ב-1877 ראה אור מחזהו של הנריק איבסן, "עמודי החברה", המתאר את האינטרסים הבוחשים בקלחת סביבה רוחשים בעלי הכוח בחברה. בארץ עלה המחזה מספר פעמים בתיאטראות השונים, ובימים אלה החלה את דרכה הפקת התיאטרון הקאמרי למחזה, בתרגום ובעיבוד של ארתור קוגן ואיתי טיראן, שגם מככב במחזה, ובבימויו של קוגן.

לצדו של טיראן על הבמה צוות שחקנים מרשים הכולל את הלנה ירלובה, כנרת לימוני, אנסטסיה פיין, אסף סולומון, אורי רביץ, יואב לוי, שמחה ברבירו, טל וייס, גיל וינברג, אנדריאה שוורץ, רוני שיינדורף, ג'וי ריגר, איה גרניט שבא וערן שראל.

"זה סיפורו של קרסטן ברניק, שאותו מגלם איתי טיראן, ראש מועצה של עיירה נורווגית שמרנית, כמו העיירות באותה תקופה", מספר שראל, המגלם את דמותו של אאונה, מנהיג הפועלים במספנה שבבעלות ברניק, "אדם ששומר על מראית עין של בנאדם מוסרי וטהור, שהוא גם איש עסקים שמנסה לפתח את המקום ולבנות בו מסילת ברזל, וסודות משפחתיים מן העבר שמתגלים כשקרוב משפחה שלו חוזר מאמריקה לעיירה, מפריעים לו לעשות את זה, וברניק צריך להתעמת עם העבר שלו ועם כל מיני דברים שמוציאים אותו רע ועלולים לפגוע בשם הטוב שלו." 



עמודי החברה (צילום: שמחה ברבירו)

"אי אפשר לסמוך על אף אחד"
 
איזה סיפור מביאה, מבחינתך, עלילת המחזה?

"זה סיפור שמעורר כמה תמות. יש את הקטע הפוליטי-חברתי של איש ציבור סורח או מושחת, דבר שאנחנו רואים גם במדינה וגם בעולם, והיום כבר אין הפתעה בקטע הזה. כל אחד כבר יכול היום להיות חשוד. כבר אין דבר כזה, סמל הטוהר, אתה לא יכול לסמוך על אף אחד. כשאיבסן כתב את זה, היה יותר ראשוני לכתוב על מישהו שנמצא בכזה מעמד, ונחשב מוסרי טהור, שהוא מושחת ונוכל, אבל בעולם המודרני שלנו כבר לא מפתיע אף אחד שכל אחד יכול להיות מושחת. אפילו אם האפיפיור יתגלה כמושחת זה כבר לא יפתיע אותנו. זה כבר לא עניין.

"תמה נוספת שצפה במחזה קשורה במעמד האישה. מדובר בעיירה שמרנית, חברה סגורה עם ערכי מוסר שדומים לאלה של הפרוטסטנטים, או הלותרנים של פעם, כמו הדתיים, למרות שאני לא אוהב לעשות השוואות. אל מול החברה השמרנית הזו שהנשים לובשות בה שמלות, אמריקה היא הסמל של החופש ושל השחרור, ושל הנשים שלובשות מכנסיים.

"הנשים בעיירה הזו מנוטרלות כעקרות בית שמולידות ילדים, עסוקות במלאכות הבית ומודרות לחלוטין מהפוליטיקה ומההנהלה, כמו שהיה בשנים עברו, גם באירופה וגם באמריקה, עוד לפני שנתנו אפילו זכות בחירה לנשים. זו ההתייחסות לנשים בעיירה הזו, ואיבסן מראה גם את הצד הזה וגם את הצד המשוחרר והפתוח דרך דמות כמו לונה, שמגיעה מאמריקה, לבושה במכנסיים, מה שנקרא. אז גם זה נושא שצף בהצגה, ואני חושב שאיבסן, יש לו קטע עם נשים. הוא יודע לכתוב אותן.

"המחזה נגמר במשפט 'רוח החופש ורוח האמת הם עמודי התווך של החברה'. ואני שואל את עצמי איפה החופש ואיפה האמת בעולמנו. מצד שני, כל אחד חושב שהאמת אצלו. גם לדאע"ש יש את רוח החופש ורוח האמת שלהם, אבל מבחינתי, בעולם רווי שנאה - כי השנאה היא שם נרדף לדור שלנו - אז איפה החופש? חופש ואמת זה מצרך נדיר בעולם מטורף וציני, ונראה כאילו בעולמנו אנו, עמודי החברה זה אינטרסים, בסופו של דבר."



עמודי החברה (צילום: שמחה ברבירו)
 
 
"היום לא לוקחים אחריות"
 
בתקופת איבסן, כמו שאמרת, לצייר דמות ציבורית כמושחתת היה משהו ראשוני יותר ממה שאנחנו מכירים מהעולם שלנו. אז איך הופכים את זה לעניין רלוונטי כשמעלים את המחזה הזה בתקופה שלנו?

"ברגע שאני מתחיל לחשוב על הדברים האלה זה יוצר אצלי חשיבה כלשהי, וזה כבר חלק מהתפקיד של התיאטרון, ליצור אצלך חשיבה על הדברים. אם אני, כשחקן, רואה את זה, ומתחיל לחשוב, 'אה, זה כמו אולמרט, כמו קצב, כמו האלה', ואז אני חושב קדימה ואומר לעצמי, 'רגע, אבל היום זה כבר לא עניין, כל אחד יכול להיות מושחת', ובסוף המחזה ברניק כן לוקח אחריות. הוא עומד ונואם שם ואומר, 'אני טעיתי', ומודה ומתוודה בטעויות שלו, והיום אין את זה בכלל. אף אחד לא לוקח היום אחריות. הוא מודה, כמו בגין שלקח אחריות, כמו רבין שלקח אחריות. יש אצלו לקיחת אחריות שהיום לא קיימת, ויש פה איזה משהו מלודרמטי.

"כמו דוד שהיה עם בת שבע ושלח את אוריה החיתי למות וכשבא אליו נתן הנביא דוד אומר לו, חטאתי, פשעתי, עוויתי – היום אין לקיחת אחריות. כל אחד מטאטא מתחת לשולחן, ולאף אחד אין את הביצים להודות. זה לא קיים היום. אין איזה סיום פנטסטי שיכול לגרום לאנשים להגיד וואו. אנחנו שואפים שיהיה דבר כזה. שמישהו יבוא ויגיד, אני עשיתי ככה וככה, ואני מוכן לשאת את הצלב."

איך לוקחים מחזה מ-1877 וגורמים לו לדבר בשפה של 2016?

"הרגשות הם אותם רגשות, האינטרסים הם אותם אינטרסים, והחשיבה של אז מתקיימת גם היום. אדם הוא אדם. גם טרגדיות מלפני אלפיים שנה עדיין רלוונטיות. זו רלוונטיות אחרת, של מקום שהוא זר לך, אבל אלה תמיד אותם אינטרסים, של כסף וכוח ויחסים ופוליטיקה.
"הבימוי הוא מאד תקופתי, והעלילה סוחפת. הסיפור עצמו, של אדם שנמצא עכשיו בשיא ההצלחה שלו, במחזה שנפתח ב'וואו, אנחנו הולכים לעשות תכניות, לבנות את הרכבת, לפתח את השכונה', בלה בלה בלה, ופתאום מגיע היוהן הזה, קרוב המשפחה של ברניק, וסודות צצים, והבנאדם יכול להידפק טוטאל, זו מלודרמה שיוצרת עניין גדול.
 
"יש פה סיפור טוב, מלא באקשן, אבל עם מסר, עם אמירה כלשהי, שעובדה שאני מדבר עליה, כלומר באיזשהו מקום זה מעורר הדים. ונכון שכולם מושחתים, ויכול להיות שאנחנו רואים בנאדם מושחת, אבל אנחנו רואים גם את הבפנוכו, את בחדרי החדרים של אותו פוליטיקאי."


עמודי החברה (צילום: שמחה ברבירו)
 
"הכל ברדק"
 
אתה מגלם את אאונה, מנהל העבודה של ברניק במספנה

"אאונה הוא מנהיג הפועלים במספנה, וברניק לוחץ עליו לשפץ ספינה אמריקאית שנקראת 'הנערה האינדיאנית' ויש סכנה שהיא תטבע אם לא תתוקן. הוא צריך להתמודד מול הלחץ הזה של ברניק ואני מתאר לעצמי שהוא צריך גם להתמודד מול הפועלים, שזה משהו שלא נמצא במחזה, הוא בקונפליקט. אין לו מספיק זמן לשפץ, ברניק נותן לו יומיים והוא יודע שאין סיכוי לשפץ את הספינה ביומיים, וברניק מאיים עליו בפיטורים.

"זו תקופת המהפכה התעשייתית, וברניק בא אליו בטענות שהוא לא רוצה את כל המכונות החדשות, ובסופו של דבר האיום הזה בפיטורים הוא הדרך של ברניק לסחוט את אאונה ובלית ברירה אאונה נכנע. במקביל, הבן של ברניק רוצה לברוח באותה ספינה לאמריקה, שמצטיירת כשער החופש, שזו תמה שחוזרת על עצמה."

וגם מאד מספרת אותנו, כחברה שמה שמאפיין אותה זה שהיא לא רוצה להיות פה

"כן, יש גם את זה. אנשים בורחים מפה לברלין, אבל אם מדברים על יהודים, יש גם תמה קבועה של להיות בגלות ולחזור לארץ. אני מוצא את התמה הזו בתנ"ך, עם יעקב שירד מצריימה, עם ההליכה הקבועה לגלות. השתתפתי בהצגה תנ"כית של רינה ירושלמי, "ויאמר וילך", וזה מאד השפיע עליי... אבל ב'עמודי החברה' התפנית של ברניק קורית כשהוא קולט שהילד שלו הולך לטבוע, ואני חושב שמשם בא הווידוי שלו."


עמודי החברה (צילום: שמחה ברבירו)

החברה השמרנית שיש במחזה מזכירה לך במשהו את החברה שלנו? יש בעיבוד החדש אמירה כזו, לדעתך?

"לא, לא ממש. אני לא רואה בזה אמירה, כי פה כבר ממש אין שום דבר שמרני, מה כבר יכול להיות פה שמרני?"

אתה לא מרגיש שמתחת לפני השטח מנהלת אותנו שמרנות גדולה?

"מבחינה חברתית? אני לא חושב. אני לא רואה כל כך שמרנות. הכל היום פתוח. הילדים חשופים הרבה יותר למין והכל חשוף יותר באינטרנט, אז אין שמרנות, אבל אין כבוד. גלה כבוד מישראל."

וזו האמירה המרכזית שאני שומעת אותך חוזר אליה לכל אורך השיחה. המקום הזה של "קחו כבר, קיבינימט, אחריות", שנדמה שמאד בוער בך

