"בחדרי חדרים: בעקבות נשים ללא שם, במקרא", הוא הפרויקט החדש של קבוצת האמנים "פאתוס מאתוס", המזמין את הקהל לאירוע שאורכו ארבע שעות (כולל הפסקות) של מדרש חזותי במיתולוגיה המקראית, בעקבות ארבע נשים ללא שם בתנ"ך. בדרכה הייחודית, מייצרת "פאתוס מאתוס" חוויה שמפעילה את כל החושים, מאפשרת לקהל לקחת חלק פעיל בהתרחשות ולהיכנס, למשל, לעמוד הפייסבוק של בת יפתח, ולהשפיע על המתרחש באירוע.

האירוע יתקיים לאורך שני ערבים בלבד באולם "הקיוב" של מלון אלמא בזיכרון יעקב, שישנה את פניו בהתאם להתרחשויות השונות שיתחוללו בו, מהמדרש הראשון, "המדיום היא המסר", העוקב אחר בעלת האוב מעין דור, דרך בת יפתח במדרש השני, פילגש בגבעה בשלישי ואשת לוט החותמת את סדרת המדרשים.


קרן כץ (צילום: שחף דקל)


נשים שמוגדרות לפי הבעל
 
"הקטליזטור לפרויקט החדש היה הפרויקט הקודם שלנו, 'גן העדן האבוד', שהתעסק במיתולוגיה היוונית", מספרת לילך דקל אבנרי, במאית הקבוצה והמנהלת האמנותית שלה. "הסיפורים המיתיים עליהם גדלנו הם הסיפורים המקראיים, וההחלטה הייתה קודם כל שהתנ"ך זה הספר שבו אנחנו מטפלים, ולא שום מחזה או חומרים דוקומנטריים. נקודת המוצא הייתה שזה הספר שלנו."

ומה הצית את ההתמקדות בנשים ללא שם?

"כשאת עומדת מול רוחב יריעה עצום, ללא גבולות, את צריכה לצמצם אותו כדי להבין לאן את חודרת. אז הצמצום הראשון היה הכי טבעי בעולם, מעצם העובדה שהרוב בקבוצה ובתהליכי העבודה שלי לאורך השנים הוא רוב נשי, ואני מניחה שזה גם גיל כזה, גיל ה-40 ומה שקורה אחריו, שבו מתעוררות שאלות שקשורות לזהות, להגדרות שלנו כנשים - בטח במדינה הספציפית הזאת - ונפתחות מחדש.

"אתה מטיל ספק, מתחיל לשאול שאלות, שואל מאיפה זה בא, האם זה מה שאתה רוצה, שואל שאלות על העבר שאולי אי אפשר לשנות אותו, אבל אפשר להשתמש בו כדי לחקור את ההווה ואולי להשפיע על העתיד. אז היה ברור שזה נשים, וכשאתה נכנס לתוך הדמויות הנשיות במקרא, אז את מי תחבר עם מי, איזו דמות תחבר אחת עם השנייה?

"ופתאום כשהתחלתי להעמיק בקריאה קפצה לי הקבוצה הזאת של קצת יותר מ-20 נשים ללא שם. 20 נשים שמוגדרות על פי הבעל, או האבא, או הילד או המקצוע. ואז אתה מתחיל לשאול שאלות. מי הן, מה מסתתר מאחורי האין שם, האם זה מקום של חולשה, של כוח, מי החליט, הסופר המקראי, המדרשים, אנחנו נחליט, אנחנו נדרוש בזה מחדש? יש שפע."


מיכל ווינברג (צילום: שחף דקל)

 
זה שולח אותך, מן הסתם, לבדוק את זה גם אצלך, ואולי משהו משתנה בדרך שבה את תופסת את הזהות שלך?

"ברור. זה גלגל. זה גם שולח אותי, אבל גם יוצא משם. שינוי זו מילה...יש גילויים, וגילויים בעיקר על הדרך שלימדו אותנו מקבעי התפיסות אצלנו, וזה כמו מניפה שנפתחת ועולים המון דברים. אנחנו כבר לא בכיתה ג', ד', ה', ו'. אנחנו במקום אחר לגמרי, ופתאום אתה קורא את זה אחרת. אתה מגלה את העוול, אתה מגלה את המידור, אתה מגלה את הטירוף של התקופה שלכאורה היא תקופה מאד פטריארכלית, שבה נשים היו לא יותר מאשר רכוש, פחות מאשר החמור, ואתה רואה את הדמיון להיום, ואתה מתחיל להזדעזע מהקווים האדומים. אתה רואה שהמיתוסים האלה הם לא סתם מיתוסים. הם לא נגמרים. אנחנו משחזרים אותם בצורות שונות ללא הפסקה, ושואל, למה? איפה האחריות שלנו שם?"




