גם השנה עולה בתיאטרון תמונע אחד הפסטיבלים המיוחדים בארץ, פסטיבל "א-ז'אנר", שיתקיים בין התאריכים 29-27 בחודש זה, ויעניק לחובבי התיאטרון ועולם היצירה הבינתחומית חוויה בימתית שונה, מאתגרת ומעוררת מחשבה, כפי שעושים בתמונע מאז קיומו של המקום.

השנה מקדיש עצמו הפסטיבל לנושא "הום סוויט הום", מושג שהוטבע בשיר אמריקאי לפני 150 שנה, ומבקש מהיוצרים לבדוק מה קורה לבית הפרטי של כל אחד מאתנו במרחב שנוצר בין הקטבים שבתוכם אנחנו חיים: עולם טכנולוגי מפותח כל כך המגיע עמוק לתוך גלקסיות אחרות, חיים אלחוטיים ומחשבה אנושית המתפתחת ומנפצת גבולות, ומן הצד השני, מלחמות על הבית העולות שלב באכזריות שהן מציגות בפנינו, פגיעה אנושה במרקם העדין של הטבע ובקיומו של כדור הארץ.

את אנה זקרבסקי, 31, יוצרת בינתחומית שתציג בפסטיבל א-ז'אנר את העבודה "מינסק", פגש הקול קורא שפרסם תיאטרון תמונע לקראת הפסטיבל, בדיוק ברגע הנכון. 
 
"לחגוג את עצמי עם הפצעים שלי"
 
"התחלתי לעבוד על העבודה לפני כן, ואז ראיתי קול קורא שהוא ממש מדויק לזה", היא מספרת. "ההצגה נקראת 'מינסק', אבל היא לא על מינסק, היא עליי. אני מרגישה שזה בעצם שיר, שמאפשר לי לחגוג גם את הפצעים וגם את הפרוורסיה, את הדברים שנוצרו כתוצאה מדברים שקרו. זה מאפשר לי לחגוג את עצמי עם הפצעים שלי, ואני מקווה שזה גם יאפשר את זה לצופה."


אנה זקרבסקי, מינסק  (צילום: שירה ורז)

נדמה שלא יהיה מופרך להגדיר את אנה זקרבסקי כיוצרת שמרגישה הרבה יותר בנוח בתוך עבודתה הבימתית מאשר בשיחת חולין, הגדרה שגם זקרבסקי עצמה מוכנה להודות בה, בהסתייגות מה. ההסתייגות הזו גם היא מאפיין מסוים, שכן גם עם הסנטימנטליות הכרוכה בחזרה למקורות הביתיים היא מנהלת יחסי קבלה ודחייה, וקל לה יותר לספר את העבודה באמצעות רסיסים ממנה, מאשר להסביר את המניעים ליצירתה.

"אני מתחילה בדרך כלל מציור ומייצרת חומרים שהם כמו רצף אסוציאציות בעזרת הציור ואז שאר התוכן נמשך לתוך זה", אומרת זקרבסקי. "אני מספרת בעבודה הזו פרטים ביוגרפיים בצורה של סיור תיירותי, בוויס אובר של סיור, שמספר פרטים ביוגרפיים שלי. זו עבודה שיש בה כל מיני מצבים סוריאליסטיים. למשל, אני עם תסרוקת מוהוק מדשא שאני תולשת בזמן מסוים וטוחנת עם מטחנת בשר. יש איתי על הבמה טלוויזיה שמצלמת במעגל סגור חלק מהדברים שקורים, ואני מנסה להשכיב את הטלוויזיה הדלוקה לישון, ושרה לה שיר ערש."

עלית לארץ בגיל 5 ממינסק. הפצעים והפרוורסיה שאת מדברת עליהם בעבודה באים משם?

"לא בהכרח. 'מינסק' זה השם, זו המסגרת, אבל זו לא עבודה על מינסק. אני מספרת בעבודה שסיפרו לי שאבא שלי נרצח, ואני לא מפרטת כי אמרו לי לא לפרט. אני גם לא מפרטת על היחסים שלי עם אמא שלי כי 'מה שהיה היה', ואני מייצרת מצב של אסוציאציות שהן גם כואבות וגם צוחקות וגם חוגגות את מה שנוצר, את הפרוורסיה."

איזה סוג של פרוורסיה?

"יש שם נגיד רגע של רקמה מסורתית על מה שנראה כמו הגוף. זה לא על הגוף ממש, זה על תוספת לטקס, אבל זה נראה כמו רקמה על הגוף. יש שם חגיגה של מזוכיזם ושל כל מיני אספקטים בעצמי שהשורש של חלקם הוא מכל מיני דברים שעברתי. אני מספרת, למשל, שמצאתי את האח שלי בגיל 18."

