במרכז אלמא בזכרון יעקב ינגנו חמישה מחברי הפרויקט הקאמרי הישראלי - הכנרים דניאל ברד ואלירון צייגר, הצ'לנית מיכל קורמן, הקלרניתן טיבי צייגר והפסנתרנית יעל קרת - בקונצרט שבו בוראים עולם וצופים באחריתו. 

בהמשך לעבודתם המוצלחת של חברי ההרכב עם התאורן זיו וולושין בעונה שעברה, ב"פיירו הסהרורי" של שנברג, שנבחר למצטיין בתחום המוזיקה הקלאסית בסיכומי השנה של אתר הבמה – גויס וולושין שוב להאיר את המופע הזה שבו שתי יצירות צרפתיות. אחת קלילה ואפילו מבדרת - "בריאת העולם" של דריוס מיו והשניה רצינית, מרגשת ומרתקת "הרביעייה לאחרית הימים" של אוליבייה מסייאן. 

 
השפעת הג'אז על מיו
 
כאשר הגיע דריוס מיו לביקור ולסדרה של הופעות בניו יורק בשנת 1922, הוא גילה לאנשי התקשורת שהמוזיקה האירופאית הושפעה לא מעט מן המוזיקה האמריקנית.

"איזו מוזיקה?" תהו העיתונאים, "של מקדואל? או של קרפנטר?" "אני מתכוון לג'אז," השיב מיו. ואכן המלחינים האמריקניים הרציניים לא ראו בג'אז תופעה מוזיקלית חשובה, ואילו עמיתיהם באירופה התרגשו מן הצורה המוזיקלית החדשה.

שימושים בג'אז נעשו כבר על-ידי אריק סאטי, ז'ורז' אוריק וסטרווינסקי, אבל דריוס מיו היה הראשון שיצר יצירה משמעותית תוך שימוש ניכר בג'אז ולדעת רבים היא היצירה הטובה בין היצירות בעושות שימוש בג'אז. מיו גילה עניין בג'אז לראשונה כאשר ביקר באולם ריקודים בהאמרסמית', לונדון.

הוא העמיק את היכרותו עם הג'אז במהלך מסע בארצות הברית. שם שמע את להקות הביג בנד של ליאו רייזמן ושל פול וייטמן, ופקד מועדונים בהארלם, שם ניגנו בעיקר מוזיקאים שחורים. מיו חזר לצרפת עם תקליטים של מוזיקת הג'אז השחורה והקשיב להם שוב ושוב.


דריוס מיו (מקור: ויקיפדיה)

בריאת העולם בפולקלור האפריקני 
 
ההזמנה הראשונה שקיבל מיו לאחר שובו לפריז, הייתה לחבר מוזיקה ליצירת בלט חדשה. המזמין היה המפיק השוודי רולף דה מאר, והשותפים האחרים היו הצייר פרנאן לֶזֶ'ה, הסופר בליז סנדראר והכוריאוגרף ז'אן ברלין. הנושא עליו חשב סנדראר היה בריאת העולם כפי שהיא מצטיירת בפולקלור האפריקני. מיו ראה בהזמנה הזדמנות מעולה להכניס יסודות מן הג'אז ליצירה. הוא כתב את היצירה לתזמורת מן הסוג שהוא הרבה לפגוש בהארלם בניו יורק, שהיא למעשה תזמורת של 17 סולנים הכוללת גם נגן סקסופון ג'אז. התפאורה והתלבושות התבססו על אמנות אפריקנית, והיו דימויים ומבעים מפחידים של עוצמה ושל חשיכה. 

כשהמסך נפתח, הבמה היתה נתונה בעלטה כמעט מוחלטת. ניתן היה להבחין רק בגוש של בני אדם, הרקדנים הרבים, שגופיהם שלובים אלה באלה. לאט לאט התגלו לעיני הצופים דמויותיהם של אלילי הבריאה האפריקניים, ששרו פסוקי כישוף. מתוך מערבולת הגופים חיים החלו לזרום. עצים צמחו, עלים נפלו מן העצים וכאשר הם נחתו על האדמה, הם היו לחיות מוזרות - הכל לפי מיתוס בריאה אפריקני.

בסוף התהליך צצו מתוך המערבולת האנושית רגל, גוף ואט אט נחשפו גבר שלם ואישה שלמה. הזוג שאך זה נברא רקד את מחול הבריאה. כשהלכה המוזיקה והתעדנה, נותרו הגבר והאישה לבדם על הבמה, כשהם טובלים באור רך ומקבלים את האביב הראשון בחייהם.