בחדרי חדרים (צילום: שחף דקל)




"לא יכולתי לעמוד יותר בפרץ"
 
תני לי דוגמה לשחזור של מיתוס כזה בימינו אנו

"אני יכולה לתת לך דוגמה לכל אחת מהרביעייה שהתעסקנו בה. החל משאלות שקשורות למכשפות, שזה המיתוס של בעלת האוב. מי הן המכשפות, מי הם המכשפים, למה רודפים אותם, מה יש בידע שלהם שהוא כל כך מפחיד ומאיים. הדרישה שלנו במיתוס הזה שאנחנו קוראים לו 'המדיום היא המסר', היא שהאמנים הם המכשפים. הם אלה שיש להם איזשהו ידע נוסף, שהם צינור להעלאה באוב.

"בת יפתח, הקרבת קורבנות אדם, אני צריכה להגיד יותר מזה כשאני מדברת על מדינת ישראל?...

"פילגש בגבעה, אישה שמנוצלת על ידי כל הגברים בחיים שלה ומגיעה לסוף הרואי, במירכאות, של אונס קבוצתי נוראי וביתור הגוף שלה בעוד לא יודעים אם היא מתה עדיין, לשנים עשר חלקים שנשלחים כקול קורא למלחמת אזרחים. זה לא כזה זר. זה נשמע נורא, אבל זה קורה כל הזמן.

"שלא לדבר על אשת לוט, אנדרטה לאישה שמביטה לאחור, כי היא הייתה סקרנית ולכן נענשה והפכה לנציב מלח, כי מה? אישה שמחריבים את העיר שממנה היא באה כי היא מביטה לאחור בגלל שהיא לא ממושמעת, כאילו, הלו, בואו נתעורר רגע ונבין מי אמר שהיא לא ממושמעת, על מה היא לא ממושמעת, האם זה בכלל הטיעון."

מיתוס שמהדהד גם במיתולוגיות של עמים אחרים, אגב

"נכון, וגם המיתוס של בת יפתח מהדהד במקביל באופנים מעוררי צמרמורת למיתוס היווני של איפיגניה. יש המון הדהודים במיתוסים. מה שמדהים היה שבתהליך העבודה, ממש ממש בגרעין שלו, הייתה תקופה שעבדתי עם סטודנטיות דתיות בירושלים, ואחרי זה גם עם תלמידות שלי כאן בתל אביב, שבאות מבית דתי, אז היה בלתי נמנע לבדוק כל הזמן גם מולן איפה הן מול הסיפורים האלה, ולשמוע איך הן מקבלות את אותה תפיסה שעליה גדלנו ושהיום אני נחנקת ממנה."

ואיך הן מקבלות אותה?

"הן מקבלות ומצדיקות את התפיסה המאד שמרנית הזו, שגם היא כבר עברה הרבה מאד גלגולים מדרשיים מאד מתקדמים. אני לא המצאתי את הגלגל, הוא פשוט חסום לנו. אנחנו בכזאת התנגדות שמן הסתם נובעת מכל הכפייה הזאת למיתולוגיה שלנו, ולא יכולתי לעמוד יותר בפרץ. זה פשוט בקע לו וביקש למצוא לעצמו את המקום, וקיבל."

ואיך זה היתרגם לביטוי אמנותי?

"מעצם ההרכב המאד מגוון של הקבוצה, שבנויה מאמנים ממדיומים שונים, הערב הוא לא מופע קונבנציונלי שבו את באה ורואה המחזה של הסיפורים האלה, אלא סוג של הפנינג של תגובות אמנותיות ממדיומים שונים. יש מקהלה ועבודת וידאו ועבודת ניו מדיה ומאיירים ויש טקסטים פיוטיים שנכתבו, ווידויים אישיים, ויש הרצאות ויש דרישה מקראית, ואתה בעצם נכנס איתם לפרץ הזה, כאילו התודעה קיבלה חופש ומכל כיוון, כל אמן בתחום ההתמחות שלו, תוך כדי חקירה משותפת. אז זה מין קליידוסקופ כזה. סוג של 'תנ"ך על הבר עם בירה', מצד אחד, ומצד שני, אלה סיפורים לא קלים. אלה ארבע טרגדיות." 




