לא לעיתים תכופות קורה שמופע קלאסי זוכה לחגוג 300 במקומותינו, אבל זה בדיוק מה שקורה בימים אלה למופע "התקווה" של הפסנתרנית והמוזיקאית המוערכת ד"ר אסתרית בלצן. המופע, שנולד מספר שכתבה בלצן, ומבוסס על תחקיר מעמיק של המנון המדינה ומקורותיו המוזיקליים וההיסטוריים, הפך בשבע השנים האחרונות לסוג של להיט בקרב אנשי צבא, תלמידי בית ספר והקהל הרחב, עולה בקביעות בבית התפוצות בתל אביב ומופיע לא מעט גם בחו"ל. המופע זכה לביקורות מהללות כמו "מופע קלאסי גאוני וציוני" (מולי שפירא, גל"צ), "חובה לכל יהודי בארץ ובעולם" (ערוץ 2), ועוד.

אהבה לאדמה המדממת

"זה מופע מאוד מרוכז", מצהירה בלצן, "שכולל בתוכו את כל האלמנטים והבעיות של העם היהודי. הוא מתאר את הציונות ב-90 דקות, דרך הפריזמה של שיר אחד. מכל הקונצרטים שאני עושה, וזה יותר ממאה בשנה כבר 30 שנה, זה היחיד שבו אני מרגישה שאני אומרת משהו על האהבה הגדולה לאדמה המדממת הזו שלנו."


ד"ר אסתרית בלצן, צילום: יח"צ

איך נולד הספר שהוליד את המופע?

"משרד החינוך הזמין אצלי ספר מחקרי על "התקווה" לתכנית הלימודים לפני עשר שנים. הם הזדעזעו כשבדקו מה הנוער יודע על ההמנון, וקיבלו תשובות כמו 'צביקה פיק' לשאלה מי כתב אותו. מכיוון שמדובר בסמל לאומי הבורות היא גם זלזול במקרה הזה, ולכן הצעתי לחקור בעצמי את הנושא, גם מבחינה היסטורית וגם מבחינה מוזיקלית. הספר, שיצא ב-2009 בברכת שר החינוך גדעון סער, כולל 200 עמודים ושני תקליטורים שנכנסו לבחינות הבגרות כנושא בחירה."

מה בעצם יש בספר?

"הספר מדבר על ההמנון ומקורותיו המוזיקליים והטקסטואליים ועל התהליכים שהחלו מכתיבתו ב-1878 על ידי נפתלי הרץ אימבר, דרך השיוך בין המנגינה לטקסט ב-1887 ועד להפצתו ב-1895, כשהושר בכל האספות הציוניות.

"כשהתחלתי לחקור היו לי שתי מטרות: אחת, שיידעו את ההיסטוריה, למשל שאחד המקורות המוזיקליים של ההמנון הוא יצירה קלאסית שנקראת  "המולדבה", על שם הנהר שחוצה את פראג, מאת המלחין הצ'כי בדז'יך סמטנה. היה לי חשוב גם להצביע על הבעייתיות בהמנון, שכאשר הוא מדבר על 'נפש יהודי' ולא מתייחס למיעוטים הוא מדיר את החייל הדרוזי שנשבע לצה"ל ושר המנון שהוא לא חלק ממנו.

"הצבעתי גם על האלטרנטיבות שהסתמנו להמנון, שירים כמו 'שחקי שחקי', 'ירושלים של זהב', ועוד. רציתי להראות איך ההמנון משתנה בצבע ומשמעות לפי המאזינים והצופים. בסופו של דבר הספר היה הצלחה גדולה, ושר החינוך דאז סער כתב עליו: 'עבודה מצוינת, שתהפוך לנכס צאן ברזל בחינוך הנוער בארץ לערכים ולסמלי הלאום'. עשיתי פרזנטציה בפניו ביולי 2009 וכשסיימתי ראיתי שלא נשארה עין יבשה."


