מוזיקה - אהבה חופשית ואוטופיה שקרית

נועה רבן מדברת על הדרך שלה ל"ליל העשרים" ועל העבודה עם קבוצת "החיפאית"

לפני ארבעים שנה בדיוק עלתה על הבמה הקטנה של תיאטרון חיפה ההצגה "ליל העשרים", מחזהו של יהושע סובול, בבימויה של נולה צ'לטון, ובכיכובם של שבעה צעירים בתחילת דרכם דאז.

נולה צ'לטון ויהושע סובול הפכו כבר מזמן לשמות מיתולוגיים, מוני מושונוב וסנדרה שדה הפכו לבני זוג בעקבות אותה הצגה, וכך גם גדליה בסר ולאורה ריבלין ששיחקו לצדם. ג'יטה מונטה, עמי טראוב, עידית צור ועזרא כפרי יצרו קריירה ענפה בתיאטרון ובקולנוע, ו"ליל העשרים" הייתה, מאז, לאבן דרך בתיאטרון הישראלי.

את "ליל העשרים" העלו מאז הרכבים תיאטרליים נוספים, אולם השנה חוזר המחזה לביתו המקורי, לתיאטרון חיפה, בבימויה של נועה רבן, ובהשתתפות קבוצת התיאטרון הצעירה של תיאטרון חיפה - "החיפאית", הכוללת את קרן אור, ארז ביטון, נגבה מאור, מיטל נר, ולדיסלב פסחוביץ, רון ריכטר וארז שהרבני.

"זו הצגה אמיצה"

"המחזה מספר על קבוצת צעירים ששואפים למצוא את המודל הכי נכון לחברה צודקת", מספרת רבן, "הם בודקים בתוך עצמם את הגבולות של החיים ובתוך זה מממשים את החזון הציוני. זה סיפור שמבוסס על קבוצת ביתניה עילית, אנשים שהתיישבו וחיו שם בערך חצי שנה, ומתרחש בלילה האחרון שלהם שם, לפני שהם יורדים למנסורין להקים את ההתיישבות הראשונה. הם בעצם אלה שהקימו את הקיבוץ הראשון.

"זה לילה אחרון, והם לא יודעים מה יקרה כשהם יעלו על הקרקע שהערבים הכשירו. זו אדמה שנקנתה בכסף, אבל עדיין צריך לפנות את הערבים שגרים שם, והם חושבים שזה עלול לעלות להם במחיר של חיים. זה מאוד מפחיד. לאור הדרמה הזו הם אומרים בלילה הזה דברים שהם מעולם לא אמרו קודם, מה שהופך ללילה מאוד סוער".

את נכנסת פה לנעליים המאוד גדולות של נולה צ'לטון

"נכון, ועוד להפקה מיתולוגית שעד היום מדברים עליה במונחים של אבן דרך בתיאטרון ובמחזאות הישראלית. זה היה מאוד מרגש מבחינתי להיכנס לנעליים האלה. זו הצגה שהתחילה כמין ניסוי בבמה הקטנה של תיאטרון חיפה, בכלל לא חזו לה עתיד, חשבו שהיא תרוץ פעם-פעמיים והיא רצה, כך שמעתי, אלף פעם. מהבחינה הזו מאוד עניין אותי מה כל כך הסעיר את הקהל. זה דבר שבכלל מעניין אותי בתיאטרון, לגלות איך הוא מצליח לממש את הכוח שלו ולהכניס אנשים לאקסטזה כזו, כי זה נדיר. זו הצגה אמיצה ומחזה אמיץ שנוגע במקומות קיצוניים בצורה מאוד אמתית ולא מתייפייפת. יש בזה משהו מעורר".

המשבר שעבר על צעירי ביתניה התכתב אצל סובול עם המשבר שעבר על החברה הישראלית בעקבות מלחמת יום כיפור. כשאת מתבוננת במבט של 2016 על המחזה, מה הפך פחות רלוונטי בסיפור הזה?

"לא הסתכלתי על המחזה הזה בעיניים נוסטלגיות, בכלל לא. קראתי אותו בעיניים מאוד עכשוויות ומבחינתי המחזה הזה הוא עלינו. על חברה שהיא במשבר, כמו החברה שלנו, על אנשים שהם בדיוק כמונו, אני מזהה כל אחד ואחד מהאנשים האלה, וכמו שאני רואה את המחזה הזה, הוא כל כולו עכשיו. הוא כל כך רלוונטי, כי הוא מדבר על משברים, ואנחנו יודעים מה זה לחיות בתוך משברים.

