תיאטרון מלנקי הולך ומסתמן כדבר הכי עדכני בסביבה. כסמן בלתי מתפשר של איכות, הוא מעלה קלאסיקות גדולות בפרשנות מאתגרת, תובענית, וקוצר שבחים ופרסים בארץ ובעולם.

הפרויקט העכשווי של התיאטרון, ההצגה "משפחת טוט" מאת אישטוון ארקן ההונגרי שעולה בבכורה בסוזן דלל, הוא דוגמא נוספת לעשייה תיאטרונית שמכוונת גבוה וגם ישר לבטן - לא מתחנפת, לא מתייפייפת ולא מתקרנפת.

"לא פוחדים לאתגר את הקהל"

"מלנקי עושה אמנות מודרנית," קובע אורי לבנון, השחקן הראשי ב"משפחת טוט". "זה לא תיאטרון אקטואלי שמעלה הצגה על הפלוץ האחרון שתקע השר לענייני אממו בשביל למכור כרטיסים. אנחנו לא מתנשאים ולא פלצנים, אבל לא מתביישים לייצר שיח של עומק ולאתגר את הקהל שלנו."

לבנון, 30, נמשך בעבותות קסם ליצירה של מלנקי עוד כשהיה סטודנט בבית הספר למשחק של סופי מוסקוביץ'. "זה היה בתקופתו של המנהל האמנותי איגור ברזין, לפני שמיכאל טפליצקי נכנס לתפקיד," משחזר לבנון. הייתי בא לראות כל הצגה, והם שבו אותי לגמרי ביצירות שלהם."


אורי לבנון (צילום: זוהר שטרית)

לבנון הספיק לעשות כמה דברים אחרי הלימודים, השתתף בפסטיבל א-ז'אנר בתמונע ובפסטיבל עכו, קטף את פרס השחקן המבטיח מקרן שרת ופסטיבל עתיד התיאטרון ושיתף פעולה עם אנסמבל עיתים עד שהחליט להגשים את החלום והצטרף למלנקי. בימים אלה הוא משתתף בהצגת התיאטרון "ליר. בובות ואנשים", זוכת פרס עבודת האנסמבל בפסטיבל התיאטרון הבינלאומי VALISE בפולין, מעלה את מופע הנונסנס התיאטרלי החד-חודשי "קטרזיס" בצוותא עם שותפו יורי קזצנב וכעת מככב גם ב"משפחת טוט" בתפקיד קפטן וארו, קצין פוסט טראומטי שמגיע לביתה של משפחה חביבה והופך את חייה לגיהינום.
 
עולם מעוות ומסויט
 
"ההצגה נכתבה באמצע המאה ה-20 על ידי הסופר אישטוון ארקן, שידוע כחנוך לוין ההונגרי," מרחיב לבנון. "בהתחלה זה נכתב כפרוזה, שהפכה לקלאסיקה ועובדה למחזה תיאטרון. ארקן, שנפטר כבר, הגיע ממשפחה יהודית והיה קצין צעיר במלחמת העולם השנייה. אני חושב שהעניין הזה השפיע מאוד על הכתיבה שלו, בייחוד ב'משפחת טוט'." 

השתמשתם בגרסה המקורית של המחזה?

"לא. המחזה עלה רק פעם אחת בארץ, בתיאטרון חיפה. אנחנו הלכנו על גרסה מקורית ויפהפייה שהמחיז מיכאל חייפץ, מחזאי מצליח ברוסיה, וביים מיכאל טפליצקי, ממייסדי תיאטרון מלנקי והמנהל האמנותי העכשווי שלו. זו גרסה מקוצרת שהשאירה רק חמישה שחקנים, ומתמקדת במשפחת טוט שחיה בכפר רגוע ופסטורלי במזרח אירופה. ברקע מתנגן פסקול של מלחמה, לא ברור איזה, כשהקפטן של הבן, שאותו אני מגלם, מגיע לביקור מהחזית.

"המשפחה מאוד מתרגשת לקראתו, אבל המפגש תופס אותם לא מוכנים: במקום האיש הסמכותי, הרציני ונעים ההליכות שציפו לו, מגיע אדם מוטרד, מסויט, קרוע מאימת המלחמה.

"לאט לאט החיכוכים בינו לבין המשפחה, שבהתחלה הם מגוחכים וליצניים אבל בגבולות הטעם הטוב, הופכים למכבש שסוגר על המשפחה ומערער את השגרה הנעימה של חייהם. הוא מראה להם עד כמה העולם מעוות בעיניו, לא נותן להם לישון בלילה וכופה עליהם ריטואל בלתי פוסק של עבודה, שיסיח את דעתם מן המלחמה. תוך כדי הוא גם מכין אותם למלחמה, שהוא בטוח שעומדת להגיע לכפר בכל רגע."