והכל נכון?

"כן. כשסבתא שלי סיפרה לי שאבא שלי נרצח היא גם סיפרה לי שיש לי אח קטן שהמשפחה שלו עלתה לארץ. היא גילתה את זה בביקור בעיר כשהיא ניסתה למצוא פה, בארץ, את המשפחה של אבא שלי. אז חיפשתי את האח, ובגיל 18 מצאתי אותו".

ו...

"ואני מספרת את זה בעבודה..."

נשארתם מאז בקשר?

"כן. אנחנו חברים. אחים. אנחנו גם מאד דומים, אז כשנפגשנו היה ברור שאנחנו מאיזה שהוא אותו מקור." 


אנה זקרבסקי, מינסק (צילום: מור אור גל)


"יש לי חרדה קיומית מלהיות הומלס"

בואי נחבר את הדברים לנושא הפסטיבל, להתייחסות אל משמעות הבית, המקום

"יש משמעות למקום. הסוף של העבודה הוא שיר ערש. יש איזה רצון שזה גם ינבע וגם יגיע מתוך מקום צלול, מתוך איזו שהיא התבוננות. בית בשבילי זה חיפוש מתמיד. עברתי הרבה מאד בתים ויש איזו זיקה לרעיון, שהוא כמעט מופשט בשבילי, למרות שכרגע אני חיה עם בת זוג, בירושלים, אז מאד טוב לי איתה, אבל גם שם, בירושלים, זה כל הזמן גם קצת חוסר מקום."

את בעצם מספרת סיפור של תלישות?

"אני לא מספרת סיפור, אני לא יודעת מה גרם למה. אני רוצה להתבונן על זה. אני לא מדברת על זה, אני פחות מספרת מה קרה, ויותר מציגה, באסוציאציה חופשית, בסוג של שיר, שאני נהנית ממנו, ורוצה שהקהל שלי יוכל דרך זה גם ליהנות מעצמם. ליהנות באופן עמוק, לא כמו מבדיחה.
"גם כשאין שורש, אפשר להשריש. כמו גרעין אבוקדו. זה לא ששורש נתלש ואין לו שום דרך לחזור. הוא נתלש, אבל יש לו שאריות והוא יכול להשריש את עצמו מצד אחד ולהצמיח ענפים מצד שני. אני מרגישה שיש שורשים שיוצאים. לפעמים הם נתפסים, ולפעמים לא."

איזו אסוציאציה עולה לך בראש כשאני אומרת את המילה "בית"?

-         שתיקה –

וואו

"בית זה דבר שאני צריכה לייצר כל הזמן, גם באמצעים אמנותיים וגם בחיים שלי. גם את השאלות שלי אני משתדלת לשאול דרך הפעולה. אני חושבת שהשאלות יהיו לי יותר ברורות ברגע שאני אציג את העבודה וארגיש איך זה בתקשורת עם הקהל. העבודה מתהווה תוך כדי תנועה. גם הפרנסה שלי היא מציור קריקטורות ברחוב, אז התהוות של עבודה שאז היא נעלמת או נשארת עם אחרים, זה משהו שמלווה אותי כל הזמן.

"בעבודה אני יולדת כדור בדולח, ותוך כדי יש ווייס אובר שאומר, 'אל תדאגי, את לא תהיי הומלסית, במקרה הכי גרוע את תעבדי בסופר', ואני ממשיכה את זה קצת. הייתה לי - ועדיין יש לי אבל קצת פחות – חרדה קיומית להיות הומלס. אני רואה הומלס בתל אביב ואני אומרת, 'וואו, וואו, וואו, זה יכול להיות העתיד שלי', ויש איזה קול שאומר, 'מקסימום תהיי מוכרת בסופר', אז אני עונה לעצמי, 'לא, זין, לא רוצה להיות מוכרת בסופר!'."

זו חוויה ישראלית מוכרת, הפחד להישאר בלי כלום

"כן, נכון. אני חושבת שברגע שזה נהיה חלק מהעבודה שלי ומיצירת אמנות, ואני מדברת על זה, אני יכולה להנכיח דרך זה את הפחד ולשלול אותו. אפשר לעשות עם זה משהו שהוא לא פחד שמרוב שהוא הזוי אי אפשר לדבר עליו, אבל זה פחד ממשי."



אנה זקרבסקי (תמונת יחסי ציבור)


למינסק ובחזרה 
 
מאז שעזבת את מינסק בגיל חמש, יצא לך לחזור לשם?

