חוויה חושית
גילוי נאות מחייב אותי להודות: אינני יודע איך כותבים ביקורת על אירוע מורכב ומסובך מסוג זה שהיוצרת לילך דקל אבנרי התניעה, כרעיון וכבימוי, לתוככי אולם ומסדרונות וברים במלון אלמא בזכרון יעקב ואף הצליחה לדחוס לתוכם לא רק את ״פאתוס מאתוס״ - אנסמבל-פרפורמנס מיוחד ונדיר בהרכבו - אלא גם קהל שיחיד/ות/יו וזוגותיו נקבצו ובאו כנראה מארבע כנפותיה המקוצצות של הארץ המיתולוגית, שבה התרחשו ארבעה סיפורים שבמרכזן אשת לוט, פילגש בגבעה, בת יפתח ובעלת האוב. והסופר אף לא טרח לזהות אותן בשמן.
גילוי נוסף מחייב אותי לומר שלא את כל מה שאפשר לראות ולשמוע ולחוות ניתן לצבור במהלך ארבע השעות, כולל הפסקה בת 20 דקות, שהמופע משתרע לאורכן ולרוחבן. מה שאני חוויתי אינו זהה למה ששכניי חוו, ואפילו כשהיינו באותו מיקום של אותו אירוע, התברר כי הוא מורכב מתת-אירועים המשרתים את הטיפול בדמות המרכזית שהייתה בפרק ההוא, ובהשלכות מהפסוקים של פרקי בראשית, שמואל א׳ ושופטים שהגדירו את המיתוסים הידועים של ארבע הנשים ללא שם.
מימין לילך דקל-אבנרי, משמאל הילה להב (צילום: שחף דקל)
ישאל מי שישאל אז מה אם אין שם, ועל כך מבקש לענות מדרש של יותם יזרעאלי, שהוא חוקר הדתות ובצוות הדרמטורגי של המופע. המדרש המופיע בדף תכנייה תחת הכותרת ״למען השם״, נושא מרקם משמעויות, המוליכות בין תקשורת והגדרות, מסורות מיסטיות, סימבוליות ארוטיות, וכמובן ההתייחסות מבעד לכל אלה אל המיתוס האלוהי הגדול שלנו, וקרבנותיו. העדר השם, אם כן, הוא עניין מהותי לפרשות הנדונות, יותר מהנראה לעין הקורא בהן לראשונה או אפילו בהרגלו לאורך שנות חייו.
משום כך השלם של המופע אינו נתפס, במשמעות שהוא מעיף את עצמו וחומק מבין האצבעות, ובחלקו הוא גם מיצג וגם כיתת לימוד בבית מדרש, וזירת משחקים בשעה האחרונה, ועוד הרבה חלקים לא ממש מוגדרים אך זורמים זה אל זה או זה מתוך זה. החוויה החושית, החזותית שמיעתית כוללת גם פרקים עיוניים, מדרשים, שלמעט פרק קצרצר אחד לא השתתפתי בהם ואינני יכול להעיד אם ואיך השתלבו במרקם של האירוע.
יותם יזראעלי (צילום: שחף דקל)
האמנות היא כישוף
אני מניח שככלות שנה של עבודה על המכלול, כל התפרים והחיבורים בין הפרקים נעשו באותה תשומת לב שאפיינה את הצד הפרפורמטיבי, שבו נעשתה תרומה חשובה למוזיקה, לאיורים של טקסטים וקטעים ייחודיים למופע שהוקרנו על מסכים משלושת עברי האולם, ששינה פניו מתמונה לתמונה, ובדרך כלל בנוכחות צופים שהעדיפו להיאחז בקסם התיאטרלי של עיצוב במה שצופן בחובו הפתעות.
מנקודת מבטה של דקל אבנרי, בראיון עם טל גורדון, האמנות היא כישוף, ו״האמנים הם המכשפים. הם אלה שיש להם איזשהו ידע נוסף, שהם צינור להעלאה באוב.״ זה בא לידי ביטוי בכל מהלכיו של המופע שראיתי - ונוצרה תחושה של תנועה בתוך מבוך של מערות שרק נדמה כי הקהל היה יכול לצאת מהן להפוגה מנטלית ורגשית, בחוץ או בבר המשקאות. בסופו של דבר היינו ״כלואים״ בהן.
וזה התחיל מיד כאשר המופע נפתח בצעדה מוזיקלית איטית, תפילתית, שהובילה את ״הקהל השבוי״ לצלילי הפיוט ״קרב יום שהוא לא יום ולא לילה״ אל אולם הקיוב שבו החלה להתגלגל הפרשייה של בעלת האוב תחת הכותרת ״המדיום היא המסר״. בחירה מעניינת לפתיחה גם בעצם שליפתה מסיפור קץ מלכותו של שאול - והולדת המושג ״זמן שאול״.
שני הפרקים הבאים היו על בת יפתח והפילגש בגבעה, כייצוג תפיסת הקרבן - של אל, של אב, של גברים - ובהמשך אשת לוט, כייצוג הדרת נשים מהידע - ואני רק נוגע בשולי הרעיוניות, החזותיות, הטקסטואליות, שחשפו, אם לא את שמן, לפחות את מהותן כדמויות מיתולוגיות טרגיות במיתוס היהודי והאוניברסלי, אחיות או שארות בשר לדמויות ממיתוסים אחרים, קדמוניים אולי אף יותר.
מקהלת נשים: אוב על רקע המדיום הוא המסר. מיכל וינברג, קרן כץ, זוהר ומיידן, הילה להב (צילום: שחף דקל)
זמן עתיק בזמן חדש
השחקניות מיכל וינברג וזוהר מידן נשאו בעוצמה מרגשת את המשא הטקסטואלי של ארבע הנשים האלה, ומתוך הזדהות מובחנת עם זעקתן. ברגעים רבים הדהדה אותן המוזיקה שליוותה את המופע, מקורית של הילה להב, או של עדיה גודלבסקי, ומצוטטת ממקורות ישראליים ובינלאומיים. וכמו המוזיקה, את ההדהוד לחיוניות החבולה של הנשים הביא הפסל אסי משולם באנדרטה שהקים לאשת לוט והוצבה כתזכורת בלב הקיוב.
את צד הפרפורמנס הבימתי, כיחידות או כמקהלה, העשירו מאיה וינברג הפרפורמרית-כוריאוגרפית, השחקנית לני שחף, האמנית ליהי חן, המשוררת והמוזיקאית הילה להב, המאיירת והקומיקסאית קרן כץ שציירה את ״תפריט״ המופע, והציפה את האולם ברישומי אד-הוק, המוזיקאית ואמנית הסאונד דגנית אליקים והמוזיקאית הפרפורמרית עדיה גודלבסקי. ובין סימטאות המופע סובבה האמנית שחף דקל שגם העניקה עבודת וידאו ארט לפרשת לוט ובנותיו.
קרן כץ (צילום: שחף דקל)
מהצד האחר, בדיונים ובמדרשים, הוליכו את הזרימה יותם יזרעאלי, שכאמור היה גם בצוות הדרמטורגי יחד עם המחזאית מאיה ערד יסעור. השתתפות פעילה באירוע הייתה של המשורר ואמן הרשת ערן הדס, של הפסיכותרפיסטית בשיטת אדלר נועה שריג ושל לילך בן עמי, רכזת ליווי בהליך פלילי של נשים במצוקה.
את הדרמטורגיה של חלל המופע עיצבה ליהי חן, ואת התאורה עיצב רותם אלרואי. את ההפקה המורכבת ניהלה לי שטי בעזרת שלומית לשם, ואיתי פלאוט היה עוזר במאי. ואני מתנצל אם נשכח קרדיט כלשהו עבור השתתפות כזאת או אחרת במופע.
מיכל ווינברג (צילום: שחף דקל)
בסיכומו של דבר המופע ״בחדרי חדרים״ מיועד לקהל שמוכן להתנסות בחוויה המיוחדת שלילך דקל אבנרי ושותפיה מציעים: עיון בפרקי תנ״ך שאנו מכירים, אבל באור חדש ושונה, מנקודת מבט של זמן עתיק שמתהווה בזמן חדש, באמצעות התבוננות ישירה בכתוב על משמעויותיו הגלויות והנרמזות, ובאמצעות פרפורמנס העשוי במיטב הכישרון של משתתפיו.