"משפחת טוט" (צילום: אולג יבטספייב)
 
חורבן האוטופיה
 
בתור מפקד טנק לשעבר, התחברת בקלות לתפקיד הקפטן?

"הקושי שלי להתחבר לתפקיד נבע קודם כל מזה שמדובר בתיאטרון אבסורד, עם הרבה ריאליזם, וגם קומדיה טרגית. זה שילוב של סגנונות שהיה קשה להבין בהתחלה, אבל גם לפני שהבנתי נמשכתי לחומר.

"הסיפור של הקפטן הוא חידה אדירה בעיניי. מצד אחד הוא מייצר חורבן והרס של עולם אוטופי, ומצד שני מביא מטען ואמירה שמאוד קל לי להזדהות איתם. גם המונחים שהוא משתמש בהם, רגעי הכנות שלו, עם כל האבסורד - אלה חוויות שקרובות אליי. כמפקד טנק הייתי מוצב בעזה, ועד היום אני עושה שם מילואים. זה תמיד קיים. ועל זה הקפטן מדבר. המלחמה תמיד שם."

אתה מדבר על פוסט טראומה?

"אני מדבר על חוויות שעברתי אני ושעברו אנשים מאוד קרובים לי. ואני מדבר גם על ההוויה שאני בא מתוכה. למרות שאני אמן שחי בתל אביב אני לגמרי מודע לסיטואציה שאני חי בה. כשנגמר מבצע 'צוק איתן' חזרתי הביתה, והדיסוננס היה מטורף.

"הדמות של הקפטן לא מחזירה אותי לטראומות ספציפיות אבל הוא קרוב ללבי. למרות שהוא לכאורה שונה ממני – אירופאי וקשוח – יש המון דברים משותפים באיך שהסיטואציות מובאות. ההצדקות שלו לגמרי הגיוניות בתוך העולם שהוא בא ממנו."


"משפחת טוט" (צילום: אולג יבטספייב)
 
"לקהל הישראלי מגיע יותר"

מלנקי ידוע כתיאטרון פרינג' אחר, עם תהליך עבודה ייחודי. מה עומד מאחורי זה ואיך זה מתנהל בדיוק?

"במרכז העבודה נמצאת השלישייה המדהימה שמורכבת מוודים קשרסקי המעצב והמוזיקאי יבגני לויטאס, יחד עם המנהל האמנותי והבמאי מיכאל טפליצקי. כולם אמנים וירטואוזים, מקצוענים, עטורי פרסים, שנחושים לעשות אמנות איכותית מתוך אמונה שלקהל הישראלי מגיע יותר ממה שמציע התיאטרון הרפרטוארי. הבעיה של הפרינג' בארץ היא שהוא מנסה לחקות בקטן את התיאטרון הרפרטוארי, או שהוא לא מתקשר בכלל. היוצרים של מלנקי מייצרים אלטרנטיבה אמיתית.

השחקנים שותפים ליצירה?

"בכל ההצגות של מלנקי, העבודה היא קבוצתית וקהילתית. אנחנו חוקרים ביחד ונפגשים המון גם מחוץ לחזרות, ואני חושב שזה מה שכל כך מייחד את הצבע של מלנקי. זו חוויה של אנשים שרוצים להעביר משהו, שיש להם שפה משותפת שהיא מעבר למילים. פשוט קיימת, מיידית, כמו במשפחה שנותנת מקום לכולם."

המלחמה והשלכותיה הם ללא ספק נושא סופר רלוונטי אצלנו. אבל איזה מסר, איזו חוויה, היית רוצה שייחרתו בקהל?

"הייתי רוצה שהאנשים שראו את ההצגה יחשבו מה אנחנו עושים עם האנשים האלה שנשלחים בשמנו למשימות צבאיות, והם חוזרים קצת מבולבלים, מקולקלים. בהצגה, המשפחה נסחפת עם הקפטן ולא מנסה לעצור אותו. היא מנסה להיות רכה ותומכת ומפרגנת ונעימה, אבל לא בטוח שזו הגישה הנכונה. זאת שאלה חשובה שאנחנו כל הזמן מתעסקים בה כאן בישראל."


"משפחת טוט" (צילום: אולג יבטספיים)

בימוי: מיכאל טפליצקי, עיבוד לבמה: מיכאל חייפץ, תרגום: אלינה שטרכמן, עיצוב תפאורה, תלבושות ותאורה: ודים קשרסקי, מוזיקה: יבגני לויטאס. משתתפים: קסניה מרקוזה, הדס אייל, אורי לבנון, יצחק פקר, ויטלי ווסקובויניקוב.

ההצגה תעלה ב-25, 26 ביוני 2017 בשעה 20:00 במרכז סוזן דלל בתל אביב. להזמנת כרטיסים: 03-5105656

לרכישת כרטיסים