הם נחתו בישראל לפני יומיים. אתמול מוקדם בבוקר כבר היו בחזרות באולם "התיבה" ביפו לקראת נגינת יצירותיהם ביום רביעי הקרוב. השניים הם בני הזוג המלחין האמריקני מורטון סובוטניק (84),אושיה בתולדות המוזיקה האלקטרונית בארה"ב, וג'ואן לה ברברה - אמנית קול ומלחינה. תפסנו את סובוטניק בין החזרות, ולה ברברה הצטרפה לאחר מכן.
 
מנין השם סובוטניק?

"אתה לוקח אותי אחורה שלושה דורות ויותר. הסובוטניקים היו במקור רוסים נוצרים, אדוונטיסטים, שקיבלו על עצמם את היהדות. דיאלוג המרת הדת החל במאה ה-15 ובהמשכו היו רוסים שהמירו את דתם לנרדפים. הם כינו את עצמם "סובוטניקים" (שומרי שבת) לאחר שנרדפו וחוסלו על ידי אנשי הצאר. לכאורה הם נעלמו ממפת האמונות הרוסית, אלא שבמאה ה-19 שבו רוסים לגלות נטיית לב לחבור ליהדות, ונולד מחזור חדש של סובוטניקים. היהודים החדשים אימצו כולם יחד את השם ומאז שם המשפחה של כל בני אותה עיירה היה לסובוטניק.

"בתוך הסיפור הכללי ישנו הסיפור של המשפחה שלי. סבא שלי היה חייט שנקלע למלחמה בתחילת המאה שעברה, ככל הנראה מלחמת רוסיה יפן. תפקידו בשירות הצבאי היה לתפור מדים. באחד הימים פקדו עליו לשמור עם נשק ביד וסבא, שמעולם לא החזיק רובה או כלי נשק אחר ביד, נבהל. בהזדמנות הראשונה הוא ברח לארה"ב וכאן החל הפרק החדש של המשפחה שלי."


מורטון סובוטניק (צילום: מירי שמיר)

"אף פעם לא אהבתי מסגרות"
 
אתה מזוהה עם פריצת דרך בעולם המוזיקה של המאה ה-20, הסינתיסייזר הראשון, תחילת עידן המוזיקה האלקטרונית ועוד. התחלתָ עם מוזיקה כזאת או עם מוזיקה שנקראת קונבנציונלית? האם במוזיקה החדישה מלחין צריך את הידע הבסיסי הכרוך בהלחנה קלאסית, איך לכתוב יצירה על נייר, איך לכתוב הרמוניות, איך לכתוב לכל כלי, או שאפשר להתחיל ישר מן הטכנולוגיה החדישה?

"שאלת יותר משאלה אחת ונראה לי שהטוב ביותר הוא שאדבר על הדרך שלי. אני התחלתי כילד וכנער שהיטיב לנגן בקלרנית. היצירה הראשונה שניגנתי לפני קהל היתה רפסודיה של דביסי. נחשבתי אי אז, לפני כ-70 שנה כילד פלא. אני זוכר היטב את הקונצרט הראשון. נגנים מצוינים ומנצח שלא כל כך ידע מה לעשות.

"צריך להסביר קצת על התקופה והנסיבות. בקליפורניה פעלו שבע תזמורות. אלה היו התזמורות שסיפקו מוזיקה להפקות הסרטים. נגני התזמורות היו נגנים קלאסיים לכל דבר, אנשי מקצוע מעולים שעל פי ההסכמים הקיבוציים איתם "עשו מוזיקה" 20 שבועות בשנה. כלכלית הם היו מסודרים אבל מוזיקלית הם חיפשו עוד תעסוקות וכך נולדו תזמורות מקומיות שכל חבריהן היו מוזיקאים מצוינים. אבל באותו קונצרט ראשון המנצח היה לא מוצלח. אני הסולן הצעיר, הנער, הייתי צריך ללחוש לו: 'נסה תיבה מס' 84 ואחר כך...' וכך הלאה."

ולאחר גילוי הכישרון הטבעי?

"התבקשתי להופיע בכל מיני מקומות, ובמקרים רבים זה לא נראה לי. מצד שני, לא יכולתי לסרב לבקשות של בני משפחה ומכרים, אז שיבשתי משהו בקלרנית עצמה. התחלתי לנגן ואז 'פתאום' משהו השתבש. באופן כללי, לא אהבתי מסגרות. למדתי בעיקר לבד, לימדתי את עצמי להכיר כלי נגינה על מנת לדעת מה לבקש מהם לנגן בהמשך. ניגנתי מוזיקה קאמרית.

"בהמשך הוזמנתי ללמוד באוניברסיטת דרום קליפורניה כמו שמזמינים שחקן כדורסל. הלימודים מכוסים במלגות בתנאי שהוא ישחק בנבחרת האוניברסיטה. עזבתי אחרי שנה. היה לזה מחיר, מאחר שלא סיימתי הייתי חייב שירות, כלומר היה לי סיכוי עוד להישלח לחזית בקוריאה. אבל הוצבתי בסן פרנסיסקו. שירתתי שנה  אחת ובמהלכה ניגנתי הכל - מוזיקה לריקודים, מוזיקה רצינית ומוזיקה משלי.

"התחנה הבאה היתה הפקת 'המלך ליר' של סדנת השחקנים. הבמאי הרברט בלאו מיקם את העלילה בחברה אנושית מרוחקת. הבגדים, למשל, היו עשויים מהרבה מאד צדפים. הם חיפשו מחבר מוזיקה לא שגרתי. בהפקה היה מקום נרחב לסצנת הסערה, סערה אמיתית וסערת נפש ובכלל. הקלטתי את השחקן הראשי, שהיה מייקל או'סליבן. זה היה החומר שלי, ממנו יצרתי את כל המוזיקה למחזה בתהליך שנמשך כשנה. 


מורטון סובוטניק (יח"צ)
 
אמנות חדשה נולדה
 
בשנת 1961 עלה לו רעיון נוסף. "חשבתי על מוזיקה בהגשה שונה לקהל. הימים היו ימי המצאת הטרנזיסטור והשימושים הראשונים בכרטיס האשראי. ידעתי שאני חי בתקופה של שינוי בטכנולוגיה שיביא לשינוי במוזיקה. היצירה החדשה נכתבה לשני טייפ-רקורדרים זולים ופשוטים שארבעת הרמקולים שלהם מקיפים את המאזינים, וכן ארבעה נגנים ומקורות אור בצבעים שונים המופעלים ידנית ומקרינים צורות שונות. בחלק האחרון של היצירה המשורר מייקל מק-קלוּר קרא מתוך יצירתו "פרחי הפוליטיקה". 

"למחרת הופיעה ביקורת בעיתון שכותרתה היתה 'אמנות חדשה נולדה'. כך נוצר ה-  San Francisco Tape Music Center - מקום שבו פעלו בין היתר טרי ריילי, טוני מרטין ופולין אוליברוס - שיצירה חדשה שלה תחתום את קונצרט קבוצת מוזיקה נובה השבוע. המקום היה כמו מטבח שיש בו אולפן מוזיקה, ולאורך השנים פעלו בו גם סטיב רייך, ג'ון קייג', המחזאי רוברט דנקן וגם להקת המחול של אן הלפרין. התקופה היא תחילת פעילותן של להקות הרוק שאימצו את הפורמט הזה."

לא חזרת לכלי אחרי ההתנסות?

"אחרי הכתיבה של מוצרט ושל ברהמס לקלרנית מי עוד כתבו יצירות חשובות? הגרמני שפּוֹהר. לא רצתי להיות שפוהר. זו לא מוזיקה טובה. האמת היא שגם רציתי לכתוב יותר מאשר לנגן. האמצעים החדשים אפשרו לי להיות עצמאי. לא רק לכתוב על מנת שאחרים יבצעו לפי תווים אלא ליצור, לבצע ולשמוע בו זמנית.

"אחרי ההצלחה הגיעו עוד הזמנות ממרכז לינקולן בניו יורק ליצור מוזיקה עבור להקת המחול בומונט, עוד יצירות לציון מאתיים שנה להקמת ארה"ב. אז החלטתי שבעזרת הטכנולוגיה החדשה ניצור סביבה חדשה ליצירת מוזיקה, וגם מלחין מסוג חדש. התהליך שהחל מבחינתי בתחילת שנות ה-60 הגיע ליעדו בשנת 1993 כשנוצרה האופרה 'חדרו של יעקב' לטקסטים של אותו מק-קלור, שבביצועה משתתפים ארבעה צ'לות, סינטיסייזרים, ציוד אלקטרוני ויצירות וידאו. הבמאי היה בלאו, מי שביים את ליר עשרות שנים קודם."

אנחנו מדברים על תפיסה חדשה של תפקיד המלחין שהופך לאמן יוצר חי המשנה באמצעים טכנולוגיים את המוזיקה תוך כדי יצירתה. האם היה קהל לדפוס החדש?

"למען האמת תמיד היה קהל מצומצם יחסית, אבל החידושים תפסו עולם מוזיקלי אחר. כל החידושים האלקטרוניים היו למרכיב בלהקות רוק, רוק מתקדם. למופעים שלהם יש קהל גדול."
אני חוזר לשאלה מתחילת השיחה: האם מלחין שמחבר היום מוזיקה אלקטרונית צריך לדעת לכתוב מוזיקה רב קולית בסגנון באך, להכיר את הכלים השונים ורק אז להגיע אל האמצעים החדשים?

"היום אני יכול לומר בביטחון שהוא לא חייב. להיפך, אם הוא משקיע את זמנו בהשתפרות מתמדת בנגינה בכלי, הסיכוי שיגיע לאלקטרוניקה בסוף מצטמצם. עדיף שיגיע סקרן ללא רקע."   


ג'ואן לה ברברה (צילום: מירי שמיר)

 "הקול הוא כלי נגינה"
 
את תכנית הקונצרט הקרוב חולק סובוטניק עם ג'ואן לה ברברה, אמנית קול ומלחינה וגם בת זוגו מזה שנים רבות. "נפגשנו לעבודה כמה פעמים לפני שהיינו לזוג," היא מציינת לקראת סוף השיחה, בהפסקה הקצרה במהלך החזרה. "מה ששבה אותי אצלו הייתה פעם אחת כשהגעתי לעבוד איתו והוא היה בעיצומה של שיחה טלפונית. רציתי לצאת והוא סימן לי להישאר בחדר.  שמעתי כמובן את מה שהוא אמר, את הצד השני לא שמעתי. זו היתה שיחה עם בנו סטיבן, אמן יוצר מוכר בתחום ההנפשה. נושא השיחה היה  די דרמטי, סטיבן פנה לעזרת אביו כי שותפו לחדר גילה לו שהתאהב בו, וסטיבן לא היה בעניין. הדרך שבה מורטון טיפל במצב המורכב של בנו, הרגישות, החום והתמיכה שבו את לבי. "

אם כבר נגענו בזוגיות, איך חיים שני מלחינים ביחד?

"העיקר כאן הוא כיבוד הדדי של הפרטיות. זו הדרך הבטוחה. בוודאי שאנחנו מדברים על האמנות ששנינו חלק ממנה, אבל הכל במידה ולצד העניינים האחרים."

ולעצם העניין, באמנות הקול עיקר העשייה הוא...

"היכולת להפיק מעצמך לא רק קול אנושי אלא לנסות לחקות קולות אחרים ולהשתמש בקול שלך כבכלי נגינה."

הרעיון בא מן הג'אז?

"ללא ספק, ומקורות ההשראה שלי ושל אחרים הם אלה פיצג'רלד ואמנים דגולים אחרים בתחום."

ובתחום הקלאסי?

"הייתי ונשארתי מעריצה גדולה של מריה קאלאס ושל ג'ואן סאת'רלנד בזכות היכולות הקוליות והדרמטיות השונות כל כך שלהן. אבל ההבדל ביניהן שהן מבצעות מוזיקות כתובות, והמוזיקה שלי יוצרת מילון עצמאי של קול שאינו תחום במסגרת המקובלת."

מכלל הפקות הקול שאת ואמני קול אחרים יוצרים, מה נחשב לקשה ביותר?

"הניסיון לשיר לכאורה בשני צלילים שונים בו זמנית," אומרת לה ברברה ומיד מדגימה במלודיה מתמשכת במנעד נמוך ומעורר סקרנות.

מתוך מבחר הקולות המוזיקליים, רק מן הקול האנושי ומכלי הקשת שאפשר לנגן בהם על שני מיתרים ביחד ניתן להפיק את הצליל הכפול.

"אכן. זה מאד לא פשוט, אבל בר-ביצוע."


ג'ואן לה ברברה (צילום יח"צ)

כשאת מלחינה את מגבילה את עצמך ליצירות שבהן שותף הקול?

"לחלוטין לא. אני עוסקת בנושא והוא יכול להיות מוקדש לכלי מוזיקלי אחד, לתזמורת או להפקה אופראית כמו למשל יצירה על חייה של וירג'יניה וולף ולפני שאתה שואל, האופרה שכתבתי עליה מתרחשת אחרי ההתאבדות שלה, בעצם הרהורים ברטרוספקטיבה."

ושאלה אחרונה לפני שאת שבה לחזרה, היו עימותים בין סוג ההפקה הקולית שלך לזמרה אופראית?

"מעניין שאתה נוגע בזה. לפני כמה שנים הזמינה אותי במאית אופרה באוסטריה לעבוד עם הזמרים בשיטה שלי על הפקת האופרה של מוצרט 'אידומנאו'. עבדתי איתם ומנצח המקהלה לא אהב את הטכניקות שלי. זה הגיע לדיון אצל המנהל האמנותי של בית האופרה שפסק לטובתי. התוצאה הייתה מרתקת. שתי שיטות שעובדות מצוין גם בקלאסי וגם בעכשווי."
 

הקונצרט, יחד עם נגני אנסמבל מוזיקה נובה, יתקיים ביום רביעי ה-28 בדצמבר 2016 בשעה 20:30 בתיבה, תל אביב. להזמנת כרטיסים: 03-6822403