בעונת הקונצרטים הקרובה ישוב אבי אוסטרובסקי לנצח על התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון, לאחר יותר מ-25 שנים.

ברהמס רומנטי, גרמני ומהודק

"הופעתי עם התזמורת עוד לפני שהיה לה אולם משלה והקונצרטים הסימפוניים התקיימו באולם תיאטרון נגה (כיום ביתו של תיאטרון "גשר"), הוא נזכר. את התכנית אני זוכר היטב,  הבלט 'פטרושקה' של סטרווינסקי והקנטטה 'אלכסנדר נבסקי' של פרוקופייב (מלים של המלחין ושל אלכסנדר לוגובסקוי). הזמרת היתה מירה זכאי. מעניין מי מהנגנים של אז מנגן עדיין בתזמורת. כששואלים אותי על איזו תכנית אני מעוניין לנצח או להציע, זו יכולה להיות אפשרות.

"הפעם זומנתי לנצח על תכנית שכולה ברהמס, שתי יצירות גדולות, למעשה שתי 'סימפוניות'. הראשונה היא הקונצ'רטו השני לפסנתר ולתזמורת עם הסולן בוריס גילטבורג. רשמית זהו קונצ'רטו אבל למעשה זוהי סימפוניה לכל דבר שיש בה בנוסף לתזמורת גם כלי סולני, שתפקידו לנהל דו שיח סימפוני לחלוטין ולכן לדעתי מדובר בסימפוניה, והשניה היא הסימפוניה מס' 1." 
  
איזה ברהמס מחכה למאזינים שיגיעו לקונצרט?

"לפני שנים רבות שמעתי ברהמס שנשמע קצוב, קצר, נטול נשימה ובעיקר נטול נשמה. לא אהבתי אותו. בתום הקונצרט ניגשתי למנצח ושאלתי לפשר הגישה והתשובה היתה: 'בשבילי ברהמס הוא קלאסי – ממשיכם של מוצרט ובטהובן ואני מתייחס אליו כך'. אני מתכנן להגיש לקהל ברהמס רומנטי, גרמני מהודק עם נשימות צליל ארוכות. זה הברהמס שנראה לי."
 
במלים אחרות, אתה מגיע לחזרה הראשונה עם תמונת צליל ברורה של מה שאתה רוצה לקבל מהנגנים?

"בהחלט. כשאני מגיע לחזרה הראשונה, בין אם מדובר ביצירה חדשה לי, או חדשה שנכתבה כעת, או יצירה מוכרת שכבר ניצחתי עליה עשרות פעמים, אני מכין אותה בבית, כולל סימוני קשתות וסימנים אחרים שהכנר הראשי מעביר לנגני התזמורת. אני מנסה להבין למה כל צליל נמצא במקום שלו ומהו ההיגיון שעומד מאחורי הבחירה של המלחין.

"כשהייתי סטודנט לניצוח בווינה, אחד המורים שלי לניצוח היה הַנס סווארובסקי. הוא טרח במשך זמן רב להסביר לנו שבתווים של אחת הסימפוניות של בטהובן מופיע צליל שגוי. לדעתו, כך אמר, צריך להיות שם צליל שונה, פָה דיאז במקום פָה. ההסבר נמשך זמן רב מאד יחסית לאורך השיעור והוא כמובן עורר את סקרנותי. הגעתי הביתה, פתחתי מחדש את הפרטיטורה עברתי ביסודיות על אותו קטע ביצירה ובהליכה של עקב בצד אגודל 'בראש' של בטהובן, הגעתי למסקנה הפוכה, כלומר, הצליל שמופיע בתווים הוא הוא הצליל שאליו התכוון המלחין.

"נרעש מן הגילוי טלפנתי לחבר לספסל הלימודים, מנצח מדרום אמריקה, ובקשתי ממנו שיבצע את אותה בדיקה בתווים. כעבור פחות משעה הוא חזר אלי ואמר אתה צודק! אבל מיד הוסיף: 'אתה תלמיד שרוצה לצאת עם תואר ותעודה, למה לך להתעמת עם מורה בעל שם כמו סוואורבסקי?'" 