"כן. כי הכל ברדק. יש בתנ"ך משפט שאומר, 'בימים ההם מלך אין בישראל ואיש הישר בעיניו יעשה', וזו התחושה שלי, שאין מישהו שמוליך ושמנהיג. לא קיים כאן דבר כזה, אחריות. יש ברדק. זו התחושה. אם את רוצה רלוונטיות, זה שבמחזה מישהו לוקח אחריות בסוף, נותן תקווה לעתיד, שאולי יש תקווה שיהיה מישהו שאכפת לו. ברניק עשה מעשה דווקא טוב. הוא בא לעזור לקהילה ומשהו דפק את זה בדרך. אתה יכול להיות פוליטיקאי באמת נהדר, ולהיות גם מניאק. ברניק אומר, 'אני עוזר לקהילה, אני עוזר לכולם, חבל שכל העסק הזה יידפק'. אז את יודעת מה, כבדהו וחשדהו. אתה לא יכול לדעת כלום בסופו של דבר. אתה רק יודע שאחד ועוד אחד זה שתיים. אנחנו לא יודעים מה קורה בחדרי חדרים, אבל זו באמת התקווה. התקווה למנהיג, שמשוועים אליו במדינה שלנו. וברניק, בסופו של דבר, יוצא מנהיג."


עמודי החברה (צילום: שמחה ברבירו)
 
"בתיאטרון יש דמויות עם יותר בשר"
 
הצילומים מתוך ההצגה צולמו בידי השחקן שמחה ברבירו, שמשחק בה גם הוא. איך זה נהיה?

"שמחה ברבירו הוא שחקן מצוין, בנאדם מאד מצחיק, קומיקאי בחסד שקורע אותנו מצחוק מאחורי הקלעים. בהצגה הוא משחק את אחד מאותם אנשי עסקים שדואגים לעצמם ולא לאנשים אחרים, וקונים את האדמות, ובמקום לתת לאנשים לקנות מניות, הם מטילים את זה על קרטל ציבורי, וזו השחיתות שקורית חדשות לבקרים במדינה הזאת. זה כבר לא עניין.

"שמחה צילם בחזרות ומאחורי הקלעים תמונות נהדרות. הוא צלם בחסד, שצילם אותנו בבגדי חזרות ובגלל שהוא שחקן הוא יודע לתפוס את הדרמה ואת האקשן. הוא גם עשה כמה פורטרטים של כמה מהשחקניות בלבוש התקופתי שיש בהצגה."

הרזומה שלך כשחקן כולל גם השתתפות בסדרות טלוויזיה כמו "צימרים", ו"החברה הטובים", ובקולנוע. ההבדל הזה שהיה פעם בין משחק מול מצלמה למשחק בימתי כבר כמעט ולא קיים היום, נכון?

"אני חושב שהפאתוס שהיה פעם על במה באמת שייך לזמנים קדומים ביותר ולא קיים הרבה שנים. אני שחקן תיאטרון כבר עשרים שנה, ולהיות 'טבעי' או 'אמתי' או 'בסיטואציה', זה דבר שמשותף גם לקולנוע וגם לטלוויזיה, אבל הרבה פעמים הדמויות שנכתבו לתיאטרון הן יותר עמוקות, ויותר עם בשר, ולעשות אותן טוב ואמתי ועם קשת הרגשות שעוברת שם, ועם התהליך שעובר מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, כמו שמאפיין טרגדיות, זה וואחאד עבודה, וזו באמת היכולת של שחקן.
 
"אנתוני הופקינס אמר פעם על משחק לקולנוע, שאתה פשוט צריך ללמוד בעל פה את השורות, ולפעמים בקולנוע אתה פשוט אומר את המילים, וזהו. אומר את זה אמתי, וזה עובר, וזה הכי אמתי שיש. אבל גם בתיאטרון וגם בקולנוע המשחק הוא כמה שפחות, כי ברגע שאתה לוחץ ולא מחובר לאמת שלך, נוצר הזיוף הקטן הזה. אני חושב שבשני המקומות הכי חשוב לשמור על רוגע. תהיה רגוע, וזה הכל. " 
 

"עמודי החברה" תעלה ב-5 ו-6 באוקטובר 2016 ב-20:30 ב-7 באוקטובר ב-12:00 וב-8 באוקטובר ב-17:00 וב-21:00 בתיאטרון הקאמרי. הצגות נוספות יעלו במהלך נובמבר. להזמנת כרטיסים: 03-6060960

רכישת כרטיסים