חם מאוד וחשבתי שבלט קלאסי קריר, בהיר וחד יכול להועיל. ואכן, להוציא כמה קטעים חמים עד לוהטים שבהם הרגש הציף את פני הרקדנים והגביר את הפאתוס של תנועותיהם, הכל היה מדויק, בהיר ובאמת מרשים.

הכישלון הוא במרחק צעד

ביצוע של קלאסיקות מתוך "לה סילפיד", "לה ביידר", ומחול בשם "קסטה דיווה" בכוריאוגרפיה של ליאוניד יעקובסון, כוריאוגרף רוסי שנרדף על יהדותו, הוא סוג של מעבר מכשולים מכובד שהרקדנים הצעירים, יחד עם כמה רקדנים בוגרים וידועים יותר, עמדו בו בכבוד.

דאגה מלווה אותי תמיד כאשר אני רואה רקדניות צעירות בבגדי בלט דקיקים  מנסות לעמוד ברמות בינלאומיות, מוכרות, מוחלטות, כאשר הדמיון מלא בדוגמאות של שלמות. בלט הוא ענין של חוקים חמורים ושאר רוח, שאפשרי רק כאשר עוברים את משוכת החוקים.    
 
הריקודים השונים מתוך הרפרטואר העולמי שהועלו בחלק הראשון של הערב הם דרישת שלום מעולם רחוק וזר, והעין הבוחנת לא מוותרת על מעידה זעירה, ומחמיאה על סיבוב והרמת רגל מושלמים. כמו באולימפיאדה, הכשלון הוא במרחק צעד, והמתח עצום. 



להבת פריז כוריאוגרפיה: וסילי וינונן (צילום: רבקה קובלסקי)




אפשר להתווכח על מידת התבונה שבהעלאת קטעים מוכרים כל כך, קצת כמו קונצרט סיום של בית ספר, והעירוב עם יצירות חדשות ובכורות גילה פתיחות וגם רצון לפתוח את הגבולות המסומנים. רק שאין זה מספיק להתפתל כמו "במרוץ החיים", שחזור יצירה של בלט ירושלים מ-2011, או לנסות ליצור תיאטרון מחול עם מוזיקה ג'אזית  ב"סרנדה של ניו יורק" ( על פי סרנדה של ניו יורק בביצוע ברוס ספרינגסטין ובכוריאוגרפיה של ברט רפאל) - לא רק שהשפה שונה, אלא הגישה  הבסיסית לגוף ולמציאות החוץ-בלטית כל כך אחרת שיתכן רק חיקוי של מה שנראה ג'אזי וקל דעת ו"קול". וג'רום רובינס  שידע לעשות זאת היה יחיד בדורו.

היו ביצועים יפים כמו "לה סילפיד" עם פאני לובין המעולה ואבי לרנר שממש עונה על כל הדרישות ומעבר לכך ומצליח גם לגעת ברוח המחול שהוא מתוחכם יותר מבחינה פסיכולוגית מאשר נראה על פניו. אבי לרנר הפליא בריקודו וזכה לתשואות כל פעם שהמריא בסיבוביו או בקפיצות מרהיבות.




פה דה קאטר כוריאוגרפיה: לאוניד יעקובסון, (צילום: רבקה קובלסקי)
 





קרוב לשלמות
 
"חזיון של מחול", שהוא ניסיון עיקש לתרגום של מה שמוכר כ"רוח הוורד", מוכרח להיות צלו של המחול המקורי שהפך למיתוס - זה סיפור הקפיצה החד פעמית של ניז'ינסקי מבעד לחלון, בהיעלמותה המסתורית של רוח הוורד  הנחלמת ההופכת לגוף ונעלמת שוב עם יקיצת הבלרינה. הביצוע של מוריאל דבי ומריה סלקטור היה מדויק ונאמן למקור אך ההיסטוריה מכבידה מדי על הדימוי של המפגש המופלא הזה שרוח הרומנטיקה מגולמת בו.




חזיון של ורד כוריאוגרפיה: מיכאל פוקין (צילום: רבקה קובלסקי)

"גלוריה", לפי מוזיקה של ויוולדי וכוריאוגרפיה של אסף בן שטרית ניחן בחום ואנושיות כאשר הטכניקה טובה אך לא משמשת כקנה מידה יחיד - היה משהו סוחף במחול של בן שטרית ופאני לובין שנראה כמו התרחשות אמיתית. אותו דבר יכול להיאמר על "הפגישה האחרונה", שם בהסוואה ל"יבגני אונייגין" של פושקין (שמתואר, מתוך התחשבות בחוסר הידע של הצופים, כ"רומן בחרוזים", אויה) הכוריאוגרפיה של נדיה טימופייבה היתה עשירה ומקורית, כאלו גילתה פתאום את כשרונה האמיתי מבלי להתחבא מאחורי קדושת הבלט וחוקיו. רק לקראת הסוף חמק הרקדן מההיגיון הצורני של המחול וגלש לתוך פאתוס עם זרועות מושטות קורעות לב. לו היה שומר על אותה רוח קצת מרוחקת שבבסיס התפקיד היה הריקוד קרוב לשלמות.

זה היה ערב של מאמץ אדיר לשמור על מה שאין לו עבר בארץ הזו (לעומת ההיסטוריה העשירה במדינות הים) ואין לו קיום בתרבות של ההווה. יש לבלט הקלאסי כוח משיכה גדול. הוא שייך לאגדות לא רק מפני שמסופר בו על נסיכים, אלא בגלל היופי שצפון בו. שוב ושוב קברו אותו המהפכנים, אך הוא מסרב להיעלם.

תודה לבלט ירושלים על העיקשות ועל הרגעים של הנגיעה ברוח המחול. 

הפגישה האחרונה על פי יבגני אונגין של פושקין, כוריאוגרפיה: נדיה טימופייבה (צילום: רבקה קובלסקי)