בחדרי חדרים (מקור: דף הפייסבוק)





"אפשר לצאת לעשן סיגריה"
 
החלל משחק תפקיד לא קטן בחוויה שאתם מייצרים

"חלל הקיוב באלמא הוא חלל מאד גמיש, ובמובן הזה הוא מאד מתאים אלינו למופע כי הוא משתנה תוך כדי מופע, וחלק מהגמישות שלו היא שאתה יכול לקום ולצאת ולעשן סיגריה ואתה יכול ללכת ולהתרווח ולנוח קצת ולטייל במלון, ויש לך זמנים מסוימים שבהם הדלתות נפתחות ואתה יכול לבחור באיזה חלל אתה נמצא, אבל בתוך החלל עצמו של הקיוב זה חלל אחד. הוא פשוט משתנה בכל שעה באופי שלו, בעולם שלו, באווירה שלו, בריח שלו, והולך בעקבות אותו המיתוס. זה כמו שערים שנפתחים לעוד עולם ועוד עולם ועוד עולם.

"זה יכול להישמע נורא מרתיע כי זה אורך ארבע שעות. מצד שני יש משהו הרבה פחות מייגע, לטעמי לפחות, מלשבת מול מופע שבו אתה תקוע במקום שלך 50 דקות. אז יכול להיות שארבע שעות יכולות לעבור כחוויה אחרת לגמרי, וזה גם מופע שמזמין את הצופה לקחת אחריות על כמה הוא רוצה להשתתף וכמה הוא רוצה לצפות."

איך הקהל משתתף?

"זה רמות שונות של השתתפות. במפגש אמן, נגיד, זה עד כמה אתה חוקר את האמן, שואל, משתף. או כשהאמן מזמין אותך לעשות דברים, עד כמה אתה עושה אותם, החל מלקחת את האייפון שלך ולהיכנס לתוך הפייסבוק של בת יפתח ולהשפיע על המתרחש, או להישאר אתנו ולהכין את האולם לחגיגה, או לצאת החוצה לחלל האחר כדי לקחת חלק במדרש שפותח את הספר ובוחן את המילים ואת הרווחים.

"חלק מהערב זה 45 דקות של 'אמת או חובה' בחדרי חדרים, ואם אתה בוחר לשחק אתנו אתה הופך כמעט שווה ערך לפרפורמרים ויכול להופיע בהתאם למשימות שתקבל או לווידויים שתרצה לחלוק. אתה לא חייב. אתה יכול גם לצפות, או לעבור בכלל מהאולם של 'אמת או חובה' למדרש אדלריאני שבו אתה עובר מסע דרך הזיכרונות שלך ובוחן מולם את ההשקה למיתוסים שאנחנו עוסקים בהם."



בחדרי חדרים, פאתוס מאתוס (צילום: שחף דקל)



לא צריכות הדרה מתקנת
 
את "פאתוס מאתוס" הקימה דקל אבנרי לפני שנתיים כקבוצה עצמאית שהגרעין שלה מבוסס על צוות שהתהווה יחד לאורך למעלה מעשור.

"יש אנשים כמו לני שחף, שהולכת איתי מתחילת הדרך", אומרת דקל אבנרי, "ואל הגרעין הזה מצטרפים אנשים שפגשתי לאורך הדרך, כמו האמן איתן בוגנים שעבד איתי בפרויקטים מסוימים, או אנשים שנפגשנו לרגעים, רקמנו חלומות ביחד ובסוף התחברנו פה, כמו ליהי חן. או אמנים כמו אסי משולם שהשתלבו בפרויקט כי הוא, ספציפית, מאד מתחבר אליהם. כל התכנים המיתולוגיים זה משהו שאסי חוקר שנים, אז נקודת החיבור הייתה מאד קונקרטית לפרויקט הזה.

"הקבוצה היא כמו רכבת שיש בה קרונות קבועים וקרונות זמניים. לפעמים אתה נוסע איתה לאורך שנים, ולפעמים עולה לרגע, ויש כאלה שבאים לפרויקט מסוים ואולי יישארו לאורך זמן, ואולי ירדו בתחנה הבאה, אבל זו קבוצה מאד שונה מקבוצות שמזוהות כקבוצות תיאטרון, או קבוצות של מוזיקאים, או קבוצות מחול. אין הרבה קבוצות, אני חושבת, שהמרכיב שלהן הוא כל כך אקלקטי, כל כך עשיר, ועם מדיומים כל כך שונים, ואני חושבת שזה הייחוד המרכזי שלה."


