|
|
מה שהם מביאים, אולי בלי כוונה, בטרילוגיית התמונות של ההצגה שקו אירוני חד מאוד מאפיין אותה, היא השתקפות של ״הנפולת של הפולחנים״, כלומר אני, אתם, ועדר-ישראל-לא יאכזב. כך, כמו מבעד לאפקט הנצבר של שלושה גיבורי הצגה שונים - מנחם בגין, אריק זאבי ובר רפאלי, נדמה שיונתן לוי ובועז לביא מצביעים עלינו כעל ציבור שמסורתו וערכיו פוקעים, ומחפש תחתם עול מלכות והדרה."
|
|
|
|
הצגה המביאה ניסיון לתקוף את ההוויה הישראלית בשלוש תמונות של פולחן האישיות
עדר-ישראל-לא-יאכזב
מה משותף לראש ממשלה מקומי, לאלוף ספורט אולימפי ולדוגמנית צמרת בינלאומית? במילה אחת שיכולה למצות את השאלה ואת התשובה האפשרית גם יחד זה התיאטרון. זו במת ההיסטוריה הפרטית שלהם, אלה התפקידים שהם מגלמים במיטב כשרונותיהם.
אבל את יונתן לוי ובועז לביא, מחברי ה״נפילים״, ההצגה שנוצרה במסגרת הזירה הבינתחומית בירושלים, ופתחה את פסטיבל ישראל במאי השנה, לא באמת עניין לבחון את הדרמה הפרטית של מנחם בגין בהנהגת מדינה, של אריק זאבי ערב קרב אולימפי וגם לא של השמירה הקפדנית של בר רפאלי על המראה שלה.
שלושתם הם הנפילים של ההצגה כשיקוף היותם במציאות ״גיבורים״ של תרבות הפולחן הישראלית - מרצונם, במקרה של בגין וזאבי, ושלא מרצונה של רפאלי, אם כי בשיתוף פעולה וגם עם חיזוק-לשעבר של לאונרדו דיקפריו, ובני משפחה אחרים שנהנים לאחוז בשולי שמלתה. אם ההצגה באה לבחון את מעמדם ואת הנפילות שלהם אפשר לומר כי היא לא צלחה את קו המטרה. היא לא האירה דבר שאינו ידוע, ולא פיענחה את סוד התעצמותם כנפילים, וגם לא את נפילתם. כשבגין אמר ״איני יכול עוד״ הוא גם אמר את המפתח לסוף הקריירה של זאבי, ואולי גם לסוף המצפה לזו של רפאלי. אבל מה הוא הכשל הזה שנצור במשפט הקצר, לשם לא הגיעו המחברים.
אבל מה שהם מביאים, אולי בלי כוונה, בטרילוגיית התמונות של ההצגה שקו אירוני חד מאוד מאפיין אותה, היא השתקפות של ״הנפולת של הפולחנים״, כלומר אני, אתם, ועדר-ישראל-לא יאכזב. כך, כמו מבעד לאפקט הנצבר של שלושה גיבורי הצגה שונים נדמה שלוי ולביא מצביעים עלינו כעל ציבור שמסורתו וערכיו פוקעים, ומחפש תחתם עול מלכות והדרה.
אבל זו יותר משאלת לב שלי כמבקר. ההצגה עצמה בבימוי של לוי מקשה מעט על קבלת המסר המורכב הזה, אולי משום שאין בה את אותה אחדות דרמטורגית שאפיינה יצירות קודמות שלו (״סדאם״, ״רפול והים״), גם לא מנקודת מבט של איכות הטקסטים.
בגין וסמל (יח"צ)
תקועים אי-שם בדרך
בתמונה הראשונה שבה מתואר ביקורו של בגין על הבופור בראשיתה של מלחמת לבנון הראשונה, מי שהופך את החוויה לתיאטרון מרתק הוא נועם סמל, מנכ״ל הקאמרי, שיש בתווי פניו אזכור כלשהו לזה של ראש הממשלה המנוח. סמל עושה את התפקיד בדיוק מירבי, על פניו כחיקוי, אבל בפועל יותר כהתרשמות, כקווים של מה שזוכרים עדיין רבים.
למי שלא חי את אותה טראומה בא קטע הווידאו של הביקור ההוא, המשלים את התמונה התיאטרלית, ומחיה את החוויה הביזארית: ראש ממשלה ששואל חייל אם ״היו להם [לפלסטינים] מכונות יריה?״ ומתמוגג מהתלהמותו של אריק שרון, אז שר ביטחון שבמעשיו יקדם את נפילת בגין אל מערת אי היכולת שלו, המיוצגת יפה בהצגה באמצעות תרדמה בקדמת הבמה עד סוף ההצגה.
הנפילים (צילום: אר'לה הצמצם הבוער)
גם מנשה נוי כשרון וניר שאולוף כקצין הצעיר עושים את עבודתם היטב - למעט בקטעי התנועה המוזרה שנכפתה עליהם. שניהם מצליחים יותר, בתמונה השנייה, כאלוף ג׳ודו ישראלי ואביו-מאמנו, שערב הקרב המכריע על מדליית הזהב באולמפיאדת תורכמניסטאן נותרו בלי מדינה משום שפצצת אטום איראנית חיסלה אותה. זה מצחיק באמת ובדרך גם מצביע על ההיסטריה המעריצה שלנו כשרואים את ירדן ג׳רבי ואורי ששון עם מדליות הארד הראויות שלהם וזיקוקי הכבוד הלאומי שהם מפיקים מנשיכתן.
ואז מגיעה התמונה השלישית שבה סמדר יערון הבלתי נדלית ביכולות העיצוב שלה נכנסת כגיישה יפנית לעיצוב המלעיג על בר רפאלי והמותג קרולינה למקה שהיא מייחצנת. הטקסט משתעשע להפליא בשני השמות, וגם בקיומו-לשעבר של דיקפריו, בביצוע שאולוף. אבל אם מתגברים על איכות הביצוע של יערון, וגם אם נהנים בצדק מהמוזיקה של נועם ענבר בביצוע חי מרשים שלו, של אדם שפלן ואריאל ערמוני, עולה השאלה מה חטאה של בר שאנחנו סוגדים לה ולפוסטרים הגדולים שלה בנתב״ג?
הנפילים (יח"צ)
לי אין תשובה על השאלה הזאת, ולמרבה אי-ההפתעה גם ליוצרי ההצגה הזאת אין, וגם לא ליונתן לוי כבמאי של הצגה הנראית טוב עם התאורה המצוינת של עומר שיזף, והתלבושות הטובות של קרן נחושתן והווידאו של יואב בריל.
ובאין תשובה גם שני הפרקים הראשונים נעצרים אי-שם בדרך שהייתה עשויה להוליך את לוי ולביא אל מחוז-חפץ כלשהו.
18/10/2016
:תאריך יצירה
|