ביום שישי תיפתח בירושלים סדרת הקונצרטים החדשה של הקאמרטה הישראלית ירושלים. על הסדרה ינצח פול גודווין, מנצח מוכר בעיקר מתחום המוזיקה המוקדמת, אבל לא רק. תכנית הקונצרט כוללת יצירות של היידן, מוצרט וכן שני אנגלים: מייקל טיפט, וג'רלד פינזי שפעל במחצית הראשונה של המאה ה-20. את התכנית כולה בנה המנצח האורח פול גודווין.

גודווין, אנגלי כבן 60 ואיש שיחה נעים, מספר כי התכוון להגיע לישראל פעמים רבות אך רק כעת העניין הסתייע. הוא נשוי לאדריכלית ואב לשלושה ילדים יצירתיים - אדריכלית, שחקן ונגן טרומבון.
 
"אבובן לא יכול לנצח"
 
את דרכו במוזיקה החל גודווין כנגן אבוב תזמורתי רגיל ואבוב בארוק. "יש לי בבית יותר מעשרים אבובים," הוא מספר. "אחד לכל סגנון. החל מיצירותיו של ז'אן בטיסט לולי, איש המאה ה-17, ועד לאבובים ששימשו אותי בנגינת מוזיקה רומנטית כמו הסימפוניות של ברוקנר. התחלתי לחלק אותם בין נגנים שונים, כי אני כמעט אינני נוגע בהם ואחד הילדים שלי, זה שכן מנגן, בחר כלי אחר. בשעות הפנאי אני מקשיב למוזיקה של קולגות, תמיד יש מה ללמוד מאחרים." 

למה הפסקת לנגן כשהחלטת לעבור לניצוח?

"ההחלטה להמשיך לנגן בכלי כשאתה מנצח היא לחלוטין תלוית כלי. פסנתרן יכול להופיע כסולן ולנצח ביצירות רבות, גם כנר יכול. אפילו זמר יכול, למרות שחלוקת האחריות בין שני התפקידים היא מורכבת, אבל אבובן לא עושה את שני הדברים."


פול גודווין בריאיון (צילום: מירי שמיר)

ועד איזו רמה הגעת כנגן אבוב?

"שלטתי בכל הרפרטואר התזמורתי ובכל הטכניקות החדשות, לרבות שיטות הנגינה שהנחיל לאבובנים היינץ הוליגר (שיטה שבאמצעותה האבובן שולט בנשימה דרך האף, תוך כדי נשיפה דרך הפה, כך שאין צורך להפסיק לנגן כדי לחדש את מלאי החמצן בגוף. הקהל זוכה לנגינה רציפה שנראית על פניה על-אנושית או אולי אל-אנושית י"ש). בהתאמה ניגנתי את היצירות של מלחיני המאה שעברה שנכתבו לכלי. אולי דווקא ברקע הזה טמונה האהבה שלי למוזיקה חדשה, שמתבטאת לא רק בביצוע יצירות של מלחינים עכשוויים אלא גם בהזמנת יצירות חדשות לתזמורות שונות."
 
מי המורה העיקרי שהשפיע עליך בתחום הניצוח?

"קרוב לוודאי שזה היה הפיני יוֹרמָה פּוֹהיוֹלָה, מורה תובעני, קשה ומצוין. די להציץ ברשימת התלמידים המפוארת שלו שכוללת את סלונן, סראסטה, ואת ונסקה שמנצח בימים אלו על הפילהרמונית הישראלית - גלריה מפוארת שאני שמח להימנות עם חבריה. מה שלקחתי ממנו זו הדרך למצוא את הביטוי האישי שלך בתוך התווים. את הסגנון שלך ולא להיות 'עוד מנצח'."

תובעני?

"בהחלט, הוא העביד אותנו במשהו שנראה כמו מסע צבאי. אתה רץ מיצירה מוקדמת לסימפוניה של ברהמס, קופץ מסגנון לסגנון ללא מרווחי זמן לנשימה ואתה צריך להצטיין בכל, אם יש או אין די זמן. היו תקופות בלימודים איתו שהרגשתי כמו גיבורי 'הישרדות'."
 
"הקאמרטה פינקה אותי"
 
אתה מגיע לתזמורת חדשה כמו הקאמרטה הישראלית. מה הם או מיהם המוקדים שאתה מתחיל איתם?


"זה מתחיל עוד לפני שאני מגיע. שלחתי טרם בואי את סימני הקשתות (הוראות לכנרים באיזה חלק של הקשת לנגן כל צליל, י"ש) וכשהגעתי לחזרה הנגנים אמרו לי: 'אנחנו רגילים לנגן את היצירות האלה - של היידן ומוצרט – בדרך אחרת.' הראיתי להם שדווקא בדרך שלי מתקבל צליל אחר. הם השתכנעו.