"נסעתי עכשיו, בפעם הראשונה, טסתי לשני לילות, שלושה ימים, בשביל לקנות בדים מסורתיים שיהיו לי לעבודה."

ומה מצאת, מול הזיכרונות שבטח היו לך?

"התירוץ היה לקנות בדים, הרי, וכל הזמן הלכתי באותו רחוב הלוך ושוב, והכל שם נורא זול חוץ מהבדים שהיו יקרים רצח. כל פעם התלבטתי. ערב אחד הצלחתי להכריח את עצמי לנסוע לדירה שבה גדלתי. ידעתי שזה באזור מפעל המשאיות, אבל לא ידעתי שזה ממש צמוד לכניסה למפעל, וכל הזמן גם היה איזה צליל מונוטוני, חלש, אבל כל הזמן שם, והבית נראה ממש כמו שזכרתי. ממש בכיתי. זכרתי את הכניסה. זה היה ערב, ולא חזרתי לשם שוב. "

זה לא היה קטן יותר ממה שזכרת?

"לא, להפך, הבניין היה יותר ארוך ממה שזכרתי, וגם שמתי לב שזה מבנה כזה של בניין ארוך, כמו הרבה בניינים מחוברים, עם הרבה כניסות, שיש לו גג משולש כזה ובאמצע עיגול, מין חור, כמו חלון, ונזכרתי שברוב ציורי הילדות שלי, ככה ציירתי בית. ממש זכרתי. זה היה לי וואו, פשוט זכרתי איך זה נראה."

את כאילו בורחת קצת מסנטימנטליות

"כן, ומאד לא. העבודה מאד סנטימנטלית אבל יש בה כל הזמן הזרה. זה גם סוג הדברים שאני אוהבת לראות, דברים שהם אובר אקספרסיביים, אבל יש בהם גם הזרה אמנותית. על העבודה, אגב, עבדתי עם שתי היוצרות העצמאיות מורן דובשני וגוני פז, שאני תמיד עובדת איתן ביחד, והן ממש עוזרות לי ללדת את העבודות." 
 


פסטיבל א-ז'אנר (צילום: אדם וייסמן)


"אני לא רוצה להיות אאוטסיידרית, זה פשוט קורה"

איזו דרך עשית עד שמצאת את הקול שלך כיוצרת בינתחומית?

"התחלתי בכלל מציור, ואז הייתי באיזה חצי טיול, חצי בריחה, לא היה לי כרטיס חזור. הגעתי לטורקיה ואחרי כמה חודשים שם תפסתי טרמפים עד הולנד, ושם פגשתי מישהי שהייתה אז פסנתרנית, והיום היא אשת עסקים באיזה תאגיד ענק, והיא עשתה אצלה בבית כל מיני סדנאות שבהן באו להתארח אנשים מכל מיני מקומות בעולם, להתארח ולעשות קצת קאוצ' סרפינג.

"הגעתי אליה, והיה יום נורא גשום, והיה אמור להיות מין ג'ם סשן כזה, ואף אחד לא הגיע, אבל אני הייתי שם, אז אמרנו שנעשה את הג'ם, וזה היה סשן של המון שעות עם עבודה של ציור ונגינה וכל מיני דברים. והזמנו סטודנטים לראות את זה ודמיינו איך נפתח את זה, אבל מעולם לא פיתחנו.

"כשחזרתי לארץ הלכתי לראות מופעים בתיאטרון החזותי והרגשתי, הנה, זה כזה, זה כמו שעשינו, כזה אני רוצה לעשות, ואז למדתי שם ונתקעתי שם חמש שנים במקום ארבע, והרגשתי שם בית. אבל גם נחשבתי לאאוטסיידרית."

אם לנסות לחבר אותנו שוב לנושא הפסטיבל, זה מרגיש לך בבית, להיות אאוטסיידרית?

"אני לא רוצה להיות אאוטסיידרית. זה קורה. אני מתרגלת לזה. המוהוק דשא הזה, הוא יוצא, הוא צומח באופן טבעי. אני לא מכוונת לשם."

מופעי הבית הראשון יתקיימו ב-27 באפריל ב-19:30, ב-28 באפריל ב-14:30 ו ב-29 באפריל ב-17:00 . מופעי הבית השני יתקיימו ב-28 באפריל ב-12:00 ו-20:00 וב-29 באפריל ב-19:30 בתיאטרון תמונע בתל אביב.  לרכישת כרטיס משולב - כניסה לתערוכה+מופע במחיר מיוחד : 03-5611211.