בוריס גילטבורג (צילום: סשה גוסוב)




לנארד ברנשטיין המליץ
 
כדי להבין את אותה סיטואציה, צריך לסקור את קורות חייו של אוסטרובסקי לפני כן ומאז. דרכו אל המוזיקה ואל דוכן המנצחים אינה שגרתית, לבטח לא בהשוואה לדור שעושה את צעדיו היום. הוא יליד גבעתיים, איש תנועת השומר הצעיר, והגיע אל המוזיקה באמצעות חוגים לבני נוער שפעלו בקרבת הבית.
 
הדסה שרמן, המורה המיתולוגית למוזיקה של גימנסיה הרצליה, לימדה שם בשעות אחרי הצהריים. אברהם עומר, מחבר חוברות הלימוד לנגינה בחלילית היה המורה שלו וגיל אלדמע, מוזיקאי עתיר הישגים כמלחין, מעבד ונגן שהיה אז בתחילת דרכו "אימץ" את הצעיר והיה למעשה למדריך האישי שלו. 
 
אבל הבית לא עודד את העשייה הזאת כמקצוע. על מנת ללמוד מקצוע הגיע הילד לבית הספר שבח בתל אביב. אוסטרובסקי למד מכונאות רכב והמקצוע הזה שימש אותו כמקור הכנסה. למוזיקה הוקדשו השעות שאחרי העבודה. הרעיון לבקש מההורים מימון ללימודי מוזיקה, לא עלה כלל על הדעת, בין היתר משום שאוסטרובסקי הצעיר ידע שהוא לא יקבל מהם מימון. אם ללמוד אז באמצעות כספים שהוא השיג.
 
אלדמע הסכים ללמד אותו ללא קבלת תמורה כספית. בהמשך הלך עם הגרעין לקיבוץ. "הגעתי לקיבוץ מתוך אמונה בנכונות הדרך ושם כמובן שעסקתי במכונאות רכב. מן הקיבוץ היו לי כמה גיחות לעבודת הניצוח. בין היתר ניצחתי על מקהלה בדרום לאחר שאיש קבוץ נגבה, ח"כ ישראל ברזילי, שהיה מנצח חובב, נשלח על ידי מפלגתו לשמש כשר הבריאות." 
  
לימים, לאחר שזכה בפרס הראשון בתחרות מנצחים בקופנהגן, זכה גם במלגת לימודים בחו"ל וכך הגיע לווינה על מנת ללמוד שם. מקורות המימון היו קרנות ציבוריות שתמכו באמנים צעירים לרבות קרן התרבות אמריקה-ישראל שמימנה לו באמצעות מלגה שהות של שנתיים בחו"ל. בהמשך ידע להגיע לעוד מקורות מימון מסוג זה. בתמורות "שוות הכסף" זכה כאשר הצליח בווינה לדחוס תכנית לימודים של ארבע שנים לשנתיים ובמהלכן הוכיח את עצמו כמנצח מקהלה מצטיין, לאחר שרכש נסיון כמנצח על מקהלת קול ישראל בירושלים.
 
לנארד ברנשטיין, שבא לווינה לנצח על יצירתו "תהילי צ'יצ'יסטר" (המושרת בעברית), גילה מקהלה שכבר שלטה היטב בחומר וגילה שמי שהכין אותה היה הסטודנט לניצוח תזמורות אבי אוסטרובסקי. בהמלצת ברנשטיין ניגש לתחרות מנצחים בניו יורק. בתחרות הזאת לא הגיע לגמר, כי אחד השופטים היה סווארובסקי מווינה וזכרון העימות עם התלמיד הדעתן מישראל הוביל להכרעות שהיו נגדו. מאבקים בין מורים ותלמידים תמיד היו ומן הסתם תמיד יהיו. אלא שכאן, אומר אוסטרובסקי, העימות הפך למהמורה נוספת בדרכו אל השלב המקצועי הבא.
 
מאז חלפו ימים רבים. מאז זכייתו הנודעת בתחרות קופנהאגן היה למנצח עסוק בישראל, ניהל את התזמורת הסימפונית חיפה, והיה המנהלן המוזיקלי הראשון של הסינפונייטה הישראלית באר שבע ושל התזמורת הקאמרית הקיבוצית (כיום תזמורת נתניה הקאמרית הקיבוצית). באירופה ניהל תזמורות בבריסל ובאוסלו. 
  