"לשאלתך, מי שאני מחפש זה קודם כל את נגן הקונטרבס. תפקיד הבס בדרך כלל מחזקים את היסוד הריקודי בכל יצירה. כשמדובר בוויולנים אני מחפש את הנגן המבוגר עם הראש הצעיר, סוג נגן שאחרי שהבהרתי מה שהבהרתי ייווצר אצלו ה'קליק', תידלק הנורה. וכמובן, אני מחפש את הקרובים לי ביותר, נגני האבוב. באשר לקאמרטה הישראלית, היתרון העצום שלהם הוא זמן החזרות, תזמורות אחרות לא מפנקות את המנצחים בזמן חזרות נדיב כל כך."

תרחיב.

"כיהנתי בכמה תפקידי ניהול מוזיקלי - באקדמיה למוזיקה עתיקה שניהל כריסטופר הוגווד ובתזמורת הקאמרית האנגלית שבה שימשתי כמנהל מוזיקלי שני, ועוד. כיום אני כמעט שלא מנצח באנגליה אלא במקומות אחרים, כי באנגליה כיום אין זמן, יותר נכון כסף, כדי לשלם לנגנים עבור חזרות. יתרונם של הנגנים האנגלים, העצמאיים, חברי תזמורות גדולות וקטנות, שמקצועיותם הולכת לפניהם והם באמת מסוגלים להפיק את המיטב וללא פשרות גם בחזרה בודדת. גם כשמדובר ביצירה חדשה, או כזו שאיננה במרכז ההיצע התזמורתי הרגיל. אבל להגיד שזה המצב האידיאלי? זה רחוק מאד מן המציאות."


הקאמרטה הישראלית (צילום: סימון ואן בוקסטל)

איך בא לידי ביטוי מצב דברים של מחסור בחזרות?

"מאחר שאין זמן לתהליכים של יצירה משותפת, לא ייווצר דיאלוג בתהליכי ההכנה שמיועדים לכך שהנגנים יעשו בדרך הטובה ביותר את מה שרוצה המנצח." 

אז היכן אתה מוצא את הגופים שמספקים לך זמן סביר ומוכנים להרפתקאות מוזיקליות?

"לא רק הגופים, אתה מקווה שגם הקהל ילך איתך לאותה הרפתקה, למשל תזמורות רשויות השידור השונות בגרמניה, שמופיעות לפני אולמות רגילים וגם מוקלטות באולפנים לשידורים חוזרים. גם הקהל שלהן כמעט תמיד פתוח לדברים חדשים ולכן אני מרגיש כמי שיש לו זכות להביא לקהל יצירות חדשות.

"כזו היא גם התזמורת שכרגע אני עובד איתה בקביעות בכרמל, קליפורניה. זו תזמורת שמתכנסת מספר פעמים בשנה. רוב הנגנים מקומיים ומצטרפים אליהם כמה נגנים ממקומות אחרים. איתם מתוכנן גם זמן חזרות. והקהל האמריקני פתוח, להשתאותם של רבים, גם ליצירות חדשות לחלוטין שהתזמורת כוללת בתכניותיה ושאני שמח לנצח עליהן."
 
"מוכן לנצח גם על אופרות"
 
בוא נתמקד רגע בתקופה שבה עבדת עם התזמורת הקאמרית האנגלית - תזמורת מצוינת שכל אחד יכול לשכור את שירותיה, ומזוהה עם עצמה יותר מאשר עם מנצחים או נגנים. הם לא מנגנים את באך או את מוצרט בסגנון של נגני המוזיקה העתיקה.

"כשכיהנתי שם כמנצח שני לא היה מנהל מוזיקלי שקבע את הסגנון. הגוון המוזיקלי שלהם מוכר, והדרך שבה הם מנגנים מוזיקה מוקדמת לא מקובלת על חלק מחובבי הז'אנר. אבל הם נפלאים בדרכם ברפרטואר אחר, מוזיקה אנגלית של סוף המאה ה-19 כמו אלגאר, ווהן ויליאמס, בריטן ועוד. הם משמרים את השם ואת המסורת, והתקופה שלי שם שילבה ניהול ולימודים מקבוצה מנוסה ועתירת ניסיון." 


פול גודווין (צילום: בן אילווגה)

מה לגבי ניצוח על אופרה? לא הזכרת את התחום כלל.

