רועי ויינברג אוחז בתפקיד הראשי ב"קוראים לו מלך", הצגה על האכזריות האנושית שעושה לקיבוצניקים צמרמורת
קבוצות סגורות תמיד התקשו להתמודד עם אאוטסיידרים שהסתופפו בתוכן. על אחת כמה וכמה הקיבוץ, שבנה את עצמו סביב מיתוס הצבר המושלם, ונודע בלהיטותו לירוק את החריג החוצה במקרה הטוב, ובמקרה הרע להפוך את חייו לגיהינום.
המחזה העולה בימים אלה בבית ליסין, "קוראים לו מלך" מאת הסופרת סביון ליברכט ובבימויו של אלון אופיר, מגולל את סיפורו של מוכה גורל כזה ומסכת ההתעללויות שעבר בידי חברי הקיבוץ שבו התגורר.
סיפור בפלשבק
"הסיפור מסופר דרך עיניו של מלך, בנו של דוד, רווק שסובל מפיגור שכלי ומסר את הדירה שלו לקיבוץ", מתאר השחקן רועי ויינברג, שמגלם ברוטציה עם ויקטור סבג את דמותו של מלך. "מלך הוא קצין, טייס קרב בחיל האוויר, שחוזר לקיבוץ שנולד בו לבוא חשבון עם האנשים שהתעללו באביו - התעללות שעלתה באסון והשפיעה על כולם.
"הוא לא מצליח להתנקם כי מדובר באנשים הכי קרובים לו, כולל הוריו המאמצים בקיבוץ. אני מלווה את החקירה שהיא בעצם הסיפור הפנימי בפלשבק ובכל פעם יש פאוזה ומתעמתים עם העבר."
למה קוראים לו בשם כל כך משונה?
"זה עוד צד בהתעללות. שם שהעניקו חברי הקיבוץ לילד של הבחור המפגר, שמגלם אבי גרייניק, מתוך לעג. כמו שיש אלון ואלונה, דני ודנה, ככה יש גם מלך ומלכה. זה מצחיק בעיניהם."
קוראים לו מלך (צילום: רדי רובינשטיין)
משל לאכזריות האנושית
המחזה פחות או יותר שובר את המיתוס של הקיבוצניקים כמלח הארץ.
"לגמרי. זה שובר את המיתוס ומעמיד אותו למבחן. סביון ליברכט ואלון אופיר שמים זכוכית מגדלת על האנשים האלה שנחשבו בזמן שבו מתרחש המחזה, שנות ה-80' וה-90', כאידיאליסטים מורמים מעם. הם מאוימים פה מהחלש, סולדים ממנו, ובסופו של דבר יוצאים הכי אנטי סוציאליים."
איך זה מתקבל אצל קיבוצניקים שיושבים בקהל?
"רוב הקהל יוצא עם דמעות בעיניים ומודה לנו על החוויה, אבל מדי פעם מגיעים קיבוצניקים לשעבר שמרגישים מאוד לא נוח עם טוהר השם שלהם. אבל לא ניסינו ליצור פה מחזה פוליטי. אמנם יש קשר לתקופה וקריצות למחנות שונים, אבל זה מתעסק נטו באדם, ובנו כחברה."
אז הקיבוץ כאן הוא משל לאכזריות החברה האנושית?
"בדיוק. זה תירוץ לספר סיפור על הרוע האינסטינקטיבי שקיים בבני אדם. כולנו חושבים על עצמנו דברים טובים, אבל כשלפתע צץ החריג והחלש, אנחנו מגלים בתוכנו את הרצון להתנכל ולהרע."
קוראים לו מלך (צילום: רדי רובינשטיין)
השואו-אוף היה מיותר
תחושת החריגות והנידוי לא זרה לוויינברג. השחקן הצעיר (26), שנחטף על ידי בית ליסין כבר בשנתו השלישית ללימודים ביורם לוינשטיין והבריק ב"טרטיף" וב"לצאת מהארון", סבל בילדותו מתיוג והתרחקות מצד בני גילו.
"גדלתי בצפון תל אביב, אזור שנחשב נובו-רישי, ואני זוכר את עצמי כילד טיפה חריג בנוף של החברה. כל מי שהיה איתי ביסודי ובתיכון היו בני עשירים הייטקיסטים, שליקטו מותגים כדי להרשים אחד את השני ואני בכלל התחברתי לאמנות ותיאטרון. מגיל 13 שיחקתי בקאמרי."
התעללו בך?
"לא ממש, אבל נחשבתי לחריג ומנודה. לא התעניינתי בבילויים עם החבר'ה והם לא הבינו אותי ואת העניין שלי באמנות. כשהרגשתי שאני לא יכול יותר עברתי לתלמה ילין ואז הבנתי שיש עוד אנשים כמוני ושכל השואו-אוף הזה לא הכרחי. הנידוי הזה של השונה קורה הרבה בארץ - אשכנזים ומזרחים, יהודים וערבים, כל ההתנגחויות האלה נובעות מכוח ואגו. בגלל זה הסיפור של מלך הוא סיפור אישי עלינו כחברה וגם כבני אדם."
במאי עם אוזן מוזיקלית
בוגרי בתי ספר למשחק מתים להזדמנות לשחק ברפרטוארי, ולך זה נפל לידיים די בקלות. הכול עניין של כישרון או גם טיפת מזל?
