מספר ימים לאחר מסיבת יום ההולדת ה-70 שלו שהביאה ל"רידינג 3" את כל דמויות המפתח של  עולם התיאטרון הישראלי, על אנשי קדמת הבמה ומאחורי הקלעים, נשמעים עדיין הדי ההתרגשות בקולו של נעם סמל, העומד לסיים בתוך מספר חודשים כהונה של 24 שנים כמנכ"ל תיאטרון "הקאמרי", אך אינו רגיל, כדבריו, לעמוד במרכזה של הבמה.
 
"עשו ממני שווארמה"
 
"המסיבה הזו נולדה במוחה הקודח של ליאורה עופר, יו"ר חוג ידידי 'הקאמרי', שהיא חברה ותיקה שלי ושל אשתי, נאוה סמל, הסופרת והמחזאית", מספר סמל.  "ליאורה הרימה לנאוה טלפון לפני שלושה חודשים, אחרי שהודעתי שאני פורש מניהול הקאמרי, ורצתה לעשות עם אשתי איזו קנוניה, ולעשות לי מסיבה. עכשיו, אני אדם שהתנגד כל חייו שיעשו לי מסיבות יום הולדת. לא חשבתי שגיל 40 או 50 או 60, או כל מספר עגול אחר, הוא סיבה למסיבה. על מה המסיבה? על זה שהבנאדם חי?



נעם סמל וליאורה עופר (צילום: איציק בירן)



"אבל באמת, קרה פה משהו, שאיכשהו גם אני הסכמתי, כי אמרתי, בכל זאת אני פורש מהקאמרי, וגם, אני בן 70, שזה כבר מספר בכל זאת רציני, ויש דור שלא ידע את יוסף, אז בסדר, נעשה מסיבה. מה שלא ידעתי זה שיעשו כזה 'חיים שכאלה' כמו שעשו לי בשישי האחרון. 

"אני בסך הכל בצד הבמה, לא עליה. אני כל הזמן מסתכל מהצד, ורואה גם את השחקנים והאמנים, גם את היוצרים וגם את הקהל. ביום שישי הייתי במרכז הפוקוס בפעם הראשונה, בראש השולחן של המשפחה, וקיבלתי חיבוק גם מהמשפחה הגרעינית וגם מהמשפחה של התיאטרון, גם מהמשפחה של התרבות, וגם מהמשפחה של אנשי הציבור שתורמים לקאמרי, והיו שם נציגים של התורמים הכבדים ביותר של הקאמרי, הפרטיים, אלה שלא חייבים לתרום את תרומתם הנדיבה לקיום חיי התיאטרון של הקאמרי, ועשו לי חגיגת החגיגות, מה שנקרא.
 
"לקחו את האנגר רידינג 3, שהוא במקרה סוגר מעגל, כי זה היה מחסן התפאורות של 'הקאמרי' ו'הבימה'  ביחד עד לפני 15 שנה, ועשו לי תכנית אמנותית שהיא שופרא דה לה שופרא, עם כל השחקנים והאמנים והמשוררים והדברנים, באו ונתנו לי ברכות ומחמאות וחיבוקים ואהבה, צחקו עליי, גיחכו עליי, חתכו אותי, עשו ממני שווארמה, אבל באהבה גדולה.

"אודיה קורן ודרור קרן, שני שחקני 'הקאמרי', הנחו את המסיבה, שניהם שוחרי תרבות וקומיקאים משכמם ומעלה שעבדו לאורך זמן על תכנית אמנותית מיוחדת לאירוע הזה, והם סיפרו את סיפור חיי, מ-68', כשהתחלתי להיות מנהל הפקות במשרד של פשנל ואורי זהר, עד ימינו אלה בקאמרי. אז כל תחנות חיי התרבותיות עברו לנגד עיניי בזמר, בשיר, בצילומי סטילס, בצילומי וידאו ובקטעי עיתונים מוקרנים. כמובן שהיו גם תחנות מילדותי, אבל זה לא היה רק 'חיים שכאלה' שלי, אלא גם 'חיים שכאלה' של התיאטרון הישראלי." 
 


אודיה קורן ודרור קרן (צילום: איציק בירן)


הספק מטורף
 
"קשה להגיד מפעל חיים במשפט אחד", אומר דרור קרן. "נעם נולד, פעל וגדל והיה במרכזו של הבידור הישראלי והיצירה הישראלית לאורך שנים. זה בנאדם שמגיל 22 כבר היו אצלו יוסי בנאי ואריק איינשטיין ושייקה אופיר ורבקה מיכאלי ומתי כספי, וקודם כל שלמה ארצי, שאחר כך הפך לגיסו. נעם נשוי לנאוה שהיא אחות של שלמה ארצי, והוא הכיר אותה כשהוא בא לעבוד עם שלמה.