"ניצחתי ואמשיך בכל פעם שתהיה לי אפשרות. אבל אני לא רואה את עצמי כמנצח על "לה טרוויאטה" או על "לה בוהם". אם נישאר עם אותם מלחינים אז תמיד אשמח לנצח על "לואיזה מילר" או על "דון קרלוס" של ורדי, על שלוש האופרות הקצרות של פוצ'יני ועל "ג'אני סקיקי", שעליה ניצחתי כבר מספר פעמים וגם על "פרסיפל", האופרה האחרונה של וגנר. אני מאד אוהב גם את היצירות של מאסנה הצרפתי."   
 
שונים אבל קשורים
 
התכנית שאתה מציע למנויי הקאמרטה הישראלית היא כמעט מקל וגזר, או אולי חצי-חצי - היידן ומוצרט, מוזיקה המוכרת להם ותופסת נפח גדול בתכנית השנתית של התזמורת, ומצד שני המלחינים האנגלים.

"זה מה שיפה בתכנית, הקשרים הסמויים והגלויים בין היצירות. כשאני בונה תכנית היא תמיד באה עם הקשרים היסטוריים. הקאמרטה הישראלית היא תזמורת 'היברידית', שמנגנת מוזיקה עתיקה בכלים חדשים. מה שיש לנו בתכנית הן ארבע יצירות בסגנונות נגינה שונים: הסימפוניה מס' 59 של היידן, שנקראת "סימפוניית האש" ומוספרה באורח שגוי על ידי מקטלגי יצירותיו, דורשת קו הומוריסטי, תחושה של סף התפרצות. הסימפוניה של מוצרט, ה-33 שלו, היא בעלת גוונים אופראיים ודורשת נגינה מאד קלילה, ללא רוח הכפריות המשעשעת של היידן.

"היצירה השלישית היא של מייקל טיפס, מלחין מאד מודרני שהלך לעולמו לפני כ-20 שנה, לא זכה להערכה מספקת, והנה דווקא הוא מציע מבט חדש על מושג הקונצ'רטו גרוסו. כידוע בקונצ'רטו גרוסו המוכר התזמורת נחלקת לשני גופים: האנסמבל המרכזי שכולל נגנים באיכות סולנית ואנסמבל שני תומך שתפקידיו לכאורה מורכבים פחות. טיפט קורא ליצירה שלו 'קונצ'רטו טרציו', כלומר הוא מחלק את התזמורת לשלושה - קבוצה מובילה של שלושה סולנים וכלי התזמורת האחרים הנחלקים לשני אנסמבלים. עם שלושת הגופים האלה טיפט מייצר אמירה רב שכבתית שמרתק להאזין לה.


רוברט מארי (צילום: סוזי הלבורג)

"היצירה הנוספת בתכנית היא של ג'רלד פינזי, מלחין אנגלי-יהודי שכתב ברוח סגנונם של אלגאר ווהן-ויליאמס. מדובר ביצירה לתזמורת ולזמר, שבקונצרט שלנו יהיה הטנור רוברט מארי, למילים של המשורר תומס טרַהֶרן מן המאה ה-17 מתוך מחזור שירים שמציג את תהליכי בריאת האדם. היצירה נקראת 'יום ההולדת', בלטינית 'דיֵס נַטַליס', ומציגה ארבע זוויות ראיה - הראשונה של העולם דרך עיניו של תינוק שזה עתה נולד, השניה של ההורה המגיב לילד, השלישית מתבוננת בתהליכי בריאת התינוק מן ההיבט הרוחני, והאחרונה מעלה שאלות קיומיות לגבי הבריאה.

"מבחינה מוזיקלית יש כאן התכתבות בין היצירה של טיפט לזו של היידן ובין היצירה של פינזי לזו של מוצרט. לכאורה יש כאן ארבעה סגנונות שונים, אבל למעשה יש קשרים ביניהם. והדבר הכי חשוב מבחינתי לגבי הקונצרט הזה, כפי שכבר הזכרתי, הוא שהיה לי די זמן להעביר את רצונותיי וכוונותיי לנגנים בזמן החזרות."

הקונצרט יתקיים ב-21, 22 בינואר 2017 ב-20:00, וב-27 בינואר ב-14:00 במוזיאון תל אביב, ב-24 בינואר ב-20:00 בתיאטרון ירושלים (לכרטיסים: 02-5605755), ב-25 בינואר ב-20:00 באולם ויקס ברחובות (לכרטיסים: 08-9364979), וב-28 בינואר ב-20:00 באלמא זכרון יעקב (לכרטיסים: 04-6300123). מחיר כרטיס: 155-185 ₪. לצעירים עד גיל 35 (רק במקומות ישיבה מוזלים): 50 ₪. להזמנת כרטיסים: 1-700-55-2000 ובאתר