"זה השילוב בין השניים. כשהייתי תלמיד למשחק פחדתי נורא, כמו כל תלמיד אחר אני מאמין, מהריק שיגיע בסוף שנה ג', אחרי ששלוש שנים קרעת את התחת. למזלי הבאמת גדול הגיעו מבית ליסין לראות הפקה שלנו וככה נכנסתי להחליף ב'טרטיף', תוך כדי הלימודים. זאת הייתה הזיה גמורה - ביום למדתי בבית ספר למשחק ובלילה שיחקתי לצד ששון גבאי. אחרי הלימודים לקחו אותי לשחק בקומדיה המטורפת 'לצאת מהארון', ופתאום הגיע תפקיד חלומות כמו 'מלך'.
"אבל יש כאן עוד מוטיב וזה הרד-וורקינג. מגיל מאוד צעיר אני עובד ולומד כדי לפתח יכולות כי משחק זה בעצם מקצוע, מה שילדי דור היוטיוב נוטים לשכוח. אני אולד סקול, לקחתי קורסים אחרי הלימודים ושילמתי המון כסף כדי לפתח את המקצוע הזה שקצת איבד מערכו כי היום כולם רוצים להיות זמרים או שחקנים. כל אחד מעלה שיר או וידיאו ונהיה מגה להיט. אני מאמין בעבודה קשה, ואולי אני קצת תמים בקטע הזה. בינתיים זה עובד."
קוראים לו מלך (צילום: רדי רובינשטיין)
איך החיבור עם אלון אופיר שביים אותך גם ב"לצאת מהארון"?
"מבחינה משחקית יש הבדל מאוד גדול בין מלך לתפקיד שאני עושה ב'לצאת מהארון'. בקומדיה זה בעיקר פאן, היתול, דגש על גגים. 'מלך' זו דרמה מאוד כבדה מבחינת מטען רגשי, אני כל הזמן על הבמה, יחד עם האמא המאמצת שלי נתי קלוגר. אנחנו מניעים את החקירה, וזה דורש ריכוז על.
"אלון מביים בצורה מאוד מוזיקלית. לא סתם הוא גם מוזיקאי וכתב את המוזיקה למחזה. הוא אומר שמילים של הטקסט הן מוזיקה, כלומר האינטונציה משנה את הכול, והוא צודק לגמרי. ב'לצאת מהארון' זו ממש נוסחה מתמטית, מהירה, הכול טיק-טק. ב'מלך' נכנסים לאיזשהו בור רגשי שמתוכו מביאים לידי ביטוי את האמת והצדק שמאחורי כל הדבר הזה. זה דורש פוקוס מאוד גבוה, והרבה פחות מהירות ושליפה."
העיקר לא להיכנס לריק
לאחרונה הפצעת שוב בסדרה "ראש גדול" של יס בערוץ הילדים, שחזרה לאקרנים אחרי שמונה שנים. חשוב לך לעשות גם טלוויזיה, להיות מחובר לקהל צעיר?
"'ראש גדול' זו סדרה ששיחקתי בה מגיל 14 ושודרה במשך חמש עונות עד 2009. אפשר לומר שגדלתי איתה. בשנתיים האחרונות היא עלתה בשידורים חוזרים וצברה קהל מעריצים צעירים שלא הכירו אותה בזמן אמת. עקב דרישת הקהל ברשתות החברתיות החזירו אותנו עכשיו לעונה חדשה, השחקנים הוותיקים יחד עם צעירים וחדשים, וזו חוויה מיוחדת במינה.
"אין לי בעיה עם טלוויזיה או הפקות מסחריות באופן כללי, אני לא סגור רק על הצגות איכות אליטיסטיות. בגיל תשע עשיתי פסטיגל והיה לי ממש כיף. לא אעשה משהו שהוא נטו רק בשביל הכסף, אבל אם הוא מוציא אותי טוב - סבבה."
רועי ויינברג (צילום: כפיר בולוטין)
איפה היית רוצה לפגוש את רועי ויינברג עוד עשר שנים?
"אני מאוד רוצה לעשות קולנוע, עוד לא יצא לי, אבל הרבה יותר מעסיק אותי מה יהיה הפרויקט הבא. בחרתי מקצוע מאוד מתעתע, עם הרבה עליות ומפלות, ופתאום כשזה באמת כבר לא רק תחביב, כשכל ההכנסה שלי תלויה בזה, יש בזה משהו מפחיד. אז הדבר שאני הכי מאחל לעצמי זה לא להיכנס לריק. לא להפסיק לעבוד.
"חוץ מזה, כבר שנים שאני מפלרטט עם עולם הבימוי. זה תחום שמאוד מושך אותי. עוד בתקופת תלמה ילין והסטודיו של יורם לוינשטיין קיבלתי הזדמנות להיכנס לאזורים האלו, ועד היום אני מוביל סטודנטים לאודישנים ותחרויות מונולוגים. התחום הזה מאוד מרגש ומרתק אותי. גם בתהליך חזרות אני עובד טוב עם במאים סביבי, קולט די מהר מה הם רוצים ולאן מכוונים. בעתיד, שילוב בין עבודות בימוי לעולם המשחק, היה יכול להיות שילוב מנצח בעיני."
שחקנים: נתי קלוגר, דני גבע, רועי ויינברג / ויקטור סבג, איתי פולישוק, יוסי צברי, יעל בוטון.
מאת: סביון ליברכט, בימוי: אלון אופיר, תפאורה ותלבושות: אורנה סמורגונסקי, מוזיקה: אלון אופיר, הפקה מוזיקלית: אביב קורן, תאורה: ראובן וולנר.
ההצגה תתקיים ב-15, 16 ו-19 בפברואר 2017 בשעה 20:30, ב-17 בפברואר בשעה 21:30וב-18 בפברואר בשעה 18:00 ו-21:00 בית ציוני אמריקה, תל אביב. להזמנת כרטיסים: 03-7255333 או
באתר