירות ועל הראש מכסה כובע, סימן להתחזקות של השנים האחרונות. שחר מדבר בצלילים, אהוד שר, ולמרות ששניהם גם כותבים וגם מלחינים, אפשר לומר בגדול ששחר מרגיש יותר בבית בעולם המילים ולאהוד נוחה הגיטרה. השוני והדמיון ביניהם מתעתעים, אבל בכל אחד מהם יש משהו שמזכיר מאוד את אבא שלהם, מאיר ז"ל.
שחר (36) היה ידוע בעיקר כבמאי ועורך סרטים, אהוד (29) מבסס את עצמו כבר כמה שנים כאמן מבצע (משירי אביו) ויוצר בפני עצמו, ועכשיו הם מוציאים ביחד אלבום ("מי יעיר את הילדים", בהפקה מוזיקלית של מיקי שביב), ומתמודדים באופן הכי מכובד עם ההשוואה הבלתי נמנעת לאביהם.
האחים מגדירים את הסגנון המוזיקלי שלהם כ"עממי חדש" וזהו תיאור מדויק למדי של האלבום שאפשר ממש לשמוע בו את הנופים ואת האדמה, ולהרגיש את קצב המקום דרך התופים והגיטרות. מעין קאנטרי ישראלי, כולל המפוחית פה ושם. הדמיון העיקרי בין האלבום של האחים ליצירה של האב טמון בעובדה הבולטת שהמילים באות לומר דברים ברורים ולא נמצאות שם רק כדי להסיע את המנגינות.
"אני מעכיר לו את המצב רוח והוא משפר לי את המצב רוח"
"בחדר אחרון בקצה המסדרון על ערש דווי אבא שוכב. והבן שלא הכיר והאם לצידו יושבים, ביניהם תהום של שנים. העיניים מספרות על לב שנעלב, לב שנעזב ונכזב. רוצים לדבר, להתחבק, להינמס, רוצים, מנסים, אך לשווא. רחמים, רחמים, רק עוד פעם אחת לנגוע. רחמים, רחמים, רק עוד פעם אחת לשמוע." ("רחמים", מילים ולחן אהוד אריאל)
"רק היום אני מתחיל להרגיש את מה שנראה לי שאבא הרגיש כשהוא התחיל לכתוב שירים", אומר אהוד, "את העניין הזה שיש לי מה לומר. שאני מרגיש שאני הולך לכתוב כי יש לי משהו לכתוב שאני גם רוצה לזכור וגם רוצה לשיר כי המשהו הזה זה החיים שלי. ואבא הוא מורה דרך בנושא הזה. למה לי להתנגד לזה?"
- שני אחים שעושים ביחד תקליט זה עניין. תמיד הייתם מין "חברים הכי טובים" כאלה או שהאלבום הזה תפס גם אתכם בהפתעה?
"לא, ממש לא היינו אחים שעושים הכל ביחד. זה חזון של אמא שלנו שאמרה לנו `פשוט תעשו ביחד. שניכם מוכשרים, שניכם כותבים, תעבדו ביחד`. לפני שנה וחצי, אחרי כמה שנים שגרתי בצפון, בטבריה, עברתי לפרדס חנה, ואמא הייתה עם הפזמון הזה של `תעשו תקליט ביחד` וזה נשמע לי נכון.
"כל השירים כבר היו מוכנים. לאורך השנים שחר היה משליך עלי טקסטים ומה שהיה מוצא חן בעיני היה מתחבר לו לחן. אז נגיד הייתה פעם אחת בתשעים וחמש, ואז בתשעים ושמונה אולי נפגשנו עוד פעם, ובאלפיים עוד שיר או שניים, וכשהתיישבנו לראות כמה שירים יש לנו ראינו שיש משהו כמו עשרים שירים משותפים, והיו גם שירים טובים מאוד של שחר שעבד עם יובל סלע, ושירים שלאורך הזמן כתבתי לבד, מילים ולחן, וגם יצאו מתאימים, אז עשינו רשימה של משהו כמו 14 שירים ונכנסנו לאולפן לעשות סקיצות".
