העור הוא הלבוש
 
ארבע יצירות מחול הובאו לפסטיבל ישראל - כולן מחו״ל, מתוכן ראיתי שלוש ואפשר לתהות אם הן  הציבו אתגר וחוויה שלא ידענו כמותן במחול הישראלי, ושיצירה ישראלית עצמאית או מהשוליים, אם לא מהמרכז, לא הייתה מתיישרת עמן או אפילו בוחנת את הבחירה בהן.
 
היצירה שעוררה את הסקרנות הגדולה ביותר, כזו שאילצה את המנהלת הפסטיבל להוסיף הופעה שלה, הייתה ״יותר מעירום״ של דוריס אוליך מאוסטריה. העירום המובטח זכה בקושי למחאה זוטית במסדרונות עיריית ירושלים, וכך קיבלנו את היצירה ללא צנזורה, ועל בימת רבקה קראון בתיאטרון ירושלים, קרוב קרוב לקהל, הופיעו בזה אחר זה שישה רקדנים ושש רקדניות, כולם בעירום מלא, והכוריאוגרפית, כדי.ג׳יי נוכח על הבמה, בחצי עירום מלא.
 
העירום, לפחות מנקודת מבטי שכבר הורגלה אליו גם ביצירות מחו״ל וגם ביצירות ישראליות, היה טבעי. כלומר לא משהו שצריך להיות במבוכה נכחו. לעומת זאת אפשר לומר שמגוון הגופות היה מעניין, אולי אפילו מפתיע, ובלי ספק העניק לעירום נוכחות מורכבת יותר, שהייתה מסגרת לרעיון של היוצרת שהעור הוא לבוש, והבשר - ראוי לומר מסת השרירים - הוא התוכן שאותו ואת התנועה האצורה בו היא מבקשת לחשוף.
 
הדרך שבחרה בה, שעוררה מדי פעם תגובות צחוק, אולי כזה של מבוכה, היא להרטיט את הבשר בכל מיקומיו, אם בדרך עצמונית או בעזרת אחרים. התוצאה, בחלקה הראשון של היצירה, נראתה כאוסף ויברטורים אנושיים, חסרי רגש, או התייחסות לזולת.
 
היחידה שהתייחסה והגיבה ודי בהתלהבות הייתה היוצרת שניצבה בפינה האחורית, ואט אט נראתה כנשאבת לעניין, כפי שאמנם זה קרה במין ״הפסקת מנוחה״ לרקדניה. היא פיזרה את שערה האסוף, הורידה את החולצה הבוהקת, ובעירום מלא פצחה במחול סוער, כרקדנית בטן מפתה.
 
כשרקדניה חזרו היא חזרה לפינתה, שבה ולבשה את חולצתה ואספה את שערה. הרקדנים לעומת זאת החלו לרקוד, והיו זיווגים והקבצות והקפצות, ורקדן אחד מצוין. הקהל קיבל מופע שאין בו מיניות או רמז פורנוגרפי, שאין בו פולחן ליופי, אלא פולחן ללא-מושלם. לעתים בכוונה לשעשע, לעתים ברצינות גמורה.

ואם לומר את האמת - אחרי כמה דקות כאלה, וכמה רגעים בהמשך, נותרתי עם השאלה: אז מה?


יותר מעירום (צילום: Theresa Rauter)

 
פולחן ומסורת במעגל
 
את השאלה הזאת התחלתי להרגיש במהלך החלק הראשון של היצירה שהגיע מאיטליה, ואשר שמה "פולק-ס, האם עדיין תאהב אותי מחר?". אבל מהר מאוד נכבשתי בחזרות המקצביות של התנועה המדויקת שנוצרה בהשראת השופלטלר, הריקוד המסורתי מבוואריה, שבו שישה רקדנים - גבריים במידות שונות, מהרך (שהיה גם היוצר אלסנדרו שרוני) אל השרירי והנוקשה - מכים בכפות ידיהם על רגליהם, סוליות נעליהם ואברי גוף.
 
פסקול אלקטרודינמי, שיש בו ממצאים ארכיטיפיים מסורתיים המדגישים את מקצביו המופשטים, העניק מתח לתנועה החוזרת על עצמה, במבנים משתנים, ויצר ציפייה שאיכשהו מישהו יפרוץ את החומה המדויקת. וזה קרה אחרי כ-45 דקות. שרוני היה זה שלפתע התיישב בגבו אל הקהל ושלף אקורדיאון בעוד החמישה האחרים יושבים, נחים, מתבוננים-מאזינים.
 
