מרכז לא מנומס
 
כמי שגרה במרכז תל אביב כל חייה, מצאתי את עצמי לא פעם מגיעה למתחם בית ביאליק, ומתעלפת על בניין העירייה הישנה של תל אביב, שעמד לו בדד כמין מזכרת חסרת חיים לעיר המתוקה שאחזה בבניין עירייה מקסים כל כך.  

לאחר שנים של שקט, התחיל פתאום המקום להתעורר, אי שם בשנת 2009, ומשנה לשנה ראיתי איך הוא הופך למרכז תוכן שוקק חיים ועשייה אמנותית אורבנית, עם פרויקטים לא שגרתיים, לא מנומסים, מלאי אנרגיה ואומץ לא אופייני למרכזי תרבות ממוסדים, כמו שני הפרויקטים מהם ניתן ליהנות בימים אלה: המיצג "תרבות בפריפריה", מבית היוצר של אריאל ברונז, והתערוכה המצליחה של זאב אנגלמאייר, "הארץ המובתחת", המוצגת במקום עד סוף דצמבר.

את האג'נדה הזו בחייו החדשים של "בית העיר" מובילה האוצרת הראשית ומנהלת מתחם ביאליק, איילת ביתן שלונסקי, שמנהלת את המקום מיום פתיחתו כמרכז שהוא היום.

"בית העיר נבנה ב-24', עד 65' שימש כבית העירייה הישן של עיריית תל אביב ומאז הפך להיות למוזיאון לתולדות תל אביב, עד שנת 80', מספרת ביתן שלונסקי. "בשנת 80' אני מגישה לעירייה פרוגרמה להפוך את זה לסוג של בית מוזיאלי שישקף יותר את המהות של תל אביב, את החיים שלה, את הדינמיקה שלה, מתוך מחשבה שההווה של תל אביב לא פחות חשוב מהעבר שלה, ושכל עשייה שיש במוזיאון גם זורעת שתילים לעתיד.

"היום 'בית העיר' הוא בעצם חלק משרשרת של מבני תרבות במתחם ביאליק, לצד בית ביאליק, בית ראובן, המרכז למוזיקה, מרכז באוהאוס חדש שהולך ומוקם, מוזיאון באוהאוס שכבר קיים ועוד בניינים שיהפכו, לפי הפרוגרמה שלי, בכל אופן, לבתי תרבות, חינוך ותיירות במתחם הקטן והיפהפה הזה. 


בית העיר בפתיחת התערוכה של האמן אנגלמאיר (צילום: גילי לוינסון)
 
בית חי, בועט ונושך

"הכובע הראשון שלו הוא הכובע ההיסטורי, אדם שנכנס ויושב מול החומרים ההיסטוריים של תל אביב שנמצאים בבית העיר בלבד, יוצא עם הרבה מאד ידע על תל אביב, דרך מצגת של 60 שעות תוכן ערוכות, דרך החדר של דיזנגוף ששיפצנו והוא ממש כמו קפסולת זמן.

"הכובע השני הוא ברמה הייצוגית. הקמנו לשכה ייצוגית לראש העיר המכהן, רון חולדאי, כמובן, בקדנציה שלנו, ובלשכה הזו מתקיימים כל האירועים הייצוגיים החשובים של העיר, עם אח"מים שמגיעים מחו"ל, נשיא, ראש ממשלה, אמנים חשובים, קבלות פנים בנוכחות ראש העיר וכדומה.

"והכובע השלישי של בית העיר, שהוא החי, הבועט, הנושם והנושך, הוא בעצם המקום שהייתי מגדירה במילים עדינות כקרחנה. זה מקום שרוצה לתת ביטוי לרוח העיר, ליצירה שמתרחשת על ידי האנשים בעיר, ולא רק ברמה הממוסדת. המקום המוזיאלי הקלאסי לא מעניין אותי בקונטקסט הזה, אלא רוח הדברים. הדברים החיים, האמנותיים, התרבותיים, נורא משתנים, בדיוק כמו החברה בשנים האחרונות.