"כשידעתי שאני עושה את ההצגה, לקחתי את כל ההצעות שיהושע סובול כותב במחזה והלכתי איתם למקומות עוד יותר קיצוניים, אז היא מאוד פרובוקטיבית. יש שם אלימות, עירום, דברים בוטים. חשבתי שהיא מיועדת לאנשים בוגרים ומנוסים, אבל עברתי עם ההצגה הזו חוויה כשבאו מכמה תיכונים לאחת ההצגות בחיפה, ופתאום הייתה תחושה מטורפת בתוך הקהל. הם כל הזמן הגיבו והתרגשו, הייתה באמת סוג של אקסטזה, אז שאלתי את עצמי איך זה יכול להיות, מה עורר כל כך חזק דווקא אותם, כי לא בטוח שהתוכן מדבר אליהם בכלל. חשבתי שכמו שקראתי את המחזה, הדמויות שאנחנו רואים על הבמה הן כל כך אנחנו, באופן כל כך ישר לבטן, והן עושות משהו שאנחנו לא עושים. הם מחטטים בפצעים שאנחנו לא מעזים לגעת בהם, זה יוצר איזה שהוא קתרזיס, כשאתה חווה משהו שאתה לא מעז לעשות ועושים אותו בשבילך, כאן ועכשיו מול העיניים שלך על הבמה. יש בזה משהו מאוד משחרר.

"כל מה שרצית לשאול, כל מה שרצית לעשות ולא העזת, כל הספקות שלך בחיים כמו שאנחנו חיים אותם, הכל מתערער לך מול העיניים. אז אולי היום יש טיפה יותר השתקה, אבל זה לא אומר שאנחנו לא בוערים מבפנים וזה לא אומר שאנחנו לא חווים את אותו המשבר בדיוק ואת אותן השאלות.

"האלמנט היחיד, אולי, שהחסרתי ביחס להצגה המקורית, זה התמימות. אצלי אין תמימות. בהצגה המקורית הייתה תמימות. אולי כי מדובר בחלוצים שבאו להקים את היישוב והייתה בהם תחושה שמשהו עומד להתממש תיכף, מעבר לפינה. החבר'ה האלה בנו לעצמם חלום שהם מאמינים שעוד מעט יחיו בתוכו, ואצלי אלה אנשים ששואפים לחברה יותר טובה, שהנכדים שלהם יזכו, אולי, לחיות את החיים הטובים האלה. אצלנו זה יותר מפוכח. השילוב של החלום בא כבר יחד עם האתגר, שווה בשווה".

ליל-העשרים-אילן-בשור4.jpg

ליל העשרים (צילום: אילן בשור)

"האנשים האלה הצילו את עצמם"

אבל את, ברמה האישית, דווקא כן נגעת בחלום ובאתגר האלה, כשעברת מהמרכז לדימונה למשך שבע שנים, וייסדת בה תיאטרון ניסיוני. אולי גם בך התמימות הזו עדיין מתקיימת?

"נכון, אבל אצלי זה לא היה כי חשבתי שאני אציל את העולם. במשך הזמן שאתה עוסק בתרבות אתה כל הזמן שואל את עצמך למה זה חשוב, למה זה מהותי לך. היום הרבה אנשים מרימים גבה מול פעולות מהסוג הזה, כי מצד אחד, חשוב להיות קרוב לצלחת ולהישאר במרכז, לעשות את הקשרים הנכונים, אבל מצד שני, זה מאבד את המשמעות, כי אתה שוכח לשאול את השאלה המהותית של למה עושים את כל זה. האמנות מבחינתי היא קודם כל כלי. לא מדובר בך והאמנות היא לא עליך. היא במה שאתה מתווך לאחר, ביכולת שלה לחול שינויים, לעשות, לגעת, לעורר. אז כשאתה חושב על זה ככה בוודאי שנראה לך משמעותי יותר ללכת ולעשות את זה איפה שזה פחות נגיש לאנשים".

