מוזיקה - הפחד מזרים מונע מאתנו לאהוב

הבמאי גדי צדקה מספר על השיח הקיומי שמעוררת ההצגה "יהודי טוב" והריפוי שבתיאטרון

על במת התיאטרון העברי עלתה החודש ההצגה "יהודי טוב", מחזהו של הנרי יאגלום, בתרגומו של בנימין יגנדורף, ובבימויים של גדי צדקה ופנינה ברט. השניים, זוג בחיים ובעבודה, הקימו יחד את התיאטרון העברי לפני יותר מ-20 שנה.

כתיאטרון שמתחילת דרכו שם לעצמו כמטרה לעסוק בנושאים ישראליים, ממשיך "יהודי טוב" את הקו הזה, על אף היותו יצירה של תסריטאי הוליוודי בן זמננו, שחי בארצות הברית ומספר במחזהו את סיפורו של אביו.

על זרים, פחדים ואהבה

"'יהודי טוב' עוסק בסיפור אהבה היסטורי שמתרחש במפגש אקראי בין אדם שנכנס יום אחד לקרון רכבת, ורואה לנגד עיניו כומר, זקנה מסתורית ויפהפייה מקומית", מספר צדקה, שאף מגלם את התפקיד הראשי בהצגה. "לאט לאט מתפתחת בקרון שיחה, ולמרבה ההפתעה נושא השיחה הוא היהודים ותרומתם למצוקה העולמית. בעצם מדובר בדיאלוג אנטישמי טיפוסי שעוסק באשמתם של היהודים בכל הדברים שקורים בעולם".

יהודי טוב צילום גיל פורזנסקי1.jpg

"יהודי טוב" (צילום: גדי פורזנסקי)

הגיבור בוחר שלא לגלות לתושבי הקרון כי הוא יהודי. אבל ברגע מסוים אותה יפהפייה, שמובילה את הדיאלוג, אומרת משפט שמעורר בו תחושות קשות של גזענות. "הוא מחליט להעניש אותה על ידי כך שיגרום לה להתאהב בו, ואחרי שתיקשר נפשה בנפשו, הוא יגלה לה שהוא יהודי. זה היסוד של המחזה", מוסיף צדקה.

"כל הסיפור הזה בעצם יושב על הפחד שלנו מזרים, הפחד של זרים מאתנו והתוצרים של זה בחיים שלנו. אנחנו מגלים איך הפחד הזה מונע מאתנו את האפשרות לאהוב בעולם הזה, את החוויה הכי חשובה בקיום שהיא אהבה וקרבה בין בני האדם. יחד עם השחקנים על הבמה, הקהל חווה את התהליך הזה של האפשרות לאהוב, ועד כמה מחשבותינו, דעותינו הקדומות, הפגיעות שלנו והכאבים שלנו, שולטים בנו עד כדי כך שהם לא מאפשרים לנו לחוות את החוויה הנשגבת הזו שנקראת אהבה."

אנחנו מדברים על סיפור שמתרחש בשנות ה-20 במקום אחר, אבל אין ספק שהוא מהדהד קדימה לכאן ועכשיו.

"חד וחלק. אין בכלל שאלה בדבר הזה. הבהירות של העניין, של השנאה כפועל ששולט בחיים שלנו, מהדהדת מהבמה בכל רגע נתון. בתוך המחזה יש איזו זעקה לאהבה בין אנשים, שלא מצליחה למצוא את מקומה בגלל ההרגלים הנלוזים של בני האדם באשר הם. זה מחזה על כל מרכיבי החברה שבתוכה אנחנו חיים, כאן ועכשיו, היום, דה פקטו."

"המוצא שלי רודף אחריי"

אתה מגלם את סמיון, הדמות הראשית. ואני משערת שהבחירה במחזה הזה, או החיבור אליו, קשורים באופן כזה או אחר למוצא שלך, כבן לעדה השומרונית שחי בארץ.

"הדברים קשורים בי, כבכל אדם, לאו דווקא בגלל המוצא שלי שרודף אחריי. המוצא שלך לא עוזב אותך לנפשך לעולם. גם להיות יהודי זה סוג של גורל כזה. אי אפשר לברוח מלהיות יהודי, אי אפשר לברוח מלהיות שומרוני. זה משהו שנצמד אליך מרגע לידתך, ואתה נדהם לגלות עד כמה הדיאלוג של העולם מושפע מהנתון הזה. לעתים אפילו מערכות יחסים של האדם נקבעות תחת צלו של הנתון הזה."