"מרגע שנכנס עידן הפייסבוק הקהילות עולות והעשייה משותפת, יש שיח נורא ער בין אנשים ויש פרויקטים שהם תוצר של יצירה משותפת של אנשים מקצוות שונים. ומאחר שהעיר הזו, תל אביב, יודעת לאכלס בשלום את כל הקצוות והניגודים האפשריים, השחורים והלבנים, העשירים והעניים, הגבוה והנמוך, בית העיר, מבחינתי, הוא המגרש שאמור לחשוף את הפנים הרבגוניות האלה של העיר. הוא הרוח בהתגלמותה.

"זה ממש לא מובן מאליו לעשות את זה, ועוד יותר לא מובן מאליו לעשות את זה במקום שאמור להיות הכי ממוסד בעיר, אבל מתוך הראייה וההבנה שלי את רוח העיר, שכוללת גם אחוז מדהים של צעירים ואמנים, וזו העיר - נורא חשוב לי לתת לזה ביטוי. ואם יש דברים קיצוניים, אז הקיצוניים ייכנסו הביתה כי זו העיר, וזה השיקוף הנכון שלה."
 
תקרית הדגל בתחת
 
מה שמוביל אותנו הכי טוב לספר על "תרבות בפריפריה", אירוע מבית היוצר של אריאל ברונז, שרוב הציבור זוכר אותו מ"תקרית הדגל בתחת"

"אריאל נמצא אצלנו פעם שנייה. המפגש הראשון אתו ועם תיאטרון קליפה יצר את הפרויקט 'מתקן 27', שבו היה לנו נורא דחוף לבטא את התסכול מהשיח שהתחיל דווקא במשרד התרבות, שפתאום העלה את כל ענייני הצנזורה, שיש לצנזר אמנים ואמירות ועשייה, וכולנו נפגשנו תחת העננה הכבדה הזו והרגשנו שחייבים להגיב. מישהו יצר פה מציאות חדשה והכלים היחידים שיש לך להתנגד לאמירות האלה זה עשייה.

"הפרויקט הזה אמר, בואו ניקח תסריט דמיוני, או לא דמיוני, שהממשלה מתחילה עכשיו לרדוף וללכוד את האמנים הרדיקליים וכולאת אותם במתקן כליאה ודורשת מהם להחזיר את כל כספי התמיכה שהם קיבלו ממשרד התרבות, והמתקן הזה הוא בית העיר. זה פרויקט שהגיב בצורה אולי הכי מהירה שיכלה להיות כאקט אמנותי לאמירה חדשה, והיה ברור מלכתחילה שכל העסק הולך להיות רדיקלי, לשם כך התכנסנו, ובתוך הסיפור הזה אני פתאום נאלצת אפילו קצת לנסות לשמור על גבולות הטעם הטוב."


מתקן 27 (צילום: דניאל פייקס)

למה נאלצת? בגלל מי שמעלייך?

"ממש לא. אני מקבלת גיבוי מהמם, קודם כל מראש העיר, על העשייה בכלל ועל כל מה שקורה במתחם ביאליק, אבל בכל זאת, מתוקף תפקידי כמנהלת מקום שפתוח לציבורים רחבים ושונים אני חייבת לגלות רגישות והיו דברים שנראו לי מוגזמים בטירוף ואז נאלצתי להתערב והייתה אפילו איזה סוג של צנזורה במקומות קיצוניים שיכולים לפגוע ברגשות הציבור לחינם. זה היה שיתוף פעולה מדהים בין 'קליפה' לבין כל הצוות שלנו, ויצא הפרויקט המהמם הזה שבהמשכו היה העניין עם הדגל שאריאל עשה בוועידת התרבות במוזיאון תל אביב."

דעתך האישית על "תקרית הדגל", שיש לא מעט אנשים בצד היותר פתוח של המפה שלא ידעו איך לאכול אותה

"אני יכולה להבין מאד את הצד הזה, אבל בואי נגיד שאני חושבת שתקרית הדגל זה סימפטום שמבטא הלך רוח של תסכול עמוק שהיה בדיוק באותה תקופה. אני לא חושבת שאריאל משתעשע בלדחוף את הדגל לתחת בכל בוקר. זה הגיע בתקופה מאד טעונה, וכשאתה לוחץ אדם לקיר אז הוא נלחץ והוא יעשה דברים שהוא לא יעשה אותם, אולי, ביום יום. זו ממש הייתה תקופה שרצית להוציא את התסכול הזה החוצה, ואי אפשר להגיע להכרה שיש פה מהלכים מאד מתסכלים, אלא אם אתה עושה דברים שהם קיצוניים, וזה קיצוני. אני חושבת שזה מה שקרה שם." 
 
