האופרה הישראלית מעלה את "לוצ'יה די למרמור" של דוניצטי, כמעט חמש שנים מאז הפעם האחרונה שהאופרה עלתה כאן. את הבימוי המרשים של אמיליו סאחי הספרדי יעלה חוויאר אולסיה ועל התזמורת ינצח דניאל קלגרי האיטלקי. "לוצ'יה" היא אופרה שופעת מוזיקה כובשת לב המזדמרת על השפתיים בקלילות ומתנהגת כלהיט - החל מצלילי הפתיחה ועד לרדת המסך, כיאה לאופרה המקוטלגת כיצירת "בל-קנטו" מובהקת.
 
עם זאת הקהל כאן ובכל מקום מחכה לשני מעמדים ביצירה: "השישיה" פרק מוזיקלי דרמטי ששרים ביחד ששת גיבורי האופרה, ובעיקר לסצנת השיגעון, המעמד הדרמטי המוכר שבו לוצ'יה עולה, או בעצם יורדת לבמה, לאולם הנשפים הגדול בארמון כשהיא ובגדיה מכוסים בדם, דמו של החתן שאילצו אותה להינשא לו. 

נגד הלב והטבע

את הליברית לאופרה חיבר סלווטורה קמראנו,  על פי הרומן "הכלה מלמרמור" של וולטר סקוט. סקוט, סופר פופולרי מאד בשעתו, טען שאת הסיפור המקורי סיפרה לו אימו כמעשה שהיה. בחורה סקוטית (לוסי או לוצ'יה) התאהבה בצעיר, אדגר או אדגרדו, שהציל אותה מסוס דוהר שכמעט דרס אותה ורצתה להינשא לו. אבל אחיה (הנרי או אנריקו), שאיבד את נכסי המשפחה ולכן היה מונע בעיקר משיקולים כלכליים, העדיף שהיא תינשא לאחר (ארתור או ארתורו) שידאג לכיסוי חובותיו והחל "ללכלך" הוא הכפיש את שמו של אהובה באמצעות עלילות שקריות.
 
התוצאה האומללה של אותם תככים - שהלכו נגד הלב ונגד הטבע - היתה הרסנית. לאחר שאחיה הצליח במשימתו, צץ אהובה והיא נוכחה שמעשי אחיה ודבריו בשקר יסודם. היא – לוצ'יה -  איבדה את שפיות דעתה ובערב הכלולות הרגה את החתן שייעד לה אחיה, על אף שכבר הסכימה רשמית להינשא לו וחתמה על תעודת נישואין. 
 
היסודות שבחר קמראנו להבליט באופרה לא נאמנים במדויק לרומן המקורי. בעיקר בולט השינוי כאשר בודקים את סצנת השיגעון שתופסת שורות בודדות ברומן ומקום מרכזי באופרה. יתרונה של האופרה  שהיא מאפשרת ליצור הבחנה מוזיקלית ווקאלית בין האנשים ה"רגילים" בעלי הקולות האמצעיים - מצו סופרן, אלט ובריטון, לבין החריגים, יוצאי הדופן, כגון מאהבים או מי שאיבדו את שפיות דעתם. לחריגים מתאים השימוש בקולורטורה (הקול הגבוה העתיר בקישוטים כמו זה של מלכת הלילה של מוצרט למשל).

זמרת הקולורטורה הלמה את אהבת הקהל במאה ה-19, קהל שאהב אירועים חריגים על הבמה או באולמי המופעים. הקהל רצה לצאת מן האולם מזועזע, נרגש עד עילפון. כך בהופעותיהם של כוכבי העל הכנר ניקולו פגניני והפסנתרן פרנץ ליסט וכך גם בסצנת השיגעון באופרה, או בסיומים הדרמטיים של אופרות כמו 'היהודיה' שבסופה עולה הגיבורה רחל על המוקד".



