מפגש של שיכרון, סיבה וחוקיות

אין מנוס מלהכיר בכך שהבאת המופע הייחודי "הר אולימפוס: להלל את פולחן הטרגדיה" של יאן פאבר כיצירה החותמת את פסטיבל ישראל 2016, היא הישג ענק של הפסטיבל, של מנהלו האמנותי איציק ג׳ולי, ובמיטב המסורת של הפסטיבל בשנות עברו הגדולות. 

האירוע, שהוא גדול יותר מסך כל מרכיביו, תובע התייחסות ביקורתית שונה מהרגיל, וקרוב לוודאי שזו  תימצא במאמרים שינתחו את היצירה הזאת מנקודות מבט של תולדות האמנות, פוליטיקה, שלטון, חברה, פסיכואנליזה  ובאקדמיה ילמדו אותה. ולא בכדי. כגודל היומרה של היוצר - תגדל היומרה של מפרשיו. ולא משום שמדובר בכתב חידה שיוצרו נמנע מלדון בו.

מבחינות רבות, מראש, תוך כדי, ובדיעבד, מדובר בתיאטרון טוטאלי, כאוטי, שעבור פאבר, מייצג את התפתחות הטרגדיה מטקסי דיוניסוס שבהם שיכרון פגש סיבה וחוקיות. הוא עושה זאת תוך התייחסות ייחודית לשאלת הזמן. היממה שבמהלכה המופע הזה מתרחש היא גם סיפור העלילה, כמחול, כטקסט, כמוזיקה, כתפאורה, אביזרים ותלבושות, עם שחקנים, רקדנים וקהל כניצבים של הזמן הסוגר עליהם, ושואף להפקיע אותם מהסדר, מהשגרה, מהמובן מאליו. 

אפשר להגיד כי יאן פאבר החזיק כבני ערובה אותנו שישבנו באולם תיאטרון שרובר לכל אורך היממה, להוציא גיחות קצרות לשירותים, וניצול הפסקות מתוכננות למתיחת איברים, להרפיית מתח, ולחשבון ביניים על מה שנראה ונחווה. אנחנו מסה שיש בה תנודות, אבל בתוך המסה הזאת, מציע/דורש פאבר על הצופה היחיד להתבונן לתוך עצמו ולעבור "מסע שמלווה בכאב עצום ובאימה" שבאמצעותם, לדבריו, "הנפש מיטהרת".




הר אולימפוס (צילום: Wonge Bergmann)



מונומנט בימתי

איך מהללים את פולחן הטרגדיה במושגים של יומרות לשבור מוסכמות, ועוד על במה שהיא סטנדרטית? פאבר, עם היוצרים השותפים בתלבושות, תפאורה, מוזיקה, וידאו ותאורה מציב עליה שמונה שולחנות, ארבעה בכל צד, יותר משלושים פנסים שיורדים ועולים, ובגבהים שונים יוצרים תצורות מעניינות, וריקודים בכוריאוגרפיה פשוטה, ברורה ומשרתת את ה"עלילה".

ויש גם זוועות מכוונות, שאולי הבולט בהם הוא השימוש השב ונשנה בחלקים פנימיים (בבכורה בברלין הם היו אמתיים) של בעלי חיים כמייצגי לבבות, כבדים, שליות, ומעיים של המתים האנושיים: ילדים, נשים, לוחמים. ויש עירום מלא או חלקי, הרבה זיעה. ועצים פאליים, להזדווגויות חוזרות ונשנות של עם גברים או נשים, והכל בחזרות אין סופיות, מעיקות בהתחלה, סוחפות בהמשך, תוך ניצול סבלנותו של הזמן, שהוא תמיד קצוב ומדויק לאורך שנקבע להם.

אך בעיקר זו הלהקה המופלאה, 28 מבצעים ותיקים וצעירים, שכמעט שנה שלמה טיפסו על הר הרעיונות של פאבר בחזרות מתישות. להקה שהיא תזמורת פיזית, וסולניה מגישים מונולוגים מרגשים כמו זה של קריאון על "האויב בבית", שנשמע כמו תיאור המורכבות המיוחדת של הארץ הזאת (ויש עוד כמה טקסטים שניתן היה לחשוב כאילו נכתבו עלינו), או אדיפוס העיוור, או המונולוגים המזעזעים של יאזון, הרקולס ופילוקטטס, שאין לו - ולהם - "מה להציע מלבד הפצע שלי".

כנגד עולם הגברים, חסונים, שריריים או שדופים, צעירים או מבוגרים, שלעתים חושפים את הצד הנשי שלהם, זוהרות הנשים. הן שנושאות את המוטיב הפמיניסטי המיוחד שפאבר ושותפו לכתיבת הטקסטים יֵרון אוליסגרס הטעימו והדגישו במופע המורכב הזה, באמצעות דמויותיהן  של הקובה, יוקסטה, קליטמנסטרה, אלקטרה, אנטיגונה, פדרה, מדיאה או קסנדרה, וגם בסיוע אריות מ"כוחו של גורל", "לה טרוויאטה", "טריסטן ואיזולדה", "מדיאה" ו"נורמה". 

וכך לעד סופו של חשבון, בתום ארבע עשרה התמונות שבהן פאבר ריסק את המיתוס - לא רק היווני קלאסי, למשל באמצעות ריקוד הסירטאקי מתוך "זורבה היווני" בביצוע שבעה גברים עירומים, אלא גם הבימתי. בשימוש מתוחכם ומתחכם של אחדות הזמן והמקום פאבר בנה מהשברים שנבחרו מונומנט בימתי. וגם אם פה ושם נשמעת הסתייגות נוכח הגזמה ועודפים יצריים, המבט אינו חדל להשתאות.



הר אולימפוס (צילום: Wonge Bergmann)




הר אולימפוס (צילום: Wonge Bergmann)

תדמיינו משהו חדש

פאבר, מאז יצירותיו בתחילת שנות השמונים, הוא "האחר" בתולדות התיאטרון והמחול ממש כדיוניסוס שהוא "האחר" של המיתולוגיה היוונית. במופע הזה ובהברקה של הבימוי מגלם אותו בחיוניות אורגיסטית עתירת המשמנים אנדרו ואן אוסטאד ועמו ברברה דה קוניק כצל או כהד שלו. ואן אוסטאד הוא גם מתופף מרשים והתניע בווירטואוזיות את הכאוס המדויק של פאבר.

שניהם גם מביאים את האירוע אל סיומו המופרע עד דלא ידע בסדרה של "נאמברים" מטריפים, תחת הסיסמה "אני רוצה חיים בלי הפסקות" שמחת חיים שזועקת "תנו לי את האהבה שלכם" לעברו של הקהל המשולהב, המשתחרר ממושביו, מתייצב על רגליו וממאן להיפרד משוביו המקסימים, שנענים עוד ועוד בריקוד אקסטטי לצלילי "The End" של להקת הדורס. מסיבה עתירת צבעים, נצנצים, עשן וכל מה שיכול לסכם מסע של דם, יזע, דמעות, מין, והומור.

עד שבעל הבית, דיוניסוס, כולו צבוע בזהב - כן, בהחלט מעלה בדמיון את עגל הזהב לרגלי הר סיני - עוצר אותנו בהינף ידו ומכריז "האמינו לי, זו רק התחלה!" וההתלהבות מתחדשת וכמעט מחרישה את "המילה האחרונה" שיאן פאבר נתן בפי מקהלה קטנה השרה "החזירו לעצמכם את הכוח. תיהנו מהטרגדיה של עצמכם. תנשמו, פשוט תנשמו, ותדמיינו משהו חדש".