"הוא זה שעומד מאחורי המון מופעים שהם מה שנקרא 'נכסי צאן ברזל', ואחרי זה המעבר לתיאטרון חיפה, שהיה תיאטרון פרברים, מה שנקרא, והפך לאימפריה ולתיאטרון המוביל בארץ בשנים שבהן עמד בראשו יחד עם עמרי ניצן, עם הצלחות מקומיות והצלחות בחו"ל. פתאום הפכנו שגרירים בחוץ, שגרירי תרבות. 'נפש יהודי', 'גטו', יהושע סובול שהגיע שנים אחר כך לברודווי בעקבות השידוך של נעם, 'גטו' עלה בברודווי וזכה ב'נשיונל תיאטר' באנגליה כמחזה השנה. הכל שידוכים שלו.

"אחר כך קונסול תרבות בניו יורק, כשהוא מייצא כל כך הרבה אמנים מפה, וקשרי תרבות וסופרים ואמנים וזמרים ומדינאים שעבדו איתו בשיתוף פעולה מופלא, זה כאילו כמה מפעלי חיים. אנחנו בעצם מדברים פה על ביוגרפיות של כמה אנשים. זה הספק באמת מטורף." 
 



מימין: חן אמסלם ומאיה דגן (צילום: אביב חופי) משמאל: תיקי דיין ושלמה ארצי (צילום: איציק בירן)


מכוון פנסים ומנקה בדלי סיגריות

"היה מדובר בפרויקט כמעט בלתי אפשרי", מספרת אודיה קורן. "האתגר הגדול ביותר שלי, של דרור ושל חיים סלע, שהפיק אמנותית את כל האירוע, היה לעשות לנעם רטרוספקטיבה, מפני שאם זה היה אמן פלסטי, היו צריכים לסגור מוזיאון של ארבע קומות ו-19 אגפים. האיש, מרגע שהוא נכנס לתחום, הוא עשה משהו כמו עשרה פרויקטים בכל רגע נתון, ופה היית צריכה להכניס לתוך שעה וחצי, שעתיים, חומר שיסכם את 70 השנה. לא סתם קראנו לזה '70 השנים הראשונות', כי זו התחושה אצל נעם.

"אני יכולה להעז ולהגיד שהוא כמעט האדם היחידי בארץ שיש לו את רוחב היריעה בקשר לתיאטרון – מבלי שהוא יוצר בעצמו. אומרים שלכל אדם יש תחליף, אז אולי יהיה לו מחליף – אבל אין לו תחליף. הידע שלו, האינסטינקטים שלו, האהבה שלו לדבר הזה, כשהוא בצד המארגן, היא מיוחדת במינה. תראי, לנעם יש אגו גדול, אבל הוא בכלל לא קשור למקצוע. אני ראיתי את האיש הזה מטאטא את הבמה, מושיב קהל, מכוון פנסים, מנקה בדלי סיגריות, הוא באמת תופס את עצמו כמשרת של האל הזה שנקרא התיאטרון.

"בעיניי הוא מר תיאטרון, ואני באופן אישי מאד שמחה שזכיתי לשחק בתיאטרון בתקופה שהוא המנכ"ל שלו. נעם הוא מורה. אם מישהו היום רוצה ללמוד איך להיות מנהל תיאטרון, הייתי אומרת לו שייקח את נעם ללמוד ממנו. הוא פשוט גורו של תיאטרון בכל מה שקשור לניהול ולתפעול שלו.

"נעם הוא איש שעובד בצוות. למרות שתמיד נראה שאין לו סבלנות ושהוא לא מקשיב – הוא מקשיב. יש לו דרך הקשבה משלו. בכלל נעם – עשו אחד, וסגרו את המפעל. יש לו סקרנות של ילד, האנרגיה שלו לא יורדת לרגע. אחרי שעה עם נעם אני צריכה ללכת לנוח שבוע באיזה אי, והוא, ממשיך. הוא כמו השפן של אנרג'ייזר. יש לו תבונה בלתי רגילה לזהות תהליכים בתיאטרון שיכולים לקרות מהבחינה הפרקטית."



מימין: עמוס תמם ואשתו - טל נרובאי,  נעם סמל ומוני מושונוב (צילום: איציק בירן)



גם אצלו החיבור מתחיל מחלום שהיה לו בתחילת הדרך להיות שחקן?

"לא, ובדיוק בגלל זה הוא נורא נדיר. הוא למד משפטים, ורצה לעבוד בעוד משהו, ואז הגיע במקרה למשרד של פשנל כי הוא ראה מודעה שמחפשים מישהו שינהל איזו הצגה ומיד לקחו אותו, ותוך שנייה הוא היה הכל, הקופאי, הנהג, המפיק, מנהל ההצגה, האחראי על האביזרים, ומאז ועד היום נעם הוא גם וגם וגם וגם וגם. אם נעם היה צריך כרטיס ביקור זה היה בגודל של... שטיח. שטיח של סלון." 