שחר: "האמת שזה היה ברקע מרגע שנולדו השירים הראשונים. האפשרות שנעשה ברצינות משהו עם הדבר הזה הייתה קיימת כאיזשהיא תכנית טובה שצריך לחשוב עליה. אודי התפתח בכיוונים שלו מוזיקלית ובכלל בחיים, ואני התפתחתי בכיוונים שלי, והוא הלך והרכיב לעצמו בוכטה של חומרים שהוא עושה לבד, ואני, למרות שאני טיפה בא יותר בועט ואהוד בא יותר מלטף באיזשהי צורה, הוא נותן דגש לטוב ואני נותן דגש ללא טוב. הוא מאזן אותי ואני אותו. אני מעכיר לו את המצב רוח והוא משפר לי את המצב רוח...אנחנו לא פוסלים שום אופציית אחים ברמת האחים גלאגר... ללכת מכות על הבמה, את זה עוד לא עשינו, אבל את יודעת, הכל פתוח... "
- והיום כבר כן הייתם מגדירים את עצמכם כחברים טובים?
אהוד: "אנחנו לומדים מה זה אומר להיות אחים. יש לנו שפה משותפת, ויש הרבה אהבה שלפעמים מקלקלת את השורה..."
"להוביל למקום פחות סרקסטי"
"מי יתפוס את הקשת בענן, מי ייגש ויביא אותה לכאן, מי יראה גחליליות, מי ישמע אם הן שרות, מי יעשה נס חנוכה גדול, מי יבקש סליחה ביום כיפור, מי יצייר מעגל על החול ויתחיל מחדש את הסיפור. מי יעיר את הילדים כשבחוץ מתחוללים קסמים, שלגיה וגמדים, והמון פרפרים. והילדים ישנים. הילדים ישנים". ("מי יעיר את הילדים", מילים שחר אריאל, לחן אהוד אריאל)
- יש סיבה שבגללה קראתם לתקליט "מי יעיר את הילדים", מעבר לעובדה שיש בתקליט שיר כזה?
שחר: "הסיבה שהשם נבחר, מעבר לפשט שלו, היא שזה כמו מי יעיר אותם מהמצב שהם נמצאים בו. הם ישנים. הילדים של היום גדלים לתוך מצב שהגירוי העיקרי שלהם הוא מפיפ"א או מהטלוויזיה. יש להם גיבורים אחרים. גם אהוד וגם אני גדלנו על אגדות, שלגיה, סינדרלה, החתול במגפיים, תום סוייר, מקסימום ספיידרמן וסופרמן, אלה היו הדברים שגדלנו עליהם. אבל הדור שגדל היום, לדעתי, מרוב אופציות הוא סובל מההפך – מחוסר. אף אחד גם לא דוחף אותו לכיוון הזה, בטח לא שרת החינוך היוצאת שלנו..."
- אבל זה הרי לופ קבוע. רוב הסיכויים שבני הדור שמעלינו חושבים אותו דבר בהקשר שלנו, לא?
"בואי נגיד שאם אביב גפן, לצורך העניין, הגדיר את הדור שלו כדור מזוין, ואני נמצא נגיד משהו כמו שמונה שנים מעליו ואהוד בערך בגילו, אז אנחנו לא רואים את הדור שלנו ככה, להפך. אני מחזיק מהדור שלי הדור הטוב ביותר שדורך פה. האתגר שיש לאנשים שחיים פה היום הוא יותר גדול כי אין מדינה שגדולה מהיחיד, ואין איזה עיקרון ששווה למות למענו, יש לנו את המדינה הזאת ואנחנו לרוב מתלוננים, אבל יש פה הרבה אנשים טובים שיודעים להבדיל בין רע לטוב, לזהות מתי מוכרים להם לוקשים, מתי דברים נאמרים ואז קורים, ואני מאמין שהילדים האלה, שהם השלב הבא שלנו, הם יותר משובחים מאיתנו.
"במונחים, נגיד, של החלילן מהמלין, אז המטרה היא להוביל אותם למקום הרבה פחות סרקסטי, פחות ציני, פחות `יודע כל כך` כביכול. אני לא בא לשאת את דגל החינוך, אני לא חושב שאני עונה על קריטריונים של מלח הארץ, אבל המשמעות של התקליט ושל השם, ברמה היותר רחבה, זה הרצון לשנות פה לטובה את המצב, להתחיל. בפועל, המעשה הראשון הוא מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר. דבר ראשון אתה מתעורר ואז אתה מתחיל בוקר אחד אחרת ממה שהתרגלת עד עכשיו. הרי איך אתה שובר הרגל רע? אתה מתחיל יום אחד בלעדיו ומתקדם".
