בדרך לזכייה הגדולה
 
אירוע הפתיחה של תחרות הפסנתרנים הבינלאומית ע"ש ארתור רובינשטיין ה-15 יתקיים בתל אביב. בקונצרט ינגן זוכה התחרות הקודמת ולצדו שלושה זוכי תחרות המשנה "רובינשטיין לצעירים" שנולדה ופרחה בערוגות בסין.

בתכנית הקונצרט שמונה יצירות, ביניהן יצירה שחיבר משה זורמן לשלושה פסנתרים על פי שירה של נעמי שמר "שנים עשר הירחים". למחרת בבוקר תתקיים הגרלה על סדר הנגינה של 32 המתחרים, ביניהם שלושה ישראלים - תומר גבירצמן, יבגני יונטוב ורפאל סקורקה. מייד אחרי ההגרלה ירוצו שלושת הראשונים לבחור את הפסנתר שעליו יעדיפו לנגן, ושילווה אותם מן הרסיטל ועד לקונצרט האחרון עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית. רק שישה מ-32 הנגנים יגיעו למעמד הזה.

ביום הבא בשעות הצהריים תחל התחרות עצמה, שלב הרסיטלים. 32 הצעירים ינסו לכבוש את ליבם ומוחם של 11 השופטים ושל המאזינים היושבים באולם, ובעיקר ינסו לגרום לכך שהשופטים יצביעו עבורם ויעבירו אותם לשלב הבא, ובתקווה גם לשלב הגמר - הנגינה עם התזמורות (הקאמרטה והפילהרמונית).


אריה ורדי (צילום: דניאל פלג)

שניים מן השופטים זכו בעבר בפרסים בתחרות רובינשטיין - פיאלקובסקה מקנדה שזכה בפרס שלישי בתחרות הראשונה והובסון האנגלי שזכה בפרס שני בתחרות השלישית. על נבחרת השופטים נמנים ארבעה ישראלים, בהם שניים שכמעט ואינם מגיעים לכאן - הפסנתרנים מנחם פרסלר ודינה יופה, המלחין יוסף ברנדשווילי ויו"ר חבר השופטים אריה ורדי, חתן פרס ישראל לשנה זו. ורדי מחלק את זמנו בין ישראל לעולם ולמרות זאת, כפי שאמר לי לא מזמן, הוא "זוכר היטב את התחרויות הראשונות שבהן שפטתי, צעיר לצד אגדות פסנתר כמו ניקיטה מָגָלוף, וכיום אני מוצא את עצמי יותר ויותר כזקן חבר השופטים בתחרויות השונות שבהן אני משמש כשופט."  

"לא חייבים להשתתף בתחרויות כדי להצליח"
 
אחד השופטים בתחרות הקרובה, הפסנתרן הצרפתי מישל בֶּרוֹף, מגיע לתחרות לאחר שאחד מתלמידיו, סאונג-ז'ין מקוריאה, זכה בפרס הראשון בתחרות שופן היוקרתית בוורשה. אני תופס אותו לשיחת טלפון בעיצומה של תקופה קריטית בחייו, פרישה מעבודתו בקונסרבטוריון הלאומי הגבוה בצרפת, בו הוא משמש כמורה משנת 1989. "זהו," הוא אומר מייד בתחילתה של השיחה ונשמע מוטרד, "אני צריך לעזוב. בצרפת אין אפשרות להמשיך ולהורות אחרי 65." 

ומה על הוראה פרטית?

"זו אינה מסגרת מקובלת בצרפת. מאד מקפידים על ההנחיה הזאת. קיבלתי הארכה לשנה אחת משום שיש לי ילדה בת שבע, אבל מעבר לזמן הזה לא אוכל להמשיך כאן."

אבל אתה ממשיך להופיע?

"בוודאי, להופיע וללמד בכיתות אמן מחוץ לצרפת, וכמובן לשפוט בתחרויות. אבל למען האמת אני מאד אוהב ללמד וזה יחסר לי. אני מנסה למצוא מסגרות מתאימות, אולי מקומות מחוץ לצרפת שבהם אוכל ללמד ולפגוש אנשים כמה פעמים בשנה. ההוראה היא די בנפשי."