הצגת הבכורה התקיימה בתיאטר דה שאנז אליזה, באוקטובר 1923. היצירה, אחת המקוריות והיפות שנכתבו, התקבלה ברגשות מעורבים בפריז. אחד המבקרים כתב: "זו מוזיקה לאולמות ריקודים ולא לאולמות קונצרטים." מיו, שזכר היטב את האירוע, התייחס אליו די בביטול בספרו האוטוביוגרפי "תווים ללא מוזיקה". הוא ציין שאותו מבקר, שפסל את השימוש בג'אז באולם הקונצרטים, כתב כעבור עשר שנים מאמרים על הג'אז ועל ערכיו השונים ובמאמרו ציין ש"בריאת העולם" היא אחת הדוגמאות הטובות ביותר ליצירות המשלבות ג'אז ומסורת קלאסית וללא ספק הטובה ביצירותיו.

לצד "השור על הגג" ו"געגועים", מהווה "בריאת העולם" את כרטיס הכניסה של מיו לעולם המוזיקה הקלאסית, בחזית מלחיני האוונגרד הצרפתי. "היצירה," אמר מיו, "משלבת את הקלאסי ואת הג'אז. הסקסופון פותח בנעימה עשירה, ואחריו נכנס נושא קצבי, פוגה שמשפיעה על התזמורת כולה בתסיסה ובסערה. המוזיקה שמלווה את הופעת הצמחים והחיות היא פתלתלה באופייה. אחריה נכנסת הקלרנית במעין קונצ'רטינו שמבשר את מחול התשוקה. נושאים מן הקונצ'רטינו והפוגה מסמנים את שיאה של היצירה במחול הזיווג. הסקסופון נשמע שוב והקודה המסיימת מאחדת ומפזרת את היסודות המלודיים השונים שביצירה."

חברי הפרויקט הקאמרי הישראלי ינגנו עיבוד להרכב של חמישה. "העיבוד הוא גרסה קאמרית שמיו כתב בעצמו לחמישיית פסנתר," אומר טיבי צייגר, קלרניתן ההרכב, "אבל אנחנו מנגנים גרסה שלנו, עם קלרנית במקום ויולה, שכן לקלרנית מקום מרכזי בגרסה המקורית והוא מוסיף צבע לעיבוד". 


בריאת העולם  הפרויקט הקאמרי הישראלי (צילום: אבשלום לוי)

 
קץ הימים במחנה שבויים
 
בחלקו השני של הקונצרט תנוגן כאמור ״הרביעייה לקץ  הימים״ של מסייאן, שנכתבה כ-17 שנים מאוחר יותר ובנסיבות שונות לחלוטין. היצירה מרתקת בדרכה ובכל הביצועים ששמעתי לאורך השנים הותיר הביצוע קהל נרגש, כשאחד השיאים הוא הפרק שבו מנגנת הקלרנית לבדה.  

כשפרצה מלחמת העולם השנייה, אוליביה מסייאן היה כבר נשוי ואב לתינוקת בת שנתיים. הוא גם היה פציפיסט מוצהר ולמרות כל זאת התנדב לשרת בצבא הצרפתי, כאיש חיל הרפואה המשמש בבית חולים שדה. הוא נפל בשבי ליד נאנסי והועבר יחד עם שבויים אחרים בשנת 1940 למחנה שבויים באזור שלזיה. אוכל ניתן שם במשורה ותנאי המגורים גם הם היו רחוקים מלהשביע רצון.

מעט נחמה מצא מסייאן בתווים של כמה יצירות של באך, בטהובן, ראוול, ברג וסטרווינסקי, שהצליח לסחוב עמו בתוך שק השינה. מפקד המחנה הגרמני חובב המוזיקה, שגילה את המוזיקאי השבוי, דאג לספק למסייאן נייר לכתיבת יצירות ומקום שקט להלחין. תוך זמן קצר כשהתקדמו הגרמנים בחזית הצרפתית, הצטרפו לשבויים עוד שלושה מוזיקאים, כנר, צ'לן וקלרניתן. מסייאן חיבר שלישייה קצרה לעמיתיו למחנה והיצירה זכתה להצלחה.
 