מאותה נקודה ואילך היצירה לכדה אותי כליל. אינני יודע מה בדיוק השתנה, כי על פניה היא שבה אל אותה תנועה מסורתית מובנית. אולי אלה המעגלים שהם יצרו, ואולי זו פרישתו הפתאומית של שרוני מהקבוצה, כמי שאפס כוחו או שנשבר לו, שהזכירה את מה שאחד הרקדנים הבהיר לקהל לפני ההתחלה: אנו רוקדים עד שבאולם יישאר רק איש אחד או שעל הבמה יישאר רק רקדן אחד.
 
ואמנם במהלך המחצית השנייה של היצירה, שלפעמים נמשכת שעתיים וחצי, אך אצלנו נקצבו לה רק 90 דקות, החלו הרקדנים לפרוש זה אחר זה עד כי על הבמה נותרו שניים - הרקדנית היחידה בחבורה, דקת גזרה, ורקדן גדל גוף ומוצק שנראה מהתחלה כ״בעל הבית״ שעל פיו התרחש כל מה שהיה שם. השאלה הייתה רק מי משניהם יוותר וייצא מבעד לדלת שהבוס פתח אל המרפסת המוארת של בית מזי״א שבו התקיימה ההופעה.


Folk-s (צילום: Andrea Macchia) 
 
חזות מכנית לרגש אנושי
 
תחושת החוויה הפולחנית שנוצרה ביצירתו של שרוני הוליכה באופן טבעי אל היצירה השלישית והמרשימה ביותר - ״על שנהב ובשר - גם פסלים סובלים״ מאת מרלן מונטרו פריטאס, ילידת כף ורדה, רפובליקת האיים באוקיאנוס האטלנטי, שהייתה מושבה של פורטוגל וזכתה בעצמאותה ב-1975.
 
פריטאס יצרה מחול שמבעד לחזותו המכנית-מתכתית מצליף בצופים ״הנאורים״ של החברה התרבותית-אימפריאליסטית המאמצת דימויים זרים, מנהגים ופולחנים כביטויים אמנותיים מקוריים. ארבעה רקדנים ושלושה נגני כלי הקשה, בעיקר מצלתיים, ופס קול קצבי משוכלל, מגלמים מושבה של יצורים מכניים שאיכשהו פועמים בתוכם רגשות אנושיים.
 
יש ביצירה המהפנטת הזאת שכבות של תנועה, משחק, שירה ושעשועים שבאמצעותם ארבע הבובות המכניות הקמות לתחייה בביצועים מרתקים. כך פריטאס, שבאחת התמונות, היא גורילה - כפי שלדעתה אנו ממשיכים להגדיר את יוצאי אפריקה - ובאחרת היא מספרת סיפור אהבה כואב. כך אנדראס מרק הזכור היטב מהופעותיו בלהקות מחול ישראליות, כשהוא מדהים באנרגיה של כאב על הגוף שהוא הכלא הסוגר עליו, או בחיפש אחר המגע האנושי עם היושבים באולם. בטיצ׳ו מנגה ולנדק פטריק משלימים את הרביעייה, וצוברים נוכחות מסיבית מרשימה לקראת סיום.


על שנהב ובשר (צילום: Pierre Planchenault)
 
האסתטיקה המדויקת של היצירה ושל התנועה היא הבסיס לשפע רגשות המתנקזים לגוף היצירה יוצרים תמונה שלמה ומיוחדת. וכאשר בנקודת הפרידה האחרונה מתייצבים הארבעה ועמם חבריהם הנגנים, ועמם גם הקהל, ושרים את "פילינגס" הנפלא והעצוב על פרידה מאהובה, התחושה המחשמלת שעברה באולם הייתה של פרידה אפופת תודה על חוויית מחול מופלאה.
 
בסיכום, ובמענה מסוים לשאלה שהצבתי בראשית המאמר, אפשר לומר כי שלוש היצירות שראיתי, כל אחת בדרכה, הביאו ניחוח מעניין של תמונת מחול משוחררת ממוסכמות, וככזאת היא ראויה לפסטיבל, אך לא כתחליף ליצירה הגדולה שלא נמצאה הפעם, מישראל או מחו״ל.