מה שמחבר אותך בדיוק לאותם חלוצים שההצגה עוסקת בהם. אנשים שאומרים "אנחנו" ולא "אני"

"נכון, אבל חשוב להגיד שהאנשים האלה גם הצילו את עצמם, זה לא אלטרואיזם טהור. אלה אנשים שברחו מאירופה והיו בסוג של מרד נעורים ורצון לשבור מוסכמות ולא להיות כמו ההורים שלהם. הם לא חשבו שיש להם הרבה ברירות. אבל כאן זה מאוד קל. אנחנו חיים היום בחברה שקל לטמון בה את הראש באדמה ולא לראות. בשבילי זה היה מסע וחיפוש שהתאים גם לאופי שלי ולאישיות שלי. לא הרגשתי שאני איזו חלוצה שבאה ומצילה. חשבתי שהממשלה צריכה לעשות את זה. ככל שהייתי שם והבנתי שאין באמת מי שמקשיב הפכתי, אולי, פתאום, לאיזו שליחה בעל כורחי, והתחלתי להשמיע ולדבר על הפערים הבאמת איומים שישנם. עד היום, אגב, אני מנהלת גם מקום בבאר שבע. יש משהו שמושך אותי בדבר הזה, כי באופן אישי אני חושבת שזה עוול כל כך גדול.

"אנחנו כחברה וכמדינה לא מבינים שהכוח של התרבות והאמנות הוא מהותי להתקיימות של חברה מתוקנת, מצליחה, משגשגת, ולי זה נראה כל כך ברור. אותי אמנות מאוד מזיזה, אני יודעת כמה זה גורם לי לזוז, כל פעם מחדש, וזה נורא חשוב. לכל כך הרבה אנשים במדינת ישראל זה לא נגיש בכלל, לכן קל להם להפוך לאנשים צייתנים שחיים חיים שגרתיים וחושבים מה שאומרים להם לחשוב. יש משהו באמנות שחושף אותך לכל כך הרבה קולות, דעות, פרספקטיבות ותובנות, שזה הופך אותך לאדם עם מודעות ותודעה רחבה יותר. זה נורא משמעותי.

"אתה הרבה יותר מחובר לעצמך, לבחירות שלך, מה שהופך אותך לאדם הרבה יותר אקטיבי. זה לא סתם שיש את הסיסמה שאיפה שיש תרבות משגשגת, גם הכלכלה משגשגת. לי זה נראה מאוד בסיסי, לכן אני תמיד בהלם מאיך שמתייחסים לתרבות. במקום להבין כמה זה חשוב, כמה צריך את זה, כולם עטים על התקציב הקטנצ'יק שהמדינה מקצה לתרבות, ולפעמים זה נראה לי חוסר הצדק הכי גדול שאפשר לחשוב עליו, לא בשבילנו, האמנים, אלא בשביל המדינה כולה".

ליל העשרים (צילום: אילן בשור)

דינמיקה קבוצתית וחברה אוטופית

עבדת על ההצגה עם קבוצה מיוחדת של שחקנים - "החיפאית"

"'החיפאית' היא קבוצה של שחקנים מאוד מוכשרים שהתקבלו ללהקה של תיאטרון חיפה. הם שחקנים קבועים שעובדים כלהקה. כל הפקה שלהם היא ביחד, הם מכירים אחד את השני, מחויבים לגור בחיפה ועושים פעילות עם הקהילה באזור של התיאטרון. כשאתה נכנס לעבוד איתם יש דינמיקה קבוצתית שאתה יורש אותה. אני, לצורך העניין, גם השתמשתי בה. הם כבר באיזה קשר בין אם הם רוצים ובין אם לא, הם לא יכולים לברוח אחד מהשני. הם ביחד בעבודה ובחיים. אני מניחה שאם הם גרים בחיפה הם גם יוצאים בערב לפאב, ובבוקר עובדים ביחד, ויש להם איזו מטרה משותפת, שהלהקה הזו תצליח ותעשה שם. הם משקיעים את נשמתם בדבר הזה".

מה שזולג יפה גם לסיפור ההצגה שהוא סיפור של קבוצה

"נכון. כל הנושא הזה של דינמיקה קבוצתית, חיים בקבוצה, כל הדבר הזה הוא מטורף בעיניי ויש אינסוף מה לחקור שם. מה שקורה עם 'החיפאית' זה דבר נדיר בתיאטרון. לרוב אתה במערכת משומנת כזאת של להפוך לכוכב ולהתקבל לתיאטרון ולרצות להופיע עם הכוכבים הכי גדולים ואחרי שההפקה נגמרת אתה כל פעם מקווה לעוד הפקה. אין בתיאטרון קביעות, אתה צריך להוכיח את עצמך כל פעם מחדש, והיום זה אומר להיות מפורסם. אתה עושה כל מיני פעולות שלא בדיוק קשורות להיותך אמן ופה אתה משוחרר מזה.