וואו אחד גדול
- אבל, אם תרשה לי להתפלסף לרגע, איך אתה יודע שאתה עצמך לא שייך גם לישנים ממש בזמן שאתה מדבר על ההתעוררות?
"יש סרט נשכח מאמצע שנות השמונים שנקרא `ג`ו נגד הוולקנו`, עם טום הנקס ומג ראיין. הרבה אנשים ראו את הסרט הזה כקומדיה זולה וטפשית אבל בעיני זה סרט מפתח. יש שם משפט שבו אחת הדמויות אומרת, `רוב האנשים שאתה פוגש כל יום ישנים, כל מי שאתה פוגש, כולם ישנים. רק מעט אנשים באמת ערים והם חיים במצב של פליאה טוטלית תמידית`. מצב של פליאה טוטלית תמידית. מעין וואו אחד גדול".
- ואתה במצב הזה?
"אני? הלוואי. אבל כשילד רואה דבר חדש והפה שלו נפתח בפליאה ותדהמה, זה מצב מדהים להיות בו, או לראות אותו כשהוא קורה. נגיד, בפעם הראשונה כשהבת שלי ראתה את הים, היא הייתה בשוק. היא מסתכלת ואומרת לי: `הרבה מים! מים גדול!`. את יודעת, לא מזמן יצא לי לעבור במשטרת ירקון באיזשהו עניין אחר, אבל השיחה שהתנהלה ביני לבין הקצין הייתה על זה שהוא צריך להעמיד בכל בית ספר עממי היום גלאי מתכות, כי בחיפושים שהם עורכים הם מגלים אנשים שבאים לבית ספר עם סכינים, אולרים, ובקרוב זה כבר יגיע לנשק חם. אז המרחק בין הילד שמתפעל ממה שהוא רואה לבין הילד שצריך להגן על עצמו עם סכין בבית ספר, הוא מרחק מאוד גדול. אני לא הייתי צריך להביא לבית ספר כלום חוץ מספרים".
"אני לא משאיר שיר בלי סימן עלייה בסוף"
- ומוזיקה יכולה לעשות כזה שינוי?
"זה לא בידיים שלי לעשות משהו בעניין הזה, אבל בשיר `מי יעיר את הילדים`, מה שאנחנו אומרים שם זה שאנחנו קוראים עיתונים, רואים את המנהיגים שלנו, אלה שאמורים לתת דוגמה, רואים במה הם נופלים, בשקרים, ברמאויות, שחיתויות, גניבת כספי ציבור. הרי פוליטיקאים חושבים שהזיכרון של הציבור קצר, אבל הוא לא. פעם היינו אומרים שהמקצוע הכי בזוי זה עורך דין ואחר כך שוטר, היום, חבר כנסת נמצא שם בחברה טובה בתור המקצוע הכי לא מכובד בשוק. ותראי מחקרים שמראים את זה, אני לא סתם מדבר מהרהורי ליבי. הסאבטקסט של התואר חבר כנסת זה `חשוד בפלילים`. ומצב כזה לא ייתכן. על זה, לשאלתך, שם התקליט...
"`מי יעיר את הילדים`, אני אומר את זה גם לחבר`ה שלי. כי אם אנחנו עושים מוזיקה אנחנו ילדים שלא התבגרו שמאמינים שמוזיקה תשנה משהו, אחרת לא היינו עושים את זה, וזה אומר שגם אני צריך להתעורר מהחלום הזה שלי, אז זה גם עלי..."
אהוד: "מוזיקה בוודאי שיכולה לעשות את זה, והמילים הנכונות. אם כבר מדברים, יש הרי כמה סוגי שירים שאנשים כותבים. יש את הסוג שאנשים נכנסים לאיזה מצב רוח קודר ואז כשהם מגיעים לדף ופורקים את זה הם מתחילים להרגיש יותר טוב. אלה שירי עצבות שמרוממים את הבנאדם שכתב, ואת השומע שנמצא גם במצב רוח קודר. אלה שירים שמביאים אותך רק עד מקום מסוים. כשאתה במצב של שמחה אתה לא מתחבר לשירים האלה. אני, למשל, ממש נגמל מפינק פלויד. לעיתים נדירות אני שומע כמה שניות מפינק פלויד.