לוצ'יה די למרמור (צילום: יוסי צבקר)


"החליל משקף את רוח הנרצחת"

לוצ'יה סיפקה את הדרישות לדרמה וביצועיה התחרו ביניהן ביכולת להפתיע את הקהל. כך למשל כניסתה הראשונה של לוצ'יה לבמה, כניסה באווירה מאד רומנטית כאשר את שירתה מקדמת מנגינת נבל מכמירת לב. בדרך כלל הזמרת שרה על הבמה והנבל כמקובל באופרה מנגן עם התזמורת ב"בור" שממוקם מתחת לבמה. והנה הפתעה - הזמרת ארנסטה גריזי, שגילמה את לוצ'יה במאה ה-19, למדה במיוחד לנגן בנבל את הנעימה המקסימה הזאת לקראת הופעתה וכמובן הפתיעה את הקהל. 

"זה לא יקרה כאן בתל אביב, הנבל יהיה במקומו", מרגיע אותי המנצח דניאל קלגרי. "יש או היו עוד אפקטים. דוניצטי עצמו חשב שאת זמרת הסופרן ששרה את אריית השיגעון צריך ללוות בהרמוניקת זכוכית (כלי נגינה שמורכב מגופי זכוכית דמויי גביעי יין שצליליו מזכירים את הצלילים המעודנים המופקים בנקישה בגביעי זכוכית).
 
"אנחנו נשתמש בכלי המקובל, החליל. למעשה בדיוק עכשיו בעוד אנחנו משוחחים כאן בחדר המנצח של האופרה, חלילנית התזמורת מרגלית גפני עושה חזרות עם שתי הזמרות ששרות את תפקיד לוצ'יה - מריה חוזה מורנו הספרדייה והילה בג'יו. הדואט בין זמרת הסופרן לחליל מחדד את השמיעה שלנו, מוזיקלית אפשר לשמוע מעין תחרות סמויה בין הקול האנושי לבין החליל. דרמטית החליל יכול להצטייר כהשתקפות הרוח של האישה שנרצחה שנים רבות קודם, האישה עליה מספרת לוצ'יה למשרתת אליסה בתחילת האופרה." 
  



לוצ'יה די למרמור (תמונת יחסי ציבור)


"מוזיקה לא היתה בתפריט בבית"
 
קלגרי (56), מנצח זו הפעם השלישית באופרה הישראלית. "אשתי, שהייתה פעם רקדנית, באה איתי לכל מקום. אין לנו ילדים ולכן החיים מתנהלים סביב המקומות השונים שאני מוזמן לנצח בהם."

ראיתי שאתה גם משחק גולף. יש לך זמן במהלך החזרות לראות את המגרש?

"לא. סדר היום כאן עמוס וצפוף, אפילו השיחה איתך שובצה בלחץ של לוח הזמנים. אני מתפנה לגולף כמעט רק כשאני בבית בוונציה, במקומות העבודה בדרך כלל אין לי זמן."

נולדת במילנו, העיר שמחזיקה  קרוב לוודאי את בית האופרה המפורסם, אם לא החשוב בעולם. עד כמה זה השפיע עליך?

"מאד השפיע, אבל נתחיל מההתחלה. אכן נולדתי במילנו, אבל במשפחה שלי איש לא התעניין במוזיקה, לא הורי וגם לא אחי – שאיתו דרך אגב ניתקתי את הקשר מזמן. מוזיקה לא היתה בתפריט החינוכי שלי בבית."

אז מי אשם בזה שאתה מוזיקאי?

"המורים בבית הספר היסודי ובחטיבת הביניים. הם שמו לב שאני אוהב מוזיקה וברגע ההכרעה שבו צריך להחליט לאן הילד יילך ללמוד, היתה המלצה של המורה. היא אמרה להורי 'יש לכם ילד מוכשר למוזיקה!' והמליצה שאלמד בקונסרבטוריון. ההורים שמעו להמלצה, ומאז אני במוזיקה."

מה היה הכלי שלך בקונסרבטוריון?

"כלי נקישה היה הכלי העיקרי, בהמשך למדתי גם לנגן בקונטרבס ואחר כך ניצוח."

יחס ההורים למוזיקה השתנה בעקבות המסלול של הבן?

"לא שינה כלום ביחס שלהם למוזיקה. כשהם היו מגיעים לראות אותי מנצח, זה היה כמו כל הורים שגאים במעשי ילדיהם. המוזיקה לא עניינה אותם."