מימין: קרן מור, נעם סמל ומנשה נוי. משמאל: נעם סמל, חן אמסלם ומאור זגורי (צילום: איציק בירן)



לא מקנא בשחקנים
 
"התחלתי את הקריירה שלי כמנהל ההפקה של ערב שירי אלתרמן, שקראו לו אחר כך 'צץ וצצה', כי ההפקה לא הלכה", תורם סמל את הצד שלו לסיפור. "הקהל חשב שזה ערב שירה, ומי ששינתה את השם הייתה אמי ז"ל, רבקה סמל, שהייתה בהצגת ההרצה, ואמרה, למה לא אמרתם שזה ערב של מערכונים וצחוקים ושירים, והציעה לקרוא לו כשם השיר האחרון במערכה האחרונה לפני ההפסקה, 'צץ וצצה'. אז שכנעתי את אלתרמן לשנות את שם הערב. פשנל היה המפיק, אני הייתי מנהל ההפקה, ואלתרמן סידר לי בלשכת עורכי הדין שייתנו לי אפשרות גם לנהל את ההפקה, וגם לעשות את הסטאז' אצל עורך דין דב שילנסקי, שהיה אחר כך יו"ר הכנסת."


ולעולם לא דגדג לך לעמוד על הבמה כשחקן?

"לא, למרות שאני משחק עכשיו בהצגה 'נפילים' את מנחם בגין כי פנה אלי יונתן לוי וביקש ממני, ואני משחק כבר עשר הצגות, בהצגה שעלתה בפסטיבל ישראל.  שיחקתי בתור ילד ונער בתיאטרון ילדים ונוער, מקומי, לא משהו דרמטי. אני לא מסוגל לעמוד על הבמה כל יום ולהגיד את אותו טקסט ולמצוא בו כל פעם תכנים ועומקים חדשים. אני מקנא בשחקנים על היכולת הזו שלהם, אין לי את הסבלנות ואת יכולת ההעמקה שיש להם, לחזור שוב ושוב לאותם טקסטים בצורה כזו. אני מאד אוהב את הבמה, מאד אוהב את השואו, אבל אני ממש לא מקנא בשחקנים. ואני יכול להגיד לך שאני אפילו שם את החיים על הבמה, כמו בשתי אפיזודות שסיפרתי בסוף המסיבה שערכו לי."

למשל?

אחי, עדי סמל, ז"ל, היה מנהלם של אסתר ואברהם עופרים..."

סינדרלה רוקפלה?...

"בדיוק! הנסיעה הראשונה שלי לחו"ל הייתה בשנת 67', אחרי מלחמת ששת הימים, ולאן אני נוסע? ללונדון. 'סינדרלה רוקפלה' מקום ראשון במצעד הפזמונים באנגליה, ואני כולי בן עשרים וחצי מפלשתינה, ומי מקום שני? 'היי ג'וד' של הביטלס! שתביני על מה מדובר: אני נמצא עם 'סינדרלה רוקפלה' ב'טופ אוף דה פופס' באולפן, ואנחנו עולים לבמה אחרי הביטלס, אני נשבע לך!

"אז באנו להקלטה באולפן של 'טופ אוף דה פופס' באותו יום, 'סינדרלה רוקפלה' מקום ראשון, 'היי ג'וד' מקום שני, הייתי בהקלטה של הביטלס, הם ירדו ונשארנו עם העופרים. את מבינה מה זה מקום ראשון שם, אז, ב-67'?! למחרת ישבנו בבית, אסתר ואברהם עופרים, ואז אברהם אומר לי, 'לעדי יש יום הולדת מחר ואני רוצה לקנות לו מתנה'. אני אומר לו, 'מה אתה רוצה לקנות לו מתנה?', והוא אומר, 'אני רוצה לקנות לו אוטו'. אני אומר לו, 'איזה אוטו?', והוא אומר לי, 'אני רוצה לקנות לו את המרצדס שנתנו לרינגו סטאר'. אני אומר לו, 'אתה רמאי, אתה ברברן, אתה קשקשן, אתה חושב שאני באתי מנס ציונה כדי שתעבוד עליי?!'. אמר לי, 'אתה יודע מה, נדבר מחר'.