מעודד מן ההצלחה ערך מסייאן את היצירה מחדש את השלישייה הפך לפרק ראשון, והוסיף עוד שבעה פרקים, שמבוססים בחלקם על יצירות שחיבר בשנות השלושים, העשור שקדם למלחמת העולם. להרכב צירף פסנתר וליצירה החדשה קרא "רביעייה לקץ הימים". את היצירה ניגנו מסייאן וחבריו המוזיקאים ב-15 בינואר 1941, לקהל של יותר מארבעת אלפים שבויים ושומריהם, שהיו במחנה. "מעולם", כתב אחרי המלחמה, "לא זכיתי בהקשבה כה רוויה בתשומת לב ובהבנה."



אוליביה מסייאן (מקור: ויקיפדיה)

השם עצמו טעון ובעל משמעות בכמה מישורים. את השם לקח מסייאן, קתולי אדוק באמונתו, מתיאור ההתגלות בברית החדשה, שבו המלאך השביעי מכריז ש"לא יהיה יותר זמן". המישור הראשון הוא כפשוטו, יצירה על האפוקליפסה, אחרית הימים או קץ הימים. השני,  הוא משחק במשמעות. הרביעייה יוצרת הבחנה בין משקל למקצב ולכן היא למעשה קץ הזמן. מסייאן עצמו טען שהיצירה לא נועדה להיות פרשנות על האפוקליפסה, וגם לא אמורה להתייחס לתקופת השבי שלו, אלא להיות מעין המשך לאותה הכרזה בברית החדשה על מושג קץ הימים, סוף הזמן, עצירתם של העבר והעתיד ותחילתו של הנצח. מסייאן ראה בדברי המלאך משמעות מוזיקלית.

ברביעייה הוא פיתח שיטה קצבית שבחלקה מתבססת על מקצבים הודיים ואחרים על תבניות ימי-ביניימיות, ולמעשה הביא לסיומו של מושג הזמן, המקובל במוזיקה המערבית הקלאסית. מסייאן בנה את הרביעייה במערך מוזיקלי ומיסטי הכולל שמונה פרקים, מכיוון שהאלוהים נח ביום השביעי ממעשה היצירה ויום זה התארך לכלל נצח נטול זמן. 
 
"בראשית הייתה המילה"
  
בהקדמה ליצירה כתב מסייאן בין היתר את ההערות הבאות על פרקים שונים ביצירה: "ליטורגיית הבדולח" - בין שלוש לארבע לפנות בוקר, הציפורים מקיצות: קיכלי או זמיר מתחיל לאלתר, הוא מוקף בצליל פורח, בהילה של טרילים (עיטור מוזיקלי המופק מנגינה מהירה של שני צלילים סמוכים) שאבדו בצמרות העצים.

"ווקאליזה" למלאך המכריז על קץ זמן - החלקים הראשון והשלישי, הקצרים מאד, מעוררים את כוחו של מלאך רב-עוצמה זה, קשת מקיפה את ראשו, הוא לבוש בענן, רגלו האחת ניצבת על הים והשנייה על האדמה. בחלק האמצעי נמצא את ההרמוניות הבלתי-נתפסות של השמים. בפסנתר, מפלים מתוקים של אקורדים כחולים-כתומים, המסגירים בצליליהם מעין פעמונים רחוקים ונעימה המזכירה תפילה פשוטה בכינור ובצ'לו.

הפרויקט הקאמרי הישראלי (יח"צ)

ב"תהום הציפורים" הקלרנית לבדה היא הציפור. הציפורים מנוגדות לזמן. הן משקפות את כמיהתנו לאור, לכוכבים לקשת ולשירים השמחים. מסייאן היה צפר, לא רק כזה שעוקב אחר תנועת הציפורים אלא גם מי שהקליט את ציוציהן ששימשו אותו ביצירותיו. כאוהב ציפורים הגיע בין היתר לישראל והקליט ציפורים במדבר יהודה.

ב"שבחי נצחיותו של ישו" - היחס לישו הוא כאל מילה ב"מ" רבתי. משפט רחב, איטי מאוד, מגדיל באהבה וביראה את נצחיותה של המילה, החזקה והעדינה: "בראשית היתה המילה והמילה היתה עם האלוהים, והמילה היתה אלוהים."

הקונצרט יתקיים ביום שבת, 25 במרץ ב-21:00 במרכז אלמא בזכרון יעקב. מחיר לכרטיס: 100 ש"ח. להזמנת כרטיסים: 04-6300111 או דרך אתר אלמא