ד"ר אסתרית בלצן, צילום: יח"צ

אז החלטת לעשות ממנו מופע?

"הבנתי שאני לא ש"י עגנון ויתכן שיש לספר כוח גם כהרצאה בסגנון מסוים, ומשום שאצלי הכול קשור בפסנתר, החלטתי להעלות מופע שבו אני פסנתרנית ופרשנית, ומערבת גם מולטי מדיה בדמות קטעי ארכיון וכולי. וזה מה שעשיתי. אנשים נורא הזדהו והתרגשו וזה הפך למופע שרץ כבר שבע שנים ברציפות, מצד אחד בפני הקהל הרחב ומצד שני גילה את זה הפיקוד הבכיר של הצבא, שמביא גדודים מפו"ם, אוגדות, קצינים, כל הדרגים.

"חוץ מזה אני מופיעה גם בפני תלמידים, בעיקר תלמידי כיתה י' בטקס קבלת תעודות הזהות, ובפני קהילות ברחבי הארץ, כולל יישובים בפריפריה. תרגמתי את המופע לעוד שלוש שפות – אנגלית, צרפתית וספרדית, והעליתי אותו בארצות רבות ברחבי העולם."

הדוגמאות במופע מגיעות עד ימינו. 

"כן, לא רציתי לגמור את המופע בדברים שקרו לפני שנולדתי, אלא להגיד מה אני מרגישה וחושבת היום. לכן אני מביאה במופע גם שיר תקווה של סאבלימינל ושיר תקווה של אביב גפן, שמנהלים דיאלוג עם ההמנון. זה גורם לי סיפוק אדיר להופיע מול קהלים שלעולם לא יגיעו לקונצרט שלי על ברהמס או באך או בטהובן, אבל כשאני מראה להם סממנים של מוזיקה רומנטית מהמאה ה-19 הם מרגישים את משק כנפי ההיסטוריה ובוכים".


ד"ר אסתרית בלצן

 
"נעתקו המילים מפי"
 
היה לך קונצרט מרגש במיוחד לאחרונה.

"כן, היה מופע יוצא דופן לפני כמה שבועות ביד לבנים בראשון לציון למשפחות שכולות, לזכרו של טל לוי יפרח מסיירת אגוז שנפל בצוק איתן."

איך זה קרה?

"אמא של טל, אביבה לוי, הוזמנה למופע שעשיתי מול יחידות מובחרות בצבא, כי יש מנהג כזה בצבא שאם יש אירוע תרבותי ליחידה מזמינים גם את המשפחות השכולות כדי שירגישו את החיבוק של משפחת הצבא. הרבה פעמים אני רואה בתוך ים של חיילים גם עשרים אנשים מבוגרים, בדרך כלל זוגות, ואני יודעת שהם הורים שכולים.

"אביבה פנתה אלי וביקשה שאופיע באזכרה של בנה טל. שאלתי אותה למה היא רוצה דווקא מופע כזה כבד, כואב ועמוק, ואם לא הייתה מעדיפה משהו קליל יותר ואופטימי. היא אמרה לי, שכחת שכאשר דיברת על המקורות הקדומים של ההמנון הזכרת תפילה ספרדית בשם 'ברכת טל', שהמנגינה שלה היא המקור הקדום ביותר למנגינת התקווה."

וואו.

"נעתקו המילים מפי. בדקתי וראיתי שאני פנויה בתאריך הזה וקבענו ואז היא שואלת אותי כמה זה יעלה. אמרתי לה: 'לא שילמת כבר מספיק? זה לא יעלה כלום.' זה נראה לי ברור לגמרי שהבן שלה נפל כדי שאוכל לשבת ולנגן פסנתר בנחת, והיא עוד צריכה לשלם לי?


ד"ר אסתרית בלצן ואביבה לוי

התרגשת במופע?

