סיפור של הלם קרב שעצר לבנאדם את החיים, הרג בו משהו אבל גם ילד בו משהו חדש. זו, כנראה, בתמצית, הדרך שעשה גדי ויסמן אל המקום בו הוא נמצא היום, ואותו תרגם להצגה "דו"צ, אש דו צדדית", המשתתפת בפסטיבל הבינלאומי לתיאטרון ולסרטי בובות, המתקיים זו השנה ה- 19 בחולון ומציע עשרה ימים של הצגות, תערוכות, סדנאות וסרטים לילדים ולמבוגרים.

את "דו"צ, אש דו צדדית", יצר ויסמן עם תיאטרון "האייל המרקד". אדם יכין, השותף לויסמן ביצירה, יחד עם שלי פרידלנד, ביים, וב-29 ביולי תעלה ההצגה במרכז תיאטרון הבובות בחולון. לויסמן, 46, שהיה במקצועו רחוק לחלוטין מהאזור האמנותי, זו הצגה ראשונה ככותב וכשחקן.

כוחן של הבובות

"אני שחקן יחיד על הבמה", מספר ויסמן, "מפעיל בובות בו זמנית, והן מייצגות את האישיות שלי. אתנו יש ארגז שאני סוחב איתי, ובו כל התסכולים, כל רגשות האשם. בעצם מה שנמצא בתוך הארגז היא המלחמה, והוא נפתח ברגעים לא צפויים ומייצר כל פעם התמודדות אחרת. ההצגה בנויה מפלאשבקים, בלי התחלה, אמצע וסוף, ומראה כל פעם את אותה סיטואציה בצורה קצת שונה, והרבה כפילויות של אותו אני בכל מיני מצבים. יש בובה בגודל של ילד בן 12 שדומה לי מאד, ואין בהצגה הרבה דיאלוגים, אלא משהו יותר מוחשי, ויזואלי, שמפעיל חלק מהחושים שלנו".

בהתחשב בעובדה שמדובר בהצגה שנייה באותו פסטיבל שמחברת בין נושא המלחמה לבין העבודה האמנותית עם בובות, הופך החיבור הזה למסקרן אף יותר.

"הכוח של הבובות הוא גם כוח ורבלי וגם לא ורבלי. יש בהן קטע של תנועה שכל אחד יכול להתחבר אליו בצורה שבה הוא בוחר. בובות זה לא דבר שגרתי לאנשים מבוגרים, אבל לאנשים צעירים, לילדים, זה כן שגרתי. מרתק לראות איך אנשים מתחברים אליהן. הן יכולות לבטא משהו פנימי. 'זה לא אני, זה הבובה'. לבובה מותר לדבר על הכל, לעשות הכל, היא יכולה למות, היא יכולה לחיות, היא יכולה לעוף, היא יכולה להתפרק לחלקים, היא יכולה הכל".

ד ו"צ (צילום: ניר שאנני)

מאיפה מגיע אדם שעוסק במקור בפתרונות בעבודות גובה , לעבודה תיאטרונית עם בובות ?

"ב-2 באוגוסט 2006 גייסו אותי בצו 8 למילואים. התפקיד שלי הוא קשר מ"פ ואני שייך לפלוגה של המסייעת של גדוד 9255. התחלנו להתארגן לכניסה לתוך לבנון ונכנסנו בחמישי לחודש, במוצאי שבת, לתוך לבנון. לקראת בוקר התחלנו להשתלט שם על מבנים, ואז היה את המקרה בכפר גלעדי, עם חבר'ה מהגדוד שלנו. אנחנו היינו בתוך לבנון אז לא יכולנו כל כך לסייע להם. המשכנו בלחימה שם.

"ב-9 באוגוסט היה דו"צ עם חיל שריון. הם זיהו אותנו בתור אנשי חיזבאללה, ירו עלינו שלושה פגזים של חלולים בירי נק"ל (נשק קל – ט.ג.), ואז נהרג לנו בחור אחד ונפצענו כשישה חבר'ה. פינו אותנו במסוק לרמב"ם. אחרי זה התפניתי לתל השומר והייתי כמעט שנה בשיקום. אחר כך לא יכולתי לחזור לעבודה המקצועית שעבדתי בה, בפתרונות בעבודות גובה, והייתי צריך לעשות הסבה מקצועית. חיפשתי מה לעשות, לא מצאתי.

"רציתי להעסיק את עצמי במשהו כתחביב. הייתה לנו איזה מדריכה לעיסת נייר ואהבתי את זה. אמרתי, איך אני מתקדם עם זה ועושה דברים יותר מעניינים. אז הגעתי למרכז לתיאטרון בובות וראיתי שיש תחום של הנחיית קבוצות דרך תיאטרון בובות".

באמצע החיים הסבה מקצועית.

"באמצע החיים, בן 36, אבא לשתי בנות. עשיתי סטאז' עם כל מיני אוכלוסיות, ומה שהכי משך אותי זה הלומי קרב בתל השומר. אז התחלתי להבין איזה כוח יש, בעצם, לבובות. כל אחד בחר את החומר שהוא רצה לבובה שתייצג אותו, ומדהים לאיזה דיאלוג זה הגיע. בשנה וחצי האחרונות התחברתי לאדם יכין ושלי פרידלנד והתחלנו לעבות את ההצגה".

וכל זה נולד מתוך הצורך לעבד את הלם הקרב שאתה חווה?

"זו ההצגה הראשונה שאני עושה בחיי. אני לא שחקן ולא כלום. זו הדרך שלי להתמודד עם המחשבות, עם רגשות האשם, עם זה שאנחנו מפעילים את רגשות האשם כל הזמן. אנחנו הרי לא מחליטים מה הגורל שלנו, אבל ביום יום נתפס אצלנו בתודעה שאנחנו בעצם אשמים במה שקרה, וזה לא אמור להיות ככה. סך הכל באנו, נלחמנו, אנחנו לא אשמים במה שקרה".

ישר ידעת שאתה סובל מהלם קרב?

"לקח זמן. אני גם עם פגיעות פיזיות וגם עם הלם קרב, ולקח זמן להשלים קודם עם זה שבאמת יש לי בעיה. זה התחיל להתגלות בשנה הראשונה אחרי הפציעה, בסיטואציות כמו לקחת את הבת שלי לגן ילדים כשפתאום היה רעש כזה, ואני נשכבתי על הרצפה. או סתם סיטואציות של דלת נטרקת למשל, או ריחות. הייתי הולך לעשות על האש עם חברים - מספיק שטיפה פלסטיק או נוצות היו נשרפים וזה היה מחזיר אותי לשם בשניות".

דו"צ (צילום: ניר שאנני)

"מותר לנו לדבר על מה שחווינו"

את הצגת הבכורה של חייו העלה ויסמן לראשונה בפסטיבל ישראל האחרון, ומכאן הוא ממשיך לעבודה עם הבובות במסגרות שונות, ולהעלאת ההצגה במקומות נוספים.

"השאיפה היא גם להיכנס לצבא, למשרד הביטחון, להעלות את המודעות לכך שמותר לנו לדבר על מה שחווינו. שזה לא יהיה סוד כמוס. ברגע שזה סוד אנחנו אוכלים את עצמנו מבפנים. כי אני לא מרגיש שעשיתי איזה משהו רע למישהו או דברים כאלה".

בסופו של דבר אתה יכול להגיד שיצירת ההצגה עשתה את העבודה, ועזרה בעיבוד הרגשי של מה שעברת?

"יש מצבים שמאפיינים הלם קרב, אבל יש לי היום יותר שליטה על זה והבנה של מה קורה מסביב. מצבים מסוימים זורקים אותך חזרה למלחמה. אם אנחנו טיפה מרימים את הראש למעלה, ורואים שאנחנו לא באמת במלחמה, ונושמים עמוק ומבינים שזה היה משהו רגעי, זה עובר. יש ימים שלוקח לזה יותר זמן לעבור.

"העניין הוא החיבור הרגשי. עבדתי פעם ביחידת אבטחה בתקופת הפיגועים שהיו באוטובוסים ב-95', 96', וגם שם היו פיצוצים, אבל לא הכרתי את האנשים וזה לא הפך למשהו רגשי. מעבר לזה, כל אחד לוקח את זה לפי האישיות שלו. בסופו של דבר כולנו סוחבים את הארגזים של עצמנו, וכל אחד צריך להיעזר באנשים בשביל לבנות לעצמו את התרופה הברורה בשבילו למצב כזה. הבעיה זה באמת לבוא ולהרים את הכפפה ולהגיד, 'יש לי בעיה'. ברגע שאני מתחיל להכיר בזה ולהסכים לטיפול, הרבה יותר קל למטפל להוביל אותי לאנשהו".

דו"צ (צילום: ניר שאנני)

ההצגה תתקיים ביום שישי, 29 ביולי, 21:00, במרכז לתיאטרון בובות בחולון. מחיר: 65 ש"ח. הפסטיבל יתקיים בין 30-21 ביולי 2016, במרכז תיאטרון הבובות בחולון. כרטיסים ופרטים נוספים בטל': 03-6516848 או באתר התיאטרון