סיבות להלקאה עצמית לא חסרות לנו, כידוע, אבל אם כבר 20 שנה מתקיים בארץ פסטיבל משוררים מרכזי שמצליח לעלות שנה אחר שנה, כאירוע בעל תוקף של רלוונטיות המציג שירה צעירה וחדשה לצד הקלאסיקה של השירה העברית - סיבה אחת טובה לאופטימיות בטוח יש לנו.
 
"אנחנו תרבות שמעריצה שירה"

"באירופה, כשאת אומרת 'שירה', זה דבר כל כך שולי וכל כך מזערי, שמספיק רק להשוות את המצב שם למצב כאן בשביל לראות כמה שאנחנו עדיין תרבות שבאמת מעריצה שירה, באמת, באופן אובייקטיבי לחלוטין", אומר בני ציפר, המשמש זו השנה השנייה כמנהלו האמנותי של "פסטיבל המשוררים במטולה" מבית היוצר של בית הקונפדרציה ומנהלו אפי בניה, שיתקיים בחג השבועות, בין התאריכים 31-29 במאי ברחבי מטולה.

"השירה עדיין תופסת פה מקום מאד חשוב, מכיוון שהיא כן מראה את עצמה כרלוונטית מאד, כל הזמן, כי המשוררים עובדים. הם אנשים שמשקיעים בכתיבה שלהם, ואני חושב שמכיוון שהחיים של המשוררים הם בסך הכל קשים – מכיוון שיש שם מין סוג של סף שכל הזמן הם מרגישים בתוך עצמם שלא תמיד מספיק שמים לב אליהם – אז הם מחפשים דרכים בשביל למשוך תשומת לב."


פסטיבל שירה 2017 (יח"צ)

משורר זה מקצוע מאד בודד

"כן, ואז בתוך הבדידות והמסכנות שלך אתה מנסה לפרוץ החוצה, זה העניין. ככל שיותר רע לך ואתה מרגיש יותר בודד כך הסיכוי שתוציא מתוכך שיר טוב הוא גדול יותר, כי אתה רוצה לפרוץ את חומת הבדידות שלך על ידי קומוניקציה שתיכנס כמו באינפוזיה לתוך הלב של הקורא, וזה מה שבאמת מתרחש לפי דעתי.

"אז יש את הסלאם פואטרי וכל מיני מגמות של שירה מדוברת שתופסת נורא חזק ופונה להרבה צעירים, יש בפייסבוק המון שירה של משוררים ידועים ולא ידועים שמפרסמים שם את השירים שלהם, ויש את ההבנה הזו בקרב הרבה מאד משוררים שהם חייבים לפנות לקהל. שהם לא יכולים להסתגר בתוך כל מיני משפטים הזויים והרמטיים כמו שהיה, נגיד, סגנון כזה של שירה שפעם היו צוחקים עליו, שמובנת רק למתי מעט, והקהל הרחב לא יכול להבין.

"מה שקרה בארץ זה שהמשוררים הבינו שכדי לשרוד הם חייבים לדבר אל הקהל, במטפורות מאד ברורות, במסרים ברורים, