בשנת 47' יצא ספרו של משה שמיר, "הוא הלך בשדות". הספר תרם את אחד הנדבכים המשמעותיים לבניית "דמות הצבר", והפך במהירות לאחת היצירות הספרותיות הידועות בתרבות הישראלית. הסיפור היה למחזה שעלה בתיאטרון הקאמרי ובתיאטרון חיפה, ובהמשך אף לסרט בו כיכב אסי דיין באחד התפקידים הידועים שלו.
כעת זוכה "הוא הלך בשדות" לגרסה בימתית חדשה בתיאטרון בית ליסין, בכיכובם של אגם רודברג וגל אמיתי ("אמזונס"), זוג בחיים, וכעת גם על הבמה. שחר פנקס היא המחזאית והמעבדת של הגרסה החדשה, וכפיר אזולאי מביים.
רומן ביקורתי כלפי הקיבוץ
"הסיפור הוא סיפור אהבתם של אורי, הבן הראשון של קיבוץ גת העמקים, הנסיך הראשון של הקיבוץ, והצבר הראשון שלו, ומיקה, ניצולת השואה", מספר אזולאי. "אורי שב מלימודיו ב'כדורי' לקבלת פנים שונה מזו שציפה לה, ומגלה שהבית שלו מתפורר: אימא שלו עזבה את אבא שלו, אבא שלו מתגייס לבריגדה היהודית, ובשובו לקיבוץ אורי מכיר את מיקה, ניצולת השואה, מתאהב בה, והקיבוץ כמובן לא מאשר את סיפור אהבתם, כי מדובר באורי, האתרוג שלהם, והיא 'משם'. מתחילה בקיבוץ רכילות מאד גדולה, ובעקבות אי יכולתו להתמודד עם החיים בקיבוץ, עם הרכילות ועם יחסיו עם מיקה, מחליט אורי להתגייס לפלמ"ח ומנסה, שם, למצוא את ייעודו."
משה שמיר עצמו, עשה דרך ארוכה מימיו בשומר הצעיר ועד תנועת "התחייה" שהיה בין מקימיה. הדרך הזו שזורה באופן מסוים גם בגלגוליו השונים של "הוא הלך בשדות"
"ההיסטוריה והבלבול הגדול של הדבר הזה מתחילים, בעצם, ברומן שכתב שמיר בשנת 45', 46', ומספר כמעט את אותו סיפור כמו המחזה, אבל הספר הוא רומן מאד ביקורתי כלפי הקיבוץ, כלפי היחס לזרים, כלפי מבנה המשפחה בקיבוץ. בספר מדובר בנער מבולבל שלא מצליח להתמודד עם התפרקות המשפחה שלו, לא מצליח להתמודד עם הרכילות של הקיבוץ ועם היחסים הבינאישיים שלו ושל אהובתו, מיקה, ובעצם מתגייס לפלמ"ח ומפתח שם איזו מין משאלת מוות.
"המוות שלו, בספר, הוא סוג של התאבדות, גם להגדרתו של משה שמיר. כשאורי לא עומד בלחצים של החיים הוא יוצא לאיזה אימון לא נחוץ שהוא מפקד עליו, עושה טעויות ונהרג בתאונת אימונים מיותרת ודי טיפשית. במחזה הפכה דמותו של אורי, לימים, לדמות הרואית ודי פלקטית של מיתוס הצבר הישראלי החדש."
הוא הלך בשדות (צילום: כפיר בולוטין)
הצלחה מסחררת
אז איך בעצם התגלגלו הדמות והסיפור לממדים השונים שלהם בשני הפורמטים?
"נדמה לי שבתקופה שבה נכתב הספר הוחלט בכלל לגנוז אותו בגלל הביקורת הקשה שהייתה בו. אחיו של משה שמיר, אליק, נהרג במלחמת השחרור, בתקופה שבין הספר לבין המחזה, ואני משער שמשה שמיר החל לעבור שם איזשהו שינוי. יוסף מילוא, הבמאי ומנהל תיאטרון הקאמרי דאז, שהכיר את הספר המקורי, ביקש משמיר לכתוב ביחד אתו מחזה על בסיס הספר, והמחזה הזה גויס, במרכאות, בזמן מלחמת השחרור, ב-48', כדי לרומם ולהלל את הקיבוץ.
"חלקים גדולים מהביקורת שנשמעת בספר ומהמורכבות והדרך בה מוצגת דמותו של אורי, נשמטים בעצם מהמחזה, הדמות שלו הפכה להיות פלקטית יותר, לא דמות מתלבטת, לא דמות ספקנית, אלא דמות שמתגייסת באמת מתוך רצון לתרום ולהציל ולעזור לחבריו בפלמ"ח.
"סצנת המוות שכפי שתיארתי מוגדרת בספר כתאונת אימונים שהיא סוג של התאבדות, הופכת במחזה למבצע הרואי של פיצוץ גשר ליד מחנה בריטי, ובפיצוץ הגשר והקרבת אורי ל'טוב למות בעד ארצנו' הזה, הוא בעצם גורם לכך שאניית המעפילים מצליחה להגיע לישראל, והמעפילים עולים לארץ. זה הגלגול שמתרחש בסיפור בין שנת 45' לשנת 48', והמחזה הזה באמת הפך להצלחה מסחררת, ובזמן שאנשים קוראים בעיתונים על החייל הזה שנפל והחייל הזה שנפל במלחמת השחרור, יש להם את ההצגה הזו שרוב האנשים במדינה רואים, וככה נוצר מיתוס הצבר, הישראלי החדש, הנער הזה שנולד פה ומקריב את עצמו למען המדינה. מין טרומפלדור יותר בן זמננו."
ואם אני קונה היום את הספר, אני מקבלת את הגרסה הביקורתית?
"נכון. מה שקרה זה שהייתה השפעה כל כך גדולה של המחזה, שכל כך נצרב בתודעה והתקבע כמיתוס של הישראלי החדש, שכשאנשים קוראים את הספר הם בעצם קוראים אותו כבר דרך הפריזמה של המחזה, ובאחד הראיונות שקראתי עם משה שמיר הוא אמר שיש לו קצת בעיה עם זה שבעצם לא מצליחים להבין את הספר כמו שהוא".
כפיר אזולאי (צילום: דודו בכר)
"החזרנו למחזה את הקונפליקטים"
ועם כל הדבר הזה אתה מגיע למחזה בשנת 2016
"ואז אנחנו מגיעים לזה, בפגישות ראשונות עם ציפי פינס, שהרעיון להעלות את המחזה ולגעת בתקופה הזו ישב אצלה כבר כמה זמן. חזרתי לקרוא את המחזה, ובאמת אמרתי שזה מחזה שנראה לי מלא בהווי ובהומור ובנוסטלגיה, ואני, שאינני בן קיבוץ, מן הסתם, לא מוצא שם כל כך את עצמי ולא מבין למה לגעת בזה.
"ואז ציפי חיברה אותי עם שחר פנקס, המחזאית והמעבדת, וכמו שכשקראתי את המחזה לא מצאתי כל כך את נקודות ההשקה איתי ולא הבנתי למה דחוף לי לעשות אותו, ברגע שנתקלתי בספר המקורי וקראתי אותו, פתאום הבנתי את המחזה יותר טוב, והחלטנו להחזיר למחזה חלק גדול מהקונפליקטים והבעיות שהוא עוסק בהם בספר.
"זה, בעיניי, הפך למה שמייתר את השאלה למה זה רלוונטי. ברור שזה רלוונטי, כי המיתוס שעליו מושתתת מדינת ישראל הוא העניין של להילחם, של הדרך שבה אנחנו מקדשים את המוות וחיים, בעצם, על אותו מיתוס."
ששם את המדינה כערך עליון, ולא את האדם
"נכון. ובשיחות שניהלתי עם תלמידי תיכון, וגם עם גל אמיתי, השחקן הראשי, ששירת בקרבי ובמלחמת לבנון השנייה, הם מספרים שגם מבחינה של סטטוס חברתי, עדיין, מי שמשרת בקרבי ובשייטת וכדומה, הוא הגבר, הוא ההצלחה, הוא הנחשב. גל אמיתי אפילו מספר לי על מעין משאלת מוות כזו שרצה בין החיילים, שחושבים על איך ייראה המוות, איך תיראה הפציעה שלי, איך אני אצליח להוריד מחבל, איך אני אשיג את הגבורה. מיתוס הגבורה הוא משהו שהוא לגמרי הבין דרך הגרסה שלנו, ואמר, זה משהו שדומה לנו, הרצון הזה להיכנס פנימה, הסוג הזה של הפנטזיה על מוות או פציעה או גבורה.
"יש בספר הזה משהו שהיה לי מאד חזק, ומאד התפלאתי מעוצמת הכתיבה ועוצמת המודעות, מהרבה בחינות, בשנים 45', 46'. הוא עלה שם על איזשהו מיתוס שאתה יכול להסתכל עליו דרך ההרואיזציה שלו, שעדיין קיים, ובגלל זה ההחלטה לעסוק בדבר הזה. היות ואני לא בן קיבוץ, המקום שממנו התחברתי אליו היה מהמקום של הכלל שחונק את הפרט, אם זה באופן אישי ברכילויות, ואם זה דרך מיקה, זוגתו של אורי ."
שמייצגת את "שם", בתקופה שהישראליות כל כך מתאמצת להיות צברית
"בדיוק. היא מגלמת את 'שם'. היא מגיעה לישראל מפולין, דרך טהרן, והאכזריות של הרכילות והנידוי של האחר בקיבוץ, באותה תקופה, לגבי ניצולי שואה, הייתה מאד קשה. אז מבחינתי זה קבוצה מול יחיד. זה הדבר שהניע אותי. לא הסתכלתי על זה מתוך מקום של נוסטלגיה."
מיקה מגלמת, במידה מסוימת, את מי שאנחנו היום, מבחינת נקודת המבט שלה על החיים
"מיקה פועלת מהמקום האישי יותר ובזה היא דומה לנו. היא רוצה בית, היא רוצה ילדים, היא רוצה שיהיה לה שקט. היא לא מבינה את הדחיפות וה'חירומיות' הזאת של אורי, למען הקיבוץ, למען המדינה, למען המלחמה. מספר התבניות של יחסי גברים-נשים, או גברים מול עצמם ומול העולם בהצגה הזאת, הם כאלה שברגע שהם לא מצליחים להתמודד עם חיי משפחה או חיים פרטיים או עם קשיים בינם לבין עצמם או בינם לבין האישה שלהם, הם בוחרים באיזשהו סיפור אידיאלי או אידיאולוגי גדול מהם, והם בורחים אליו באצטלה של 'אני הולך לפלמ"ח', 'להקים קיבוץ', 'להתגייס לבריגדה היהודית', אבל זה בעצם בשביל לברוח. הם לא מצליחים להתמודד עם הפרט, ובורחים למיתוס הגדול."
ממד רכילותי
יש מתח מעניין שנוצר עם הבחירה של אגם רודברג וגל אמיתי, זוג גם בחיים, לתפקידים של אורי ומיקה. הם מייצגים משהו מנצנץ קצת מול הסיפור הכל כך ארצישראלי הזה
"אגם היא שחקנית מאד מאד רעבה, יסודית, מתמסרת, ואני חושב שכל ההילה או אבק הכוכבים או הנצנוץ הזה מוסיפים, אולי, סקרנות לקהל, אבל בעבודה שלה יש איזה רעב מאד גדול, וסקרנות. גל אמיתי, בתפקיד ראשי ראשון בתיאטרון, מביא משהו בתול, רעב, נורא רוצה ללמוד ולעשות ולהתנסות, והזוגיות שלהם מעניינת גם מהבחינה הרכילותית או מה שזה לא יהיה, אבל כשיש לך זוג בתוך חדר חזרות מאד אינטנסיבי, אתה מקבל ברגעים מסוימים הרבה אמת, הרבה מתח והרבה קשיים ביניהם, אבל אתה מקבל גם איזה ייחוד של יחסים שיותר קל להשיג אותם מהם מאשר זוג 'משחקי' בלבד. היה פה איזה משהו שנוגע גם בתוך האישי, נוגע גם בדינמיקה שלהם, ולפעמים, כמניפולטור, אתה יכול לדעת לייצר את זה."
הוא הלך בשדות (צילום: כפיר בולוטין)
נדמה שיש בארץ איזה צורך, לאחרונה, לחזור לסיפורים המכוננים של התסריט הארצישראלי המקורי, ולהתבונן בו ממבט חדש. גם אתה חלק מהתחושה הזו?
"כן. זאת מדינה צעירה, ועד עכשיו כף היד הייתה כל כך קרובה לפנים שאתה לא יכולת לראות את האצבעות, והיום, כשאתה מסתכל, וכבר יש לנו איזו היסטוריה, יש לנו את המחזה הזה, שהוא המחזה הראשון שנכתב על המציאות הישראלית, אז אתה יכול לבחון את החומר. למרות שמבחינה תיאטרונית 70-60 שנה זה היסטוריה מאד רגעית, עדיין יש לך על מה להישען, ולחזור לחומרים מפרספקטיבה אחרת. כאילו נוצרה לנו איזה קלאסיקה. זה דבר מדהים בעיניי.
"הדבר הנוסף שאותי נורא מעניין בתוך זה הוא גם העליות מצפון אפריקה, מארצות ערב, מהמזרח. הסיפורים שם הם לא פחות מעניינים, והם יוכלו לשפוך אור גדול מאד על התקופה, על ההתקבלות, על המאבקים שהיו, ואני חושב שזה סיפור שצריך להיות מסופר. זה חזר, למשל, דרך פיוטים שאנשים פתאום מגלים אחרי שהיו צריכים להחביא אותם כשהם עלו לארץ מעירק, ממרוקו וכולי. היום זה כבר הפך לפרונט עם סחרוף, עם שטרית, ועם עוד כהנה וכהנה. אני, אגב, קצת נוגע בזה בהצגה 'סליחות', של חנה אזולאי הספרי בתיאטרון באר שבע, אבל אני חושב שזה סיפור שלא סופר גם בתיאטרון, וזה משהו שאני מרגיש שחסר."
"הוא הלך בשדות", בית ליסין. במאי: כפיר אזולאי, תפאורה: לילי בן נחשון, תלבושות: עפרה קונפינו, מוזיקה: אמיר לקנר, תאורה: זיו וולושין, תנועה: עמית זמיר, מחזה ועיבוד: שחר פנקס
שחקנים: גל אמיתי, אופיר וייל, גיל וסרמן, קובי ליבנה, שאדי מרעי, ויקטור סבג, מאי קשת, אגם רודברג, הדר שחף, נעמה שפירא
ההצגה תעלה ב-10, 14 ו-15 בנובמבר 2016 בשעה 20:30, ב-11 בנובמבר ב-21:30, ב-12 בנובמבר ב-18:00 ו-21:00, מוזיאון ארץ ישראל ברמת אביב. להזמנת כרטיסים: 03-7255333
לרכישת כרטיסים