"הלכנו בלילה למסעדה סינית – בחיים שלי לא ראיתי עד אז מסעדה סינית – בבוקר נוסעים אני, אברהם עופרים ועדי אחי, למשרדי 'אפל'. נכנסים למעלית – פול מקרתני קומה ראשונה, הריסון קומה שנייה, לנון קומה שלישית, רינגו סטאר קומה רביעית – כאילו, החשיבות היא מלמטה למעלה, זה מה שאני זוכר, לפחות, אולי אני טועה באחת הקומות, אבל רינגו היה ברביעית בטוח. לוחצים קומה ארבע, נכנסים לחדר של רינגו, אולם ענק שהיה ריק לחלוטין, ובקצה של האולם יושב רינגו, רחוק מאתנו, עם משקפי שמש כאלה.

"הוא מקבל אותנו, אני לוחץ לו את היד, אברהם עופרים מימינו, עדי סמל משמאלו, אני באמצע. הוא מתחיל לדבר אתנו על האוטו, ואז אני אומר להם בעברית, 'תשמעו, חבר'ה, לא קונים אוטו בלי לבדוק. אי אפשר לקנות אוטו בלי לבדוק אותו'. רינגו, המניוק הזה, קלט מה אני אומר, לקח את הצרור מפתחות, זרק עליי, ואמר לי, 'קח את האוטו'. שתביני, 1967, הביטלס בשיא של השיאים, ואני, 'בנס ציונה בודקים אוטו בדינמומטר'...

"אני, בחוצפה, אומר לעדי ואברהם, 'בסדר, עכשיו הולכים לבדוק את האוטו', ואנחנו יורדים מהקומה הרביעית למטה, נהגים מביאים את האוטו, אוטו מרוץ עם מנוע של מרצדס, משהו מוזר מאד, שכנראה מרצדס עשו איזה פיילוט, או איזה דאווין בשביל למכור, וכל השמשות כמו עדשות של משקפי שמש שלא רואים מי יושב בפנים, כדי לשמור עליהם, אז לא היו פפרצי כמו היום אבל לשמור מהמעריצות, כנראה, ואני לא יכול להיכנס לנהוג את האוטו כי אין לי רישיון בינלאומי, כי מי חשב על זה אז בכלל.

"נכנסים לאוטו אני ואברהם, היה מקום רק לשניים, עושים סיבוב בלונדון, פיקדילי סירקס, באיזור של 'אפל', חוזרים, ומחליטים, לא לוקחים את האוטו. האוטו לא טוב. אמרתי לאחי עדי, 'האוטו נראה לי צעצוע, לא נראה לי אוטו רציני', למרות שזה היה מרצדס או מנוע של מרצדס. לא חשבתי בכלל במונחים היסטוריים. אז הם אומרים לי, 'אנחנו לא עולים להחזיר לרינגו את המפתחות. אתה עולה'. אמרתי, 'אני עולה, מה הבעיות?'. אני בן עשרים וחצי, כן? עולה למעלה, ישר לקומה של רינגו, רינגו קורא לי, אומר, 'אתה לא לוקח את האוטו?', אמרתי, 'לא, אבל תודה רבה', והוא אומר לי 'להתראות, שיהיה לך יום טוב, אין בכלל בעיה, במילא לא התכוונתי למכור את האוטו...'. את מבינה? 'במילא לא התכוונתי למכור את האוטו'...  אבל למה הוא הסכים לקבל את אברהם עופרים לפגישה יום למחרת? כי ב'טופ אוף דה פופס' היינו יום קודם לכן ביחד באולפן. אז זה הסיפור."




מימין: נאוה סמל, ליאה קניג, נעם סמל וליאורה עופר (צילום: איציק בירן)





מימין: נאוה סמל, שירי ארצי עם הבן ונעם סמל (צילום: איציק בירן)



רגע של סיכום. לאן אתה ממשיך מכאן בתחילת השנה הבאה, אחרי 24 שנות "הקאמרי"?

"אני לא יודע לאן אני ממשיך מכאן. אני באמת לא מגובש. יש לי כל מיני הצעות. אני רוצה להקדיש את חיי לאקדמיה. אני רוצה ללמד ניהול מוסדות תרבות באחת האוניברסיטאות, אני עדיין לא יודע איזו. אני רוצה להכשיר את הדור הבא של מנהלי התרבות של ישראל, עם דגש על הפריפריה. אני חוזה שיצטרכו להיות במיומנות אחרת לגמרי מזו שקיימת היום. כרגע מחכים לי עוד ארבעה חמישה חודשים לנהל את הקאמרי, וזה תיאטרון מורכב וגדול ומכובד, ובכל יום יש דרמה בקאמרי, כי מאז יום שישי שהייתה המסיבה, כבר יצאה ההצגה 'החדר האחורי' שכתבה וביימה עדנה מזי"א, בכיכובם של סנדרה שדה, מוני מושונוב ודודו ניב, וביום שישי זו הייתה החזרה הגנרלית היחידה בחיי שבה לא נכחתי, אבל בשבת בשש וחצי כבר הייתי ישוב באולם." 



נעם ונאוה סמל (צילום: איציק בירן)