יותם יזראעלי (צילום: שחף דקל)

את יודעת שזה מעניין שאנחנו מדברים פה על נשים ללא שם, ולאורך רוב השיחה את מדברת, גם על עצמך, בלשון זכר...

"ככה חונכנו, שכשאתה מדבר בהכללה או בייצוג של... אתה מדבר בלשון זכר, אבל מעניין שאת שואלת את זה, כי ממש התעסקנו בשאלה הזו, האם מעבירים את הערב בלשון נקבה, ובאיזשהו מקום החלטנו שאנחנו לא רוצות לעשות הדרה מתקנת, מה שנקרא. אנחנו לא צריכות את זה. באמת. החוויה הפוליטית פמיניסטית מאד מונכחת בפרויקט הזה, ויש בו גם גברים, אבל אתה לא יכול להימנע מלקרוא את מה שעומד לך מול הפנים.

"עשית קודם הפרדה, בשיחה בינינו, בין הצורה לבין התוכן, כמו שאנחנו עושים את ההפרדה הבלתי נמנעת בין זכר לנקבה, ואני חושבת שאחד הדברים שאני מנסה להתמיד בהם הוא החיבור בין הצורה לתוכן, בלי לתת לתוכן קדימות. אם כבר, לפעמים הצורה ממשמעת את התוכן, מבלי להסביר ומבלי שהדגש יהיה על הנרטיב, ולכן 'המדיום היא המסר' – אגב, הפך מ'הוא' ל'היא' – הצורה עצמה היא לא פחות, ולעתים יותר, קריטית, מבחינתי, בחוויה שלי.

"החוויה האסתטית היא חוויה רגשית, ואם אני ממשיכה את המהלך הזה, אחד הדברים המובהקים באירוע הזה הוא שאני לא ראיתי כזה, ואני ראיתי הרבה... יש כאן הזדמנות לחוויה באמת מאד שונה, ולא שונות בשביל להיות שונה, אלא כי אתה הולך למסעדה שהמרכיבים שלה הם ייחודיים. ומצד שני הם נכנסים עמוק לתוך הדי.אן.איי. של החברה שלנו, כך שכל אחד יחווה את זה, אני מניחה, בצורה מאד שונה, ויכול לבוא ולראות את זה כמה וכמה פעמים, ועדיין החוויה שלו תהיה שונה, ולכן אני קוראת לזה סוג של הפנינג. כי ההתרחשות היא לא רק ההתרחשות עצמה. היא מתקיימת בעיקר בתווך שבין הצופה למתרחש.

"אז כמו ששאלת אותי בתחילת השיחה אם משהו השתנה בי במהלך העבודה, זה ממש סוגר את השיחה שלנו, כי אנחנו מזמינים את הצופה לעבור את אותה רכבת הרים של שאלות או חוויות שאנחנו עברנו במהלך השנה, כך שהאופן שבו הוא ייצא מהאירוע יהיה מאד שונה מהאופן שבו הוא נכנס לתוכו."


לילך דקל-אבנרי (צילום: שחף דקל)



"בחדרי חדרים"- במאית: לילך דקל-אבנרי, אמנים ומשתתפים: דגנית אליקים, לילך בן עמי, עדיה גודלבסקי, שחף דקל, ערן הדס, מאיה וינברג, מיכל וינברג, ליהי חן, יותם יזרעאלי, קרן כץ, הילה להב, זוהר מידן, אסי משולם, שחר סריג, נועה שריג, לני שחף. 

תאורה: רותם אלרואי, דרמטורגיה: יותם יזרעאלי ומאיה ערד יסעור, דרמטורגיה של החלל: ליהי חן. הפקה: לי שטי, ע.במאי: איתי פלאוט, ע.הפקה: שלומית לשם.

המופעים יתקיימו ב-19 בנובמבר 2016 וב-17 בדצמבר בשעה 18:00, אולם הקיוב, אלמא מלון יוקרה ומרכז לאמנויות, זכרון יעקב. להזמנת כרטיסים:  04-6300111

לרכישת כרטיסים ב-19 בנובמבר

לרכישת כרטיסים ב-17 בדצמבר