"ברגע שהתקבלת לקבוצה הזו מתייחסים אליך בתיאטרון בכפפות של משי, כך שיש לך שתי אופציות - או לנוח בתוך הדבר הזה כי אתה כבר מקבל משכורת ולא חייב להתאמץ, או דווקא לחפש ולהביא את עצמך לידי ביטוי באופן הכי עמוק, לאתגר את עצמך בלי לפחד מהכישלונות. אני חושבת שזה כל הזמן נע בין זה לזה".

יש בקבוצות גם את הצדדים הפחות קלים של הדינמיקות החברתיות

"בטוח. זה הטבע האנושי. אתה לא יכול לחיות אחד בתחת של השני בלי שיהיו מעמדות, מישהו יהיה אטרקטיבי יותר מהשני, הדעה שלך פחות תקבל מקום. גם בהתאהבויות, במתח המיני".

מה שהוביל את הקבוצה המקורית של השחקנים בהצגה, לפני ארבעים שנה, לייצר את הזוג סנדרה שדה ומוני מושונוב

"נכון, גם לאורה ריבלין וגדליה בסר. כן, יש את העניין של זוגיות ואת הקושי לקבל זוג בתוך קבוצה, כמה זה מפריע וכמה מותר לך להגיד אם זה מפריע. אגב, אחד העקרונות של הקבוצה בביתניה היה אהבה חופשית. אין דבר כזה זוגות. במחזה מעלים פעם ראשונה את השאלה הזו וזה מטלטל שם את כולם. מה פתאום זוגות? שכל אחד יחיה לעצמו. אבל מצד שני, אין דבר כזה. יש התאהבויות, זה קיים שם. יערי הוא זה שהטיף כל הזמן נגד הזוגות, כאשר בסופו של דבר הוא הראשון שהתחתן. אנחנו פועלים בתוך הפרדוקסים של הטבע האנושי, כשאתה חי בקבוצה וזה ממש צפוף וקשה שלא להיכוות מזה וגם ליהנות מזה. האנשים האלה חיו כל הזמן במין אוטופיה של שירים וריקודים ושיחות אינטלקטואליות על אמנות ופילוסופיה, כל הזמן היו באינטראקציה, שזה דבר מדהים. מצד שני פתאום מישהו חותר תחת הכלל הזה ויוצר איזה זוג שמאיים על השאר, ו'מי אתה שתגיד לי ככה'. זה מרתק בעיניי. כל הדבר הזה של קומונה הוא מדהים".

גם היום המילה "קואופרטיב" נשמעת בתל אביב, ואם תיזכרי כמה למילה הזו כבר לא הייתה זכות קיום בשנות השמונים נבין כמה הדברים האלה נעים כל הזמן במעגל

"המילה הזו עדיין בשוליים, כסוג של אלטרנטיבה, אבל נכון, זה איזה מעגל כזה, כי אוקי, עוד פעם נחיה בקבוצות? מהר מאוד נגלה את הפגמים של זה ונחזור למצב של כל אדם לעצמו...".

נועה-רבן-ענק3.jpg
נועה רבן (צילום: יח"צ)

ואז עוד פעם נרגיש כמה אנחנו נדפקים מזה

"בדיוק. זה מעגל שלדעתי יחזור על עצמו עד שיפתחו את השיטה. אני באמת לא רואה דרך שהיא אפשרית. כל מה שהוא אוטופי במחשבה נדון לדעתי מראש לכישלון. אין דבר כזה. אנחנו חיים בתוך פרדוקסים כל הזמן ואין אחד שהוא מושלם והרמוני ונכון. זה נחמד לשאוף לדברים חיוניים וצודקים, אבל אנחנו תמיד נהיה בדרך, באיזה תהליך של התהוות פנימית, תמיד בחיפוש. זה משפט מההצגה.

"בגלל זה כל כך חשוב לדעתי שאנשים יהיו עירניים בחברה ולא יהפכו למיואשים שחיים איזו שגרה אפורה וחושבים אותו דבר. אמנם יש בהצגה את החלום ושברו, אבל יש גם תקווה ואיזושהי אופציה שאנחנו רואים מול העיניים שלנו של אנשים שחיים אחד עם השני כמו שאנשים צריכים לחיות אחד עם השני. כשיש בעיה ויש מתח ומשבר הם מדברים על זה, וכשיש אהבה הם אוהבים אותה. אני חושבת שיש בהצגה הרבה דברים שאפשר לרצות לקחת ממנה".

ההצגה מגיעה לראשונה לתל אביב ביום ראשון, 21 באוגוסט 2016, 20:30, בית ציוני אמריקה אולם מאירהוף. מחיר: 70 ש"ח. לפרטים נוספים וכרטיסים: 03-6959341