בדיוק כמו במחזה שלפנינו.

"נכון. אפילו שאתה משוכנע שאתה נמצא בעולם נאור ועוסק במקצוע שמתעסקים בו אנשים נאורים, אבל לא חולף יום אחד שבו אני לא נשאל על אופיי שמושפע ממוצאי, על האופן שבו אני רואה את הדברים דרך המוצא שלי."

גם זמר צעיר שיש לו תימני זקן בגרון נשאל על המקום בו גדל, ותמיד מתגלה שהשורשים האמנותיים שלו קשורים קשר עז למקום שממנו הוא בא. זה לא הגיוני בעיניך?

"נכון, אבל זה לא יושב על הפרדה. בני אדם מתבוננים אחד על השני ומייצרים ביניהם תחומי הפרדה, למשל 'יהודי' או 'ערבי' או 'חילוני' או 'אשכנזי' או 'מזרחי'. אלה הגדרות של הפרדה שלפעמים נקודת ההתייחסות אליהם מייצרת הפרדה. ככל שהשונות יותר בהירה או ברורה, כך רמת ההפרדה גבוהה יותר."

יהודי טוב צילום גיל פורזנסקי3.jpg

"יהודי טוב" (צילום: גדי פורזנסקי)

אתה מתבונן על זה שיפוטית, אני מתייחסת למוצא השומרוני שלך כמשהו שמרתק אותי בגלל שהוא שונה ממני.

"זה יכול להיות מעניין, אבל זה גם יכול להיות מרתיע, ליצור חיץ ולהבדיל. כמו בסיפור הזה על אותו צדיק שאמר שהגיהנום הוא הזולת, כאשר אני חווה את הפחדים הכי גדולים שלי דרך מבט על האחר, על מה שהוא מקרין לי.
"מה שכיף במחזה זה שאני משחק בו שתי דמויות. דמות אחת היא הדמות של יהודי שמדבר עם הקהל היהודי שיושב מולו באולם - וכולנו יחד יודעים שאני יהודי, אבל האישה שבקרון לא יודעת שאני יהודי, ועכשיו זה 'תראו איזה יופי אני ואתם ואנחנו ביחד מסדרים אותה'. עד לרגע שבו אני באמת מתאהב בה ומתקשה לשחרר את החיבור הזה, ובעצם לא בטוח שאני רוצה לשחרר אותו. אבל אני לא המרכיב היחיד במשוואה הזו, יש גם אותה - וגם היא לאו דווקא רק סך הדברים שאני חושב עליה, אלא מתגלה כאפשרויות הרבה יותר מעניינות מעבר לכך. תוסיפי על זה
את העובדה שהיא גם יפהפייה בצורה בלתי רגילה, והנה יש לך פה דרמה מרתקת וכיפית."

רומיאו ויוליה, גרסת המציאות

פנינה ברט, השותפה שלך גם לחיים וגם לעבודה, ביימה יחד איתך. איך מביימים מחזה בשניים?

"בדרך כלל, החלוקה היא שאני הבמאי ופנינה מנחה את עבודת ההעמקה אל תוך הדמויות - וזו בעצם עבודת השחקן, על עצמו ועל הדמות שאותה הוא מגלם. זו ההתמחות שלה כמורה לתיאטרון והיא מאפשרת לשחקנים את המסע הפנימי אל תוך הדמות. העבודה על דמות היא ב-90 אחוז עבודה פנימית של הכרת עולמה הפנימי, על מה היא חושבת וחולמת, מה היא רוצה, למה היא באמת מתכוונת כשהיא אומרת דבר מסוים. זה מסע של גילוי שפנינה בדרך כלל מנחה בעבודה שלה. כבמאי, אני אחראי על עבודת הבימוי וההעמדה לבמה, התפאורה, התאורה, המוזיקה והתנועה. פנינה משלימה את התוכן בתוך המבנה שאני מקים."

ההיכרות שלכם, לפני שנים רבות, היא הכי קלישאה של עולם התיאטרון. פנינה הייתה היוליה שלך...