מישל ברוף (צילום: יח"צ)

אתה בעצמך התחלת את הקריירה כשזכית בתחרות?

"כן, זה היה כבר לפני כמעט 50 שנה. הייתי תלמיד לפסנתר של המלחין אוליבייה מֶסיֶאן וזכיתי בתחרות על שמו.  אבל המורה הראשי שלי היה פייר סאנקאן."
אותה זכייה, יש לציין, מיקמה את ברוף כאחד הפרשנים הנחשבים של המוזיקה של מסייאן ומוזיקה צרפתית אימפרסיוניסטית.

כשהיית צעיר, היו לך פסנתרנים ששימשו לך מודלים לחיקוי או עוררו בך השראה?

"בוודאי, היו ריכטר, גיללס, אראו, שנאבל."

מעניין שאתה שולף בקלות שני רוסים, ארגנטינאי וגרמני אבל אין צרפתים.

"אני לא רואה סיבה מיוחדת לבחירה הזאת. היה צרפתי אחד שכן השפיע עליי בדרכו, אלפרד קורטו (ששימש כמורה של פנינה זלצמן, י"ש) אבל רושם הוא רושם." 
 
נראה לך שהתחרויות הן הדרך היחידה כיום לפיתוח קריירה?

"חד משמעית לא, יש עוד דרכים. תתבונן בתחנות בדרכם של פסנתרנים כמו למשל יוג'ה וואנג, לאנג-לאנג, או יבגני קיסין. לשלושתם יש קריירה משגשגת ושלושתם הגיעו ללא זכיה בתחרות. תחרות הייתה ותישאר אחת הדרכים להגיע. היא מאפשרת חשיפה לקהל חדש ונגינה עם תזמורת קאמרית או סימפונית. כשאתה מצליח להגיע לאחד המקומות הראשונים כמובן שהתחרות תפתח בפניך דלתות. ואתה לא חייב להגיע רק למקום הראשון. קורה למשל שאתה מגיע לשלב הנגינה עם תזמורת והמנצח ששומע אותך מחליט שאתה מתאים לו למרות שלא זכית. ויש עוד דוגמאות כאלה. " 

"אל תבחרו יצירות בומבסטיות" 
  
מישל ברוף ממשיך להופיע כסולן וכן בהופעות בשני פסנתרנים עם בת זוגו הפסנתרנית מארי-ז'וזף ז'יד. בעבר היה בן זוגה של אגדת הפסנתר מרתה ארחריץ'. בתו הגדולה עוסקת בנגינת ג'אז והקטנה בת השבע התחילה אף היא לנגן.

לא מזמן צפיתי באחת מכתות האמן שלימדת ביפן. המוזיקה הייתה של דביסי הצרפתי ואתה טרחת מאד לתאר לסטודנטים את הנוף הצרפתי על מנת לקרב אותם לאיכויות התיאוריות של המוזיקה האימפרסיוניסטית. עד כמה נראה לך חשוב שפסנתרן ינגן את המוזיקה של מלחין בן ארצו?

"מאד חשוב וגם טבעי, צרפתי שמנגן מוזיקה צרפתית חי את התרבות, את הלשון, את הדיבור, את הנוף, את הסביבה - לכל אלה יש ביטוי במוזיקה. ומה שנכון למוזיקאים צרפתים נכון גם לאחרים. כמובן שמרגע מסוים לזהות הסביבתית שלך יש משקל פחות חשוב במערך השיקולים הכולל. לפסנתרנים הרוסים יש אגו גדול ונוכחות גדולה אבל כמה פעמים אתה יכול להקשיב לפסנתרן שיש לו נוכחות רחמנינובית כל הזמן? וכאן כמובן באים לידי ביטוי יכולת הגיוון האישית והסגנון של כל אחד."


מישל ברוף (צילום: יח"צ)

באותו ענין לכאורה הרפרטואר המוצע למתחרים בתחרויות די ידוע מראש, אין הפתעות. כאן בתחרות רובינשטיין אתה גם חייב לנגן יצירה ישראלית שמוצעת לך. השאלה היא אם למרות כל אלה אתה יכול ללמוד משהו מן המבחר שמתמודד בוחר להציג?