אבי אוסטרובסקי (צילום: דניאל צ'צ'יק)



למוניטין אין כיסוי

"לפני כעשור החלטתי להפסיק לנהל תזמורות ולעסוק רק בניצוח, כמנצח אורח של תזמורות. הסיבות די ברורות. כמנהל תזמורת, העיסוק האמיתי שלך במוזיקה צרופה מצטמצם. על סדר יומך כמנהל עומדים נושאים כמו גיוס נגנים חדשים, או סילוק נגנים וסולנים, שכר לנגנים ושכר לאמנים אורחים, עבודה עם או מול – בהתאם לנסיבות – רשות מקומית או ממשלה או גורמים מסחריים או פרטיים בניסיון לגייס מימון לתקציבה המתדלדל של תזמורת זו או תזמורת זו. אני אוהב מוזיקה, וזו הסיבה שתמצא אותי גם בזמן הפנוי שלי באולם הקונצרטים כמאזין."

זה ענין של "מכל מלמדי השכלתי"?

"ראשית כל, זו כאמור האהבה לתחום. שנית, גם ללמוד ולפעמים לא להסכים למה שאני שומע, אבל לדעת שהמנצח לא 'מורח' אותך אלא עושה את מה שהוא עושה מתוך תחושה כנה. אני זוכר למשל ששמעתי קונצרט שעליו ניצח סר קולין דיוויס. לא אהבתי את הדרך שבה הוא תפס את היצירה, היה ברור לי שאני אנצח עליה בדרך שונה לחלוטין. אבל אפשר היה להבין שהוא מעביר לתזמורת את תחושותיו והנגנים עשו את מלאכתם בצורה הטובה ביותר. בסוף הקונצרט נגשתי מאחורי הקלעים ללחוץ את ידו ואמרתי לו 'אני מאמין לך'."
 
עם הניסיון הרב שלך קורה לך עדיין שאתה מגיע לתזמורת ששמה הולך לפניה והנה בחזרה הראשונה מתברר לך שלמוניטין אין כיסוי.

"בהחלט קורה. נקודתית הוזמנתי להחליף מנצח בתזמורת גרמנית בעלת שם. ידעתי רק שמנגנים יצירות של היידן ושל ברהמס אפילו לא ידעתי אילו יצירות, כך שלא יכולתי להתכונן נקודתית. הגעתי לשם, קבלתי פרטיטורות ותוך זמן קצר התחלתי לעבוד וזה היה פשוט נורא. התזמורת נשמעה זוועה. התגובה הראשונה במצב דברים כזה היא ללכת משם. אבל זה לא מקצועי ולא מתאים לעקרונות אז התחלתי לעבוד."
 
תרחיב "התחלתי לעבוד"...

"כשאתה ניצב בפני תזמורת שהכל בה נשמע לא טוב צריך להפשיל שרוולים ולעבוד. אין זמן לפרק את התזמורת לקבוצות כלים ושכל קבוצה תנגן את המוזיקה שנכתבה לה עד שהמנצח יחליט אם הם טובים מספיק. לא היה זמן לזה. פשוט בחרתי נקודה אקראית – משפט מוזיקלי אחד ביצירה ועליו עבדנו כלי אחר כלי. עוד נגינה ועוד נגינה עד שהמוזיקה החלה להישמע טוב יותר. לאחר זמן מה הנגנים מבינים את הכוונה שלך ואז היצירה מתחילה להישמע טוב. חשוב גם לדעת שכמעט אין מקרה שבו מה שתשמע יהיה במאה אחוזים זהה לאותה תמונת צליל שהיתה לך בראש, אבל התזמורת לפחות בדרך הנכונה. " 
 



אבי אוסטרובסקי (צילום: מירי שמיר)


"לניצוח אין הסבר מדעי"
 
יש זמן ממוצע לחזרות לקראת קונצרט?

"יש ממוצע אבל אין אחידות. יש ארצות שבהן מחליטים שתזמורת זקוקה לחמש חזרות לפני קונצרט ובאחרות ארבע. מדובר על זמן חזרות מצטבר בשלושה ולעתים יותר ימים. חזרה רגילה נמשכת שלוש שעות, חזרה כפולה נמשכת חמש שעות. אני פחות מאמין בה, כי החזרה הכפולה כוללת גם הפסקה לאוכל ואז בחלק האחרון של החזרה הנגנים כבר פחות מרוכזים.