"זה קורה כל יום להרבה אנשים. היינו שחקנים בקאמרי, אצל רינה ירושלמי, אני שיחקתי את רומיאו, היא את יוליה, ושם באמת הכרנו והבנו שהגיע זמן לעשות מעשה. רומיאו ויוליה מתים בדרך כלל, אנחנו החלטנו להקים משפחה. זה היה המוטו שלנו."

גדי צדקה צילום נורית מוזס.JPG

גדי צדקה (צילום: נורית מוזס)

בשנתיים האחרונות, אחרי כ-20 שנות קיום, הפך התיאטרון העברי של צדקה וברט לתיאטרון רפרטוארי חדש במדינת ישראל. לדברי צדקה, התיאטרון שם לעצמו כמטרה להופיע בהיכלי התרבות בכל רחבי הארץ - מקרית שמונה ועד אילת, ללא הבדל דת, גזע, מין והשקפות פוליטיות.

"חוויית המפגש שלנו עם הקהל הישראלי לאורך השנים הפכה לחגיגה חיה ונושמת יומיומית, שבה כמעט בכל יום עולות ההצגות שלנו בהיכלי התרבות השונים במדינת ישראל . זה גורם לי לאושר עצום, לשמחת קיום חזקה וגדולה לכולנו, לכל השחקנים.

"אהבת הקהל, לדעתי, יוצאת דופן מגדר הרגיל. העובדה שאנחנו בוחרים לגעת בדברים שרלוונטיים לחיים של בני האדם פה בארץ, יוצרת תיאטרון חי, רוטט. אנשים מגיבים אלינו. בסוף כל הצגה, השחקנים יורדים ופוגשים את הקהל ומדברים עם האנשים, משוחחים ומתווכחים איתם. זה הופך לחוויה חיה, נושמת ובוערת, ואני מאושר שזכיתי לקחת חלק בכך."

לא רק סיפור היסטורי

ואכן, יש אותות בקהל להשפעה המיידית של המסרים העולים בהצגה. צדקה מספר כי הוא וברט התבקשו על ידי מנהלת של היכל תרבות בישראל לקיים בתום ההצגה דיון מעמיק על החברה הישראלית בת ימינו, "כדי שהקהל יידע באופן ברור ובהיר שלא מדובר רק בסיפור היסטורי, אלא שיבין שאנחנו מדברים על האפשרות של החיים שלנו כאן לחיות חיים טובים יותר. פה, במדינת ישראל, לא אי שם, הרחק, באירופה או באמריקה, אלא כאן ועכשיו, במרחב שבו אנחנו חיים. כמובן שהמתח הרגשי בין שני הגיבורים על רקע מה שקורה מסביב הוא זה שיוצר את החשק לגעת במרחב הגזעי הזה, ומגלה וחושף גם תחושות אפלות שנמצאות על פני השטח ומתחת לפני השטח, חלומות, רצונות אפלים וסודות."

אתה מאמין שעל אמן מוטל תפקיד פוליטי, חברתי, לעורר שינוי?

"תפקיד בוודאי, אבל לא במילה 'פוליטי'. אני מאמין במפגש הזה של בני אדם, ואני חושב שתיאטרון זו אמנות שהיא יותר חזקה משאר אמנויות המפגש בין בני אדם, וזה יותר חזק מקולנוע ומטלוויזיה. לדעתי, תיאטרון מאפשר מגע בין בני אדם, מגע כמעט ארוטי, חושני, מרגש מאוד - גם ליוצר, גם למבצע וגם למקבל.

"אני חושב שלתיאטרון יש תפקיד מרפא. באיזשהו אופן, כשאנחנו פוגשים את הקהל שלנו, והקהל פוגש את ההצגה - ביחד, אנחנו והקהל, מייצרים תהליך של ריפוי המוני. זה סוג של תודעה מרפאת עבור 500, 600, 700 איש בערב אחד."

יהודי טוב צילום גיל פורזנסקי2.jpg

"יהודי טוב" (צילום: גדי פורזנסקי)

ההצגה "יהודי טוב" של התיאטרון העברי תעלה ביום ד', 15 בפברואר 2017, בשעה 20:30 בהיכל התרבות בקצרין; וביום ה', 23 בפברואר 2017, בשעה 20:30 באולם יד לבנים באשדוד. רכישת כרטיסים בטלפון: 5184*, או באתר התיאטרון העברי