 
מתקן 27 (צילום: דין אהרוני)

תפיסת עולם שלא יושבת במיינסטרים
 
מה מביא הפרויקט החדש של אריאל ברונז ובית העיר, "תרבות בפריפריה"?

"לאריאל יש תפיסת עולם מאד מעניינת שלא יושבת במיינסטרים, ואת זה אני מאד אוהבת, ו'תרבות בפריפריה' – קונספט וליהוק של אריאל בביצוע שמונה קבוצות של אמנים - זה מיצג שמופיע אצלנו שמונה פעמים, נשארו עוד שלוש פעמים, שהפוקוס החזק שבו הוא על השוליים. ההתעסקות היא לאו דווקא בפריפריה הגיאוגרפית, אלא בדברים האזוטריים. היא אולי דומה לפעולה שמתבצעת במתנ"סים, אבל מהות העניין היא שוליים תרבותיים שיכולים להיות גם במרכז.

"המיצג מורכב משמונה יחידות שונות של אירועים שמתקיימים ברחבי המוזיאון. אנשים מגיעים בשעה מסוימת למוזיאון, כשכל העסק מתחיל, ומתחילים לעבור בצורה חופשית בין שמונה התחנות שמתקיימות סימולטנית במשך כשעה וחצי, שעתיים, ואדם עובר מסיטואציה לסיטואציה וחווה מה שהוא חווה. כל תחנה נמשכת בערך רבע שעה ועוסקת בסוגיות שמעלות חומר למחשבה.

"מיצג אחד, למשל, הוא סוג של רומן שמתפתח בין בחורה נכה, שגם אין לה קול, לבין גבר, כשכל החיזור ההדדי ביניהם נראה לך נורא מוזר. אתה רגיל לראות בסרטים את כל היפים והיפות מחזרים אחד אחרי השני וקורה מה שקורה, אבל אתה לא רואה אף פעם בחורה נכה שגם אין לה קול, שהופכת להיות מפתה.

"פתאום אתה רואה את זה מול העיניים ואתה מבין שיש מציאות שמתקיימת גם לאנשים שלא נמצאים בסקאלה של המקום הנורמטיבי, של אדם שיש לו שתי רגליים, שתי ידיים, אף, פה ושתי עיניים וכל האיברים מתפקדים אצלו. זה לבוא ממקום אחר לגמרי לתוך מציאות שמשקפת לך דברים שאתה לא רואה, וזה פשוט מפתיע. זה נורא מפתיע. זה פרויקט מאד אמיץ. הוא גם ניסיוני במהות שלו, הוא אחר בחשיבה שלו, ואלה שוליים שמקבלים זרקור מאד חזק במקום הכי ממוסד עם הזרקורים הכי גדולים. 

 
   תרבות בפריפריה (יח"צ)

"להציף את כל עניין הפדופיליה"

"מיצג אחר מביא דמות שנקראת גד מינץ, שיש לו קטע כזה עם בחורה גמדה, שכשאתה רואה אותה אתה חושב שמדובר בילדה. מה שמעניין את היוצר זה להציף את כל עניין הפדופיליה ואיך החברה שלנו מקבלת מהבוקר ועד הלילה מסרים מטורפים שמובילים אנשים בסופו של דבר לפדופיליה. אני לא חושבת שהטענה שלו זה שכל אדם יהפוך לפדופיל בגלל המסרים האלה, אבל הוא כן מדבר על כך שעם סוג הפרסום, שיווק, חינוך שהוא לא חינוך, שמשֻווק לנו מהבוקר עד הערב, אדם יכול למצוא את עצמו בסיטואציות עם ילדים מגורה מינית, מה שיכול להוביל לפעולות, כמובן, בלתי רצויות.