"אכזבה ראשונה מצלילה של תזמורת שאמורה להיות תזמורת מקצועית לכל דבר היא תופעה נדירה יחסית, לעומת זאת הדרך שלך כמנצח להעביר לנגנים שינויים בסגנון, ולעתים להוציא אותם מדפוס החשיבה שלהם מקובל יותר. יש במקצוע הניצוח דברים שאינם ניתנים להסבר מקצועי מדעי."
 
וזאת מכיוון?

"מכיוון שלעתים אתה עצמך עושה את הכל והמסרים עוברים בחלקם. זה לא רק הסימן שאתה נותן בשרביט, מדובר באנרגיה שאתה מעביר לנגנים מתוקף אישיותך. לא מזמן שמעתי כאן בירושלים קונצרט שתי יצירות של אותו מלחין, כמובן עם אותו מנצח, אחת נשמעה לטעמי מתחת לכל ביקורת והשניה טובה מאד. גם זה קורה. המקום משפיע. אני זוכר שניצחתי באולם הפילהרמונית של סנט פטרבורג, אולם ותזמורת שכל השמות הגדולים, מימי צ'ייקובסקי ובני דורו, ניצחו בו.

"בסך הכל גם המוצא המשפחתי הרחוק של הורי היה רוסיה. תערובת התחושות ליוותה אותי למן החזרה הראשונה ודווקא לא ניצחתי שם על יצירה רוסית.  ניצחתי בדיוק על אותה סימפוניה ראשונה של ברהמס. הקהל הודה במחיאות כפיים מאד ממושכות. איך זה קורה? אין הסברים.
"בהקלטה מפורסמת שניתן לראות ביוטיוב רואים את לנארד ברנשטיין מנצח על הסימפוניה מס' 88 של היידן. הוא עומד לפני התזמורת ולא מניע ידיים והתזמורת מנגנת כמו שהוא רוצה. העמד שם מישהו אחר באותה פוזה של עמידה ללא תנועה והמוזיקה תישמע אחרת. זה כמובן גם שייך להצלחתם עד היום של הקונצרטים החיים ולא המוקלטים."




התזמורת הסימפונית ראשון לציון (צילום: אילן ספיר)



"קורים דברים שאין לך שליטה עליהם"
 
"לפעמים קורים דברים לא צפויים. למשל פעם אחת במרסיי, הייתי אמור לנצח על הקונצ'רטו לצ'לו של דבוז'ק והסולן בתכנית היה מסטיסלב רסטרופוביץ', אחד מגדולי הצ'לנים בכל הזמנים. בחזרה ניגש אלי מנהל התזמורת וקורא לי: 'יש לך שיחת טלפון דחופה'. הגעתי למשרד ועל הקו רסטרופוביץ'. 'שלום מאסטרו', הוא אומר לי. 'מאחר שאתה מכיר היטב את היצירה ואני בוודאי  מכיר אותה, אני מודיע שאני לא אגיע לחזרה היום, אני צריך להכין יצירה חדשה גדולה של פנדרצקי.'

"הוא בשלו ואני בשלי: 'מאסטרו רוסטרופוביץ', נכון שאנחנו מכירים את הקונצ'רטו ובכל זאת נראה לי שאתה חייב להיות באולם עם הנגנים. אי אפשר להתמודד עם היצירה  ללא חזרות או רק עם חזרת באלאנס לפני ההופעה'. הוא התרצה ואמר: 'אתן לך 20 דקות של חזרה'. היצירה נמשכת כ-50 דקות.

"רוסטרופוביץ' מגיע עם הגינונים שלו, נשיקות לבביות לחברות התזמורת, חיוכים לחברי התזמורת. התחלנו בעבודה. הפתיחה כזכור היא פתיחה ממושכת. הוא רואה אותי עוצר את התזמורת. 'למה עצרת?' שאל אותי. עניתי שהחלילן השני לא נכנס בזמן. בעצירה השנייה הוא שוב שאל, אני השבתי, הוא קיבל את ההסתייגות. היה ברור שהוא בוחן אותי. ואז בא רגע הכניסה שלו ומשהו נשמע שגוי, שגוי מאד. רוסטרופוביץ' מזייף בקונצ'רטו של דבוז'ק? לא ייתכן.
"התברר שמי שהדפיס את הכרזות הגדולות שכבר נתלו ברחבי העיר, טעה. הקונצ'רטו של דבוז'ק כתוב בסולם סי מינור, ובמודעות הופיע הצליל מי מינור. הטעות שאיש לא שם לב אליה רק לשם הסולן ולשם המנצח. הסיבה, אני משער היא הדמיון הגרפי בין האות B (הצליל סי) לבין האות E (הצליל מי).