"ללא ספק, בחירה של יצירות בומבסטיות שבהן אתה רק רוצה להרשים היא טעות. אתה עלול ליפול למלכודת שאחרי כמה זמן כל היצירות תישמענה אותו הדבר ואז המאזינים יגלו חוסר עניין. הבחירה חייבת לחשוף אותך. בסופו של דבר רוב הסיכויים שהזוכה יהיה זה שיצליח הכי פחות להרגיז את חבר השופטים. בדרך כלל קשה להגיע להערכה אחידה של כל חבר השופטים, ולכן יש סיכוי שהבחירה תהיה סוג של פשרה."

מה שאתה בעצם אומר שבתחרויות לא כדאי להפגין עודף מקוריות.

"כן, כי אם מישהו מנסה להיות מקורי מאד בכל דבר שהוא נוגע בו, הוא בסופו של דבר יתיש גם את המאזינים שלו, לא רק את השופטים. עניין הסגנון והגיוון הוא מאד משמעותי."
 
הפלישה מהמזרח

אתה מרבה ללמד בכיתות אמן במזרח אסיה. איך אתה רואה את הכניסה או הפלישה של היפנים, הקוריאנים והסינים לעולם הפסנתרנות של המוזיקה המערבית?

"הפלישה המשמעותית עוד תגיע. צריך להבחין בין שלוש המעצמות המוזיקליות השונות. ליפנים יש קשר רב שנים עם המוזיקה המערבית. כשהם החלו להגיע לכאן הם באו מתרבות של אמנות מעודנת, איפוק, יכולת שעתוק מרתקת ובהתחלה היה משהו מאד דומה אצל כולם. מאז הם מנהלים דיאלוג שבו מצאו את הסביבה הטבעית שלהם ודי התערו בעולם המוזיקה המערבית חשוב מאד שהם ייצרו אמנים אינדיבידואליים. זה בעצם  מה שאנחנו מחפשים.

"כשהחלו להגיע פסנתרנים קוריאניים, הייתה לי תחושה של רעננות ים תיכונית. המוזיקאים הקוריאניים גילו נגישות, פתיחות וגמישות ולכן היו הרבה מאד קוריאנים שזכו בתחרויות. בסין הסיפור שונה. גם תופעת לאנג לאנג עשתה משהו. מדברים היום על 80 מיליון סינים שמנגנים, וזה נתון של מדינה שבה הממשלה התירה לכל זוג ללדת ילד אחד בלבד. כיום מותר לסינים ללדת שני ילדים. 

"מעבר לסטטיסטיקה, מדובר באנשים שמשקיעים שעות ללא גבול. ללמד אותם זו חוויה חדשה שונה ממה שהיה מוכר לי בעבר. לעתים נדמה לי שיש שטחיות  בתרבות שלהם. אבל כאמור הם משקיעים מאמץ ומוכנים לאתגרים החדשים, עובדים כמו משוגעים וזה ניכר בתוצאות. אני משוכנע שנגלה גם ביניהם אנשים שידעו למצוא את השילוב וזה מה שאנחנו מחפשים."    


ארתור רובינשטיין (צילום: יעקב אבירם)

כשופט בתחרויות אפשר לדבר על מועדון של שופטים שנוסעים מארץ לארץ ונפגשים מחדש ולכן מכתיבים טעם דומה.

"לא הייתי קורא לזה מועדון. זה בהחלט תלוי באישיות של כל אחד ואחד, וצריך לזכור שמספר תחרויות הפסנתר בעולם נע בין 400 ל-500. מה שחשוב הוא שכל שופט ישמור על היושרה שלו.

לאור הנתונים האלה היכן אתה ממקם את תחרות רובינשטיין?

"ללא ספק בין עשר התחרויות הבינלאומיות החשובות כיום."

התחרות תתקיים בין התאריכים 25 באפריל - 11 במאי, בהיכל התרבות, מוזיאון תל אביב והמשכם לאמנויות הבמה בתל אביב. להזמנת כרטיסים: בהיכל התרבות: 03-5289163, במוזיאון תל אביב: 03-6077020, במשכן לאמנויות הבמה: 03-6927777

רכישת כרטיסים