"בתוך המיצג עצמו מוקרנות שקופיות של ילדות וילדים קטנים בסיטואציות של תצוגות אופנה, למשל, שהאימא או האבא שולחים אליהם את הילדים ודוחפים אותם לכל העולם של השואו ביזנס, ופה איזה ילדה בבגד ים ופה הילד עושה כל מיני פוזות, וכל המופע שלהם הוא בין גד הגדול והשמן לקטנטונת, שהוא ספק מחתל אותה, ואתה חושב שהיא ילדה ופתאום מגלה שהיא אישה בוגרת, גמדה, וזה זורק לך את הראש.

"אז אלה מין סיטואציות נורא מעוררות, מקוממות, שמביאות אותך לקצוות של עצמך. אתה שואל את עצמך איפה אתה עומד בסיטואציות האלה. יש מציאות שאתה לא רגיל לראות, כי אתה רגיל לראות את מה שמוכרים לך,  ופתאום כל הסיטואציות הקטנות והזניחות והמוחבאות של החיים יוצאות החוצה לאור הזרקורים ומעמידות אותך בסימני שאלה מאד קשים. אתה יוצא משם עם הרבה מאד חומר למחשבה, וזו יצירה של אריאל ברונז, וזה לא דומה לכלום וזה מאד מעורר ואני מאד אוהבת אותה."


תרבות בפריפריה (יח"צ)

פרויקט פרוע ורדיקלי
 
ומכאן לאנגלמאייר. הצלחה אדירה

"מטורף! זאב, שהוא יוצר ענק בעיניי, נמצא לפי דעתי בפרויקט הכי חשוב של חייו, ואני משוכנעת שגם אם תשאלי אותו הוא יאשר את זה, וזה תוצר של דו שיח מהמם שהיה אתו ועם הצוות שלי, כשבעצם אנחנו דחקנו אותו לפינה, במקומות טובים. כי זאב הוא מאייר, והשפה שלו היא דו ממד, ואנחנו אמרנו, זאב, אנחנו רוצים לעבור לתלת ממד. בוא נראה לאן זה זורם.

"והיה לו זיק בעיניים והוא נדלק, ואני חייבת לציין שהמפגש התחיל כשזאב הגיע ל'מתקן 27' שהיה פרויקט מאד פרוע ורדיקלי, וזה כנראה עשה לו פיצוץ בראש ופתח לו את החשק ליצור ולעשות דברים אחרים כי הוא ראה שאפשר להעז לעבור גבולות. זה מה שקרה. ראיתי אותו בבית העיר פעם אחר פעם ב'מתקן 27'  ואמרתי לו, תגיד זאב, מה אתה עושה פה? והוא אמר לי, תשמעי, אני לא יכול לא להגיע הנה, זה זורק לי את הראש, אני מת על הפרויקט הזה. שאלתי אותו מה הוא עושה היום, הוא בדיוק הוציא ספר, שאלתי אותו אם יש מצב לפרויקט משותף, נפגשנו, והתחלנו לעוף.

"יצרנו סיטואציה שהוא פשוט התחיל לעוף ולייצר וליצור, קיבלתי ממנו מיילים בשתיים בלילה, ובארבע בבוקר, כל רעיון שהיה לו פשוט נזרק לחלל ודסקסנו אותו, עם רצון, מבחינתי, פשוט לממש את כל הפנטזיות האפשריות, וזה עוד יותר הדליק אותו, ונהייתה תערוכה מהממת, עם ריבוי של דברים ורעיונות, כמו למשל גפילטע פיש שהפך לקציצות גפילטע שמרחפות בחלל בבית העיר."


הארץ המובתחת (איור: אנגלמאיר)

 
הייתי עם הילדה בתערוכה הזו, וקצת פחות העמקתי בקומה היותר מינית, למרות שגם כשהוא עושה דברים כביכול קיצוניים, זה תמיד נורא מתוק אצלו

"נכון, כי הכל עובד ברמה אסתטית נורא מדליקה וטובה ואיכותית ועם הרבה הומור, אז כל עוקץ שיהיה, כשהוא עובר גם דרך ההומור המסונן שלו, זה פשוט מדליק וגם פותח לך מקומות אחרים. עם הגפילטע למשל, עלינו רגע אחד לגג ואמרנו, בואו נמשיך עם הגפילטע, והמצאנו משחק, 'מצא את הגפילטע האבוד', ואמרנו, הנה, הגפילטע פיש האבוד יהיה על הגג של בית ביאליק, ושבוע אחרי נחת גפילטע פיש על הגג של בית ביאליק...