ובכל זאת הרווחת משהו ממילנו?

"אין ספק. לצד הלימודים הפורמליים, בית הספר שלי היה בית האופרה לה סקאלה. ראיתי שם את כולם - ברנשטיין, מהטה, קלייבר, אבאדו, מאזל, גרגייב. זה היה בית הספר."

משהו שלקחת לעבודה שלך?

"מכל אחד קיבלתי משהו, אבל רק באחד אני יכול לראות מנטור אמיתי והוא ריקרדו מוּטי. לטעמי הוא הענק האיטלקי האחרון. הוא האחרון שמחזיק את המסורת של הניצוח האיטלקי הגדול של טוסקניני, ג'וליני, סראפין ודה סבאטו." 
 

מה כל כך ייחודי בניצוח של מוטי?

"אין מילה אחת לתאר את התחושה של הניצוח שלו ושל קודמיו הגדולים, זוהי מין תערובת שמחוברת לחופי הים התיכון; אותנטיות, אנושיות וחום שהוא מצליח להקנות למוזיקה, וזה נכון לזמרים באופרה ולנגנים בתזמורת הסימפוניות."  
 


דניאל קלגרי (תמונת יחסי ציבור)



התלהבות הדדית  

האופרה הזאת משויכת לסגנון הבל-קנטו שבו הדגש הוא על זמרה יפה או על קטעי סולו זמרתיים. אולי זו הסיבה שחלק גדול מהתזמורת מרגיש שכמעט אין לו מה לנגן, והוא נדרש בעיקר ללוות?

"לשאלה שלך יש יותר מתשובה אחת. הראשונה עקרונית - בתזמורות של בתי אופרה כמו במינכן, בלונדון, "לה פניצ'ה" בוונציה או "לה סקאלה", שאלה כזאת לא עולה כלל. שם כמעט אין צורך להסביר ולפרש. הם מכירים, יודעים, ותוך זמן קצר אני כמנצח מקבל את מה שאני רוצה."

איך זה עובד שם?

"אנחנו מדברים על תרכובת של נגינה, דבר טריוויאלי כמו באיזה חלק של הקשת אתה מפיק את הצליל הזה. בתזמורת עתירת ניסיון כולם דרוכים וכאשר אני מסמן משהו לכנר הראשי, הכנר שיושב ארבעה או חמישה מושבים מאחוריו מבין מיד, כלומר יש קשר עין  של הנגנים גם ללא ההתערבות שלי. זה ענין של מנהיגות פנימית בתזמורת ואני מסתפק ברמז ואז כמובן מספר החזרות הדרוש מצטמצם."

וכאשר אתה נתקל בתזמורת שאינה תזמורת שחיה אופרות ויותר מזה אופרות בל-קנטו כל יום?"

"אז אני מראה לקשתנים שעל הנייר יש עוד משהו בנוסף לתווים."

כלומר?

"כשאתה מנגן כינור שני או ויולה, ובמשך זמן רב אתה נדרש למשל לחזור על אותו צליל פעם ועוד פעם ועוד פעם, נדמה לך שאין לך מה לעשות. אז אני עובד איתם על קצבים משתנים, על הדגשות, על עוצמות. למעשה כל העבודה הזאת מכוונת לגרום להם שכל צליל שמופק על ידם יישמע אחרת, בעל אישיות משלו, צליל משמעותי שלא כתוב בפרטיטורה סתם. זה חשוב לא רק לנגנים ולקהל אלא גם לזמרים. כאשר הנגנים משוכנעים מראש שאין להם מה לעשות והם חוזרים פעם על אותו הם מושכים את הזמרים הסולנים למטה, אל המתחם המסוכן של הבינוניות ואני כמובן רוצה שיתקיים תהליך של הַלהבה או התלהבות הדדית".



לוצ'יה די למרמור (צילום: יוסי צבקר)




"רוב הזמרים לא משקיעים באיכות ההגייה"
 
ומה על הזמרים? הם גם צריכים ניעור למוזיקה?