"כשהמופע הוא מאוד טעון גם אני לא חסינה בפני הדמעות ולכן אני מגיעה לאולם יותר מוקדם כדי לפגוש את האנשים בקהל וכך אני יכולה להעביר את המופע בלי לדמוע. גם במקרה הזה הגעתי מוקדם, הפעלתי את המסך וראיתי, חוץ מהתמונות של טל יפרח, גם תמונות של יובל דגן ואור אסרף ז"ל. אלה שלושת הנופלים מסיירת אגוז, והאמא החליטה שהטקס יהיה לזכר שלושתם.

"לא ידעתי מה לעשות, כי לא יכולתי לדבר רק על טל, אז חיפשתי הקשרים, ומצאתי: יובל – היצירה הקלאסית "מולדבה" מתארת את עלייתה של אומה מיובל לנהר גדול, טל - ברכת הטל, ואור – האור בירושלים של זהב, שיר שגם הוא הוצג כהמנון אלטרנטיבי ל'התקווה'. ככה עליתי לבמה. אחרי המופע כתבתי להם שיר:
 
"שלושה בחורים, חיוך שנעלם
שקט כבד, קשה באולם.
ושוב אני עולה, יחידה, לבמה.
ושואלת את עצמי בפעם המי יודע מה -  
האם יש בכוחי לתת נחמה?
אפילו הפסנתר השחור נראה כארון קבורה.
מה אומר להם, מה?   
 
אני מתחילה לנגן באצבעות רועדות.
מנסה להפיג צללים, להחיות צלילים ומראות.
מספרת סיפור של אלפיים שנות
ואוכלת את עצמי בספקות:
האם באמת אפשר לומר מילה  
מול כאבה של משפחה שכולה?
 
מבטי נופל על אביבה ונוי, על המשפחות.
ואני יודעת – זה גורלנו, מצווים אנו לחיות
זאת ארצנו, ואסור לנו להפסיק לקוות.
שוב הופכת שוב בתפילות, שוב במנגינות  
שוב מוצאת טעם חדש למילים הישנות :
טל  פורח מתוך ברכת הטל של כל העדות,
יובל הופך לנהר המולדבה, משקה ערים ושדות,
אור ניצת בירושלים של זהב, אור לכל האומות.
חיוך מסתמן באולם, ומזמור חדש נולד:
יהי זכרם ברוך. תיקום תקוותם לעד."


  
 
לפאר ולרומם או להשפיל ולבזות
 
חורה לך כשאת רואה את השימוש הציני שעושים פוליטיקאים ואחרים בהמנון?

"המנון הוא סמל, וכדרכו של סמל, כל אחד לוקח את זה לכיוון שלו. 'התקווה' קיימת כבר 138 שנים. שימי לב כמה תנועות לקחו ממנה את שמן: מפלגת 'קדימה', 'נפש הומיה', התנועה 'פנימה' של שי פירון. המנון מועד לשימושים ציניים, הוא כל כך תמציתי, אפשר להתלבש על מילה אחת וללכת לכיוון של לפאר ולרומם ואפשר להשפיל ולבזות. אפשר לצחוק, כי אנחנו ידועים כעם שאין לו אלוהים, אין לו מסורת של לכבד בכלל, אז למה שנכבד המנון?

"בגלל זה הצבא אומר, דגל, סמל והמנון זה קודש, וחייל חייב לכבד אותם. אבל קשה לומר שכבוד זה משהו שמאפיין אותנו. רבים רצו להחליף את ההמנון שלנו בגלל הבעייתיות שבו, רצו לעשות תיקונים, אבל אני אומרת – פני ההמנון כפני העם. אם אתה מבין אותו, אתה מבין דברים עלינו, ובסך הכול יוצא עם גאווה גדולה על תעצומות הנפש של העם הזה. הוא לא חף מחטא אבל יש לו יכולת הישרדות מדהימה, ובהקשר הזה יש למילה 'תקווה' משמעות מיוחדת."

"התקווה" יעלה ביום חמישי, 11 באוגוסט 2016 בשעה 20:00 בבית התפוצות, רמת אביב. להזמנת כרטיסים: 03-6420847