"זה היה פרויקט שרץ בדינמיקה מטורפת עם רצון מטורף למימוש כל הפנטזיות, וזה גם מה שהוביל לכך שהדמויות המאפיינות שלו הפכו לרובוטיות שיושבות על 'אָָיי רובוטס' ונוסעות בין האנשים, דמויות של חתול שמדבר עם האנשים ושל יצורים שמטיילים בין האנשים והאנשים ממש מגיבים אליהן, ואז אתה נכנס פנימה לחלל של בית העיר ורואה ערימה של בערך ארבעים ציצים שכובים שם בחלל, הרבה דברים שהם גם לא פוליטיקלי קורקט היום, אבל למי אכפת מה פוליטיקלי קורקט, אנחנו רוצים פאן, אנחנו רוצים לפתוח גבולות. זה דברים שמגניבים לך את הראש ואנשים מגיבים בצורה מדהימה. התערוכה הזאת מצליחה בטירוף."


הארץ המובתחת (איור: אנגלמאיר)
 
"אמנים הם מנהלי התרבות הכי טובים"
 
כששומעים אותך מדברת זה נשמע שאת מדברת ישירות מתוך היצירה עצמה

"אני אמנית. בוגרת בצלאל באמנות, זאב ואני מכירים משם. אחרי בצלאל יצאתי מיד לחלל העולם עם כמה תערוכות מאד מוצלחות בגלריות, אחרי זה נמאס לי מהגלריות ואיכשהו, יחד עם החיים, זרמתי לעיצוב סביבתי ולפסלי סביבה, הקמתי כמה אנדרטאות –אומרים שהן יפהפיות – ברחבי ארצנו, ובמהלך השנים היה לי סטודיו לעיצוב גרפי וניהול פרויקטים בתחומי האמנות והתרבות – ברחוב ביאליק בתל אביב. אני בתרבות כל חיי, אני אדם יוצר, והשיח שלי עם אמנים הוא שיח של אמנות, אז אני אך מאושרת שאני גם מנהלת, ויכולה גם לנתב את התקציב לאן שנראה לי נכון.

"תמיד יש את העניין הזה בניהול מוסדות תרבות של הוויכוח על מי צריך לנהל מוסד תרבות, האם אדם שבא מתוך התחום, כמו אמן, או אדם שבא מניהול ומבין בכספים ואדמיניסטרציה. העמדה שלי היא מאד ברורה. אתה צריך למצוא את האנשים הנכונים, אבל לדעתי, אמנים, אם יש להם יכולת ניהול, הם האנשים הנכונים לניהול מקומות של תרבות, ותמיד אפשר לקחת כוח עזר שיעזור באדמיניסטרציה. מתוך הראייה שלי והדו שיח שלי שבא מהבנת אמנות ברמה העמוקה, ואמונה בתפקיד של האמנות, אין לי ספק שזו המהות שצריכה להיות במרכז, ואחרי זה כבר דנים באיך עושים את זה בצורה כזו או אחרת."


איילת ביתן שלונסקי (יח"צ)

מה על הפרק לשנה הקרובה בבית העיר?

"אני לא רוצה לספר עדיין אבל אני יכולה להגיד שמתוכננת שנה מגניבה במיוחד, שלוקחת בחשבון ממש את רוח התקופה, והפעם לא על ידי אמן יחיד אלא על ידי ריבוי של יוצרים ודו שיח קולקטיבי." 
  
  
המופע "תרבות בפריפריה" יעלה ביום שלישי, 13 בספטמבר 2016 בשעה: 20:30, יום שלישי, 20 בספטמבר בשעה: 20:30, יום שלישי, 27 בספטמבר בשעה: 20:30, מתחם בית העיר, תל אביב. מחיר כרטיס: 30 ₪, לתושבי הפריפריה ולמנויי דיגיתל: 20 ₪. רכישת כרטיסים: 03-7240311 , 03-6399090 / 03-6879219