"מאחר שהכרזות הכריזו על הצליל מי ניגנתי בסולם שהופיע בכרזה,' אמר רסטרופוביץ' לנגנים המשתאים שפרצו בצחוק גדול. בסופו של דבר הוא נשאר לאורך כל החזרה שנמשכה כשעתיים ושמע גם את היצירה השניה, הסימפוניה החמישית של שוסטקוביץ'. בתום החזרה התיישבנו והוא סיפר לי הרבה דברים על אותה יצירה ועל הקשרים שלו עם שוסטקוביץ'. כעבור שנתיים, בתזמורת אחרת ובמקום אחר, מנצח לא יכול היה להגיע והסולן היה רסטרופוביץ'. היו שלוש הצעות למחליפים, ואני הייתי אחת מהן. הוא ביקש שאני אנצח על הקונצרט.
 
"קורים גם דברים שאין לך שליטה עליהם. בסוף יוני הכנתי באנקרה שבתורכיה את התזמורת לנגינת קונצ'רטו לסקסופון ולתזמורת של ג'והן אדאמס האמריקני, יצירה קשה ותובענית לכולם - התזמורת, הסולן וכמובן המנצח. החזרות הסתיימו, למחרת היה צריך להתקיים הקונצרט במעמד שגריר ארה"ב. בבוקר מודיע לי מנהל התזמורת על פיגוע הטרור שבעקבותיו בוטלו כל אירועי התרבות, לרבות הקונצרט הזה. 

"דבר אחר שאין לך שליטה עליו וקרה לי יחסית מעט הוא סולן שלא ברור לך איך הוא קיבל את התפקיד. קרה לי שבקשתי מהנהלת תזמורת שצ'לן מסוים לא יופיע בתכנית, לאחר ששמו התנוסס בכל מקום וכרטיסים נמכרו. היתה גם זמרת שכלל לא התאימה לשיר באך ולאחר שהסברתי לה שדרכינו נפרדות היא אמרה 'אם אני לא שרה כאן אני שמה קץ לחיי!' למרות האיום הזה גויסה תוך כמה שעות זמרת אחרת. אותה זמרת ישבה בחזרה האחרונה באולם, להשתאות הכל. גם אלה חלקים בעבודת המנצח."

אבי אוסטרובסקי (צילום: מירי שמיר)





מעמדו של המנצח במהלך השנים השתנה?

"ללא כל ספק, עד סוף שנות ה-60 של המאה שעברה מעמדו של המנצח היה למעשה מעמד אוטוריטרי, מעמד של שליט יחיד. בימיהם של וולטר, קלמפרר, טוסקניני, איש לא העז לקום כנגדם, אפילו ועדי תזמורות חזקים לא ערערו על סמכותם. היום מנצחים, גם המפורסמים שבהם, מתנהלים בין הרצון שלהם לאמירה אישית, לבין הצורך לעתים מוגזם מאד לשאת חן בעיני הנגנים.

"בכל פעם אתה שומע עצות מן הסוג של 'שחרר אותם חצי שעה לפני הזמן והם יהיו שלך'. וכמובן שמנצחים רוצים להיות מוזמנים שוב לתזמורת ולדאוג ששמם ילך לפניהם ולקבל עוד עבודות במקום אחר. לוועד הנגנים ולהנהלה יש כוח להשפיע, ומולו נמצא המנצח הרוצה לתת את המיטב ולהגיע לאותו רגע שבו הוא חש שהאמנות ניצחה. זה הרגע שאליו שואפים."   

הקונצרט יתקיים ב-24 בספטמבר 2016 ב-21:00 וב-25 בספטמבר ב-20:30 בהיכל התרבות ראשון לציון, ב-26 בספטמבר ב-20:00 במשכן לאמנויות הבמה בתל אביב, וב-27 בספטמבר ב-20:30 בבית העם ברחובות. להזמנת כרטיסים: 03-9484840 או דרך אתר התזמורת