"השירים שנכנסו לתקליט מורכבים משני הסוגים: גם השירים הקשים יותר שמדברים על מצבים קשים, וגם השירים שבאים מהשמחה. אני תמיד מחפש. אני לא משאיר שיר בלי סימן עלייה בסוף. אפילו אם אני מתחיל ומתאר מצבים של קשה אני מסיים את השיר עם הכיוון שיש מה לעשות, שזה שקשה זה בסדר אבל הכיוון הוא טוב. האמונה היא בטוב".
"לחזור בתשובה זה אומר לחזור לעצמנו"
- עכשיו, כשהכנסת את האמונה, אתה מקל עלי לשאול עליה. מתי התחיל תהליך ההתקרבות שלך לדת?
"הנקודה הכי קשה שאני זוכר שממנה התחלתי לחפש זה היה בערך חצי שנה אחרי שאבי נפטר. הייתי עם אמא בבית במצב קשה מאוד. נקדים ונאמר, שכשאבא שלי נפטר לא הרגשתי עצב אלא התרוממות רוח אדירה. פשוט כל האופן הפלאי שהוא נפטר בו ממש התיישב לי על ההבנה שהגיע זמנו, שאין מה להיות עצוב אלא לנסות להבין למה זה קרה ולהתחיל לפעול משם.
"בתוך כל זה הרגשתי מאוד בודד. הרגשתי כאילו אני היחיד שרואה את זה, ושכל היתר ממשיכים לחיות כרגיל כאילו אף אחד לא מת, ואין מה להבין מזה ואין מה לתקן, והרוח הזאת משכה אותי חצי שנה עד שמצאתי את עצמי מרגיש ממש חסר כל, שרוי בתוך, אפשר לומר, שלולית של אין חשק לצאת מהמיטה, אין סיבה לנגן או לעבוד, אין סיבה לעשות כלום, ואפשר להגיד שמשם זה התחיל".
- גם אבא שלך התקרב ליהדות בשנותיו האחרונות
"כן, ומתוך הכתבים שהוא השאיר אחריו, כתבים שבהם מדובר על החוכמה, והתיעוד של איך הוא היה מתנהג, אין ספק שהוא נותן לי כיוון איך להתמודד עם החיים ועם הדבר שנקרא תורת ישראל. הכתבים האלה זה בהחלט אור בעיני. בהחלט, לא כמובן מאליו. אני מחליט שזה ככה".
- אז גם בפנים שחר הוא התזזיתי ואתה הרגוע?
"ההבדל בין רגוע לתזזיתי זה בין אדם שעושה עבודה לבין אדם שלא עושה עבודה. התזזית ישנה בכל בנאדם. אנשים כל הזמן שואלים על החזרה בתשובה, אבל למה, מה העניין? הרי גם אנשים שנראים דתיים, שחורים מכף רגל ועד ראש, גם הם כל יום עושים תשובה. יש מצב מאוד מיוחד שבו בנאדם מרגיש טוב עם עצמו, הוא מרגיש שהלב שלו פתוח, הוא שמח, הוא אוהב את החיים איך שהם, עם מה שיש ומה שאין, וזה מצב מאוד מיוחד וטוב. אנשים שואפים להגיע למצב הזה. ומעשים לא נכונים – ככה אני מאמין – מקלקלים את זה. כשאתה עושה טעות, אם אתה מצטער עליה, זה נקרא שעשית על זה תשובה. להפסיק את המעשה הלא טוב. לחזור בתשובה זה אומר לחזור לעצמנו. לעשות שיהיה לי טוב".
- ובגלל זה חזרת להיקרא אהוד ולא אודי, כמו פעם?
"בתעודת זהות אני אהוד. אני חושב שקצת אחרי שאבי נפטר, ניסיתי להבין מה זה אומר. אמרתי `אני אתחיל להציג את עצמי כאהוד`. רק היום, שבע שנים אחרי, זה מתחיל להרגיש נחמד, מתחיל להרגיש נכון. זה יותר רשמי, אהוד. יותר מכובד".
האחים אריאל, "מי יעיר את הילדים", NMC.
הופעות קרובות: 20 בינואר ב-14:30 בחוף הדקל באילת (קבלת שבת), 25 בינואר ב-22:00, מועדון הבארבי בכפר סבא. לפרטים נוספים
18/01/2006
:תאריך יצירה
|