"זמרים זה סיפור אחר. למוזיקה שלהם דוניצטי דאג, זוהי מוזיקה יפהפייה. ובכל זאת גם להם יש בעיה - רבים מהם לא משקיעים באיכות ההגייה. ברור לי מראש שמי שנבחר לשיר אמור לפחות לדעת את משמעות המלים שהוא או היא שרים. אבל בין ההבנה לבין הדרך שבה יוצאות המלים מן הפה יש הרבה מחסומים שצריך להסיר, וזה קורה בחזרות."

גם איטלקים לא שרים איטלקית כמו שצריך?

"זה מפתיע אותך? אפילו אם נזכור שהאיטלקית של המאה ה-19 היתה שונה בהרבה מובנים. התחביר האיטלקי של מדינה מחולקת תחת שלטון זר – צרפתי בדרום ואוסטרי בצפון – הטביע חותם על השפה. מי שגדל באיטליה של היום למרבה הצער, לא ער לדקויות כמו אלה. 

"הבעיה היא שכיום יש די הרבה מנצחים שבעצמם אינם מבינים את התהליכים הפנימיים באופרה, ואז הם עצמם אינם יודעים לדרוש את ההגייה ואת ההקפדה בענין המלים מן הזמרים. זה כמובן לא יכול לקרות אצל ריקרדו מוטי."   

נחזור למוזיקה, איך אתה מסביר לזמרים ולנגנים מה אתה רוצה, אתה משתמש בדימויים, כמו שמאמני זמרים נוהגים לעשות?

"לא, אני פשוט עומד ושר להם. אחרי הכל תחשוב שכתוב מעל לתווים או בראש הפרק cantabile, כלומר תפיק מן הכלי שלך קול זמרתי. עגול, מלא, אבל לא כבד. אני מבקש מהנגן שיחָקֶה אותי כמו תוכי. זה יכול להית נגן, זה יכול להיות זמר או שניהם כאחד. בסופו של דבר הדרך שבה אתה משיג את מבוקשך אינה משנה. אצלי צורת החיקוי עובדת ואני שמח להדגים. היום אני צרוד קצת כי כנראה הדגמתי יותר מפעם אחת."




לוצ'יה די למרמור (צילום: יוסי צבקר)


"הפסקתי לנצח על אופרות גרמניות" 


איך נראית השנה שלך?

"השנה שלי כיום היא נוחה יותר. בעבר היותר רחוק ניהלתי תזמורת בבלגיה ולפני יותר מ-16 שנים היה לי העונג לעמוד בראש כמה הפקות של אופרות מיוחדות בפסטיבל ווקספורד באירלנד. זו היתה ההתנסות הראשונה שלי באופרות חדשות או בלתי מוכרות. חוויה שהטביעה עליי חותם."  

באיזה מובן?

"היתה לי הזדמנות להתמודד עם רפרטואר מיוחד, למשל האופרה 'העלמה מאורליאן' ('ז'אן ד'ארק') של צ'ייקובסקי, אופרות של ג'ורדנו ושל זנדונאי בני זמנו של פוצ'יני ואת האופרה "אלסנדרו סטרדלה" של פלוטו. האחרונה היתה האופרה הגרמנית האחרונה שעליה עבדתי."

מה זאת אומרת? אתה לא מנצח על אופרות של ובר, שטראוס, וגנר, ברג?

"לא, יש בעולם בית האופרה חלוקה שלא לומר התוויה, אני מזוהה עם תקופה וסגנון ולא יזמינו אותי לנצח על דברים אחרים."

כלומר רוסיני, בליני, דוניצטי, ורדי, ביזה ומוצרט פחות או יותר?

"גם רוסיני לא כל כך הרבה. מנהלי בתי אופרה עושים שיקולים שונים, גם מי מזוהה עם מה, ואני מזוהה עם הזרם המרכזי של האופרה האיטלקית במאה התשע-עשרה, וגם שם לא הכל. כי כאן גם נכנס שיקול הפופולאריות. לפני זמן לא רב ניצחתי על 'סטיפליו' אופרה יפהפיה שוורדי חיבר לפני 'ריגולטו'. האולמות לא היו מלאים. כל אלה שיקולים שמכתיבים את לוח הזמנים שלי. את היודע מה ניצחתי לא מזמן בפסטיבל ורדי  בפארמה, כלומר פסטיבל שמוקדש ליצירות ורדי והקהל מגיע בדיוק למטרה הזאת ובקונצרט שלי ביצענו את ארבע יצירות הקודש, שלו - אווה מריה, נהללך, סטבאט מאטר והללו את מריה – יצירות שהוא חיבר בעשור האחרון לחייו. מדובר ביצירות מוכרות ללא כל ספק לקהל באיטליה ומה גם לשם לא הגיעו מספיק אנשים." 

ומה על קונצרטים סימפוניים או על ביצועים קונצרטיים לאופרות?

"לדעתי תזמורת בית אופרה שצריכה לנגן אופרה על הבמה ולא מתחת עושה עבודה מצוינת. לא בטוח שהייתי מפקיד בידיה במסגרת עבודה שוטפת לנגן מאהלר. זה יישמע 'שמן' מדי. אבל הסיכויים שלה להתמודד טובים יותר מאלו של תזמורת סימפונית לנגן אופרה. תזמורת אופרה מצטיינת בגמישות יתרה."

אתה מצייר תמונה די קודרת.

"זו תמונה מציאותית ואני לא מתלונן. אני מנצח בבתי האופרה הטובים בעולם, ובמקומות שונים ומגוונים ויש לי הרבה עבודה. אבל אי אפשר להשתחרר מתווית של אתה מנצח על זה ולא על זה. אני משוכנע שבפילהרמונית שלכם לא מכירים את שמי."

אז איך בכל זאת אתה מסביר מנחים שונים שעושים באותה מידה אופרות ותכניות סימפוניות?

"אלו יהיו כמעט תמיד אנשים שכבר בתחילת הקריירה המקצועית שלהם היו מזוהים עם עבודה עם תזמורת סימפונית. התנועה משם אל האופרה וחזרה קלה יותר מאשר בכיוון ההפוך."



לוצ'יה די למרמור (צילום: יוסי צבקר)

"לתל אביב אין הקשר תרבותי"
 
ענין אחר, נתקלתי לפני כמה זמן בסרטון ביוטיוב שאתה מדבר בשבחה של העיר בריסל, לא כמדריך תיירים אלא כמי שהעיר חשובה לו כאמן. עד כמה חשובה לך העיר שבה אתה מופיע או שבה אתה חי או עובד?

"זה באמת סרט מלפני זמן רב, אבל אני מתרגש מיופייה של עיר ומן ההקשר התרבותי שלה. נולדתי וגדלתי במילנו. אני חי מזה שנים בוונציה. אני יוצא מהבית והולך לבית האופרה "לה פניצ'ה" שם אני מנצח די הרבה, מסלול ההליכה עושה לי משהו. אתה עובר ליד כנסייה שהיא בעצמה ישות אמנותית. אמנים גדולים עיצבו אותה. אתה נכנס פנימה ואתה רואה על הקיר יצירות אמנות של קנלטו, טיציאן  או אמן אחר וההקשר של בית האופרה נראה וחש מאד טבעי."

אז איך תל אביב, בעיניך?

"אני גר כאן בדירה שקרובה לים וזה נחמד מאד. יש כאן מקומות יפים, כמו למשל בטורונטו. העיר היא אולי cool אבל היא חסרה את ההקשר התרבותי."

וירושלים?

"בירושלים יש הקשרים תרבותיים ואני מופתע שאין לעיר בית אופרה משלה. דווקא היה מתאים."

דניאל קלגרי (צילום: מירי שמיר)



"לוצ'יה די למרמור" תעלה ב-17, 18, 21, 22, 24, 26, 28, 30, 31 בינואר 2017 ב-20:00, וב-20, 27 ו-3 בפברואר ב-13:00, באופרה הישראלית - המשכן לאמנויות הבמה בתל אביב. להזמנת כרטיסים: 03-6927777  באתר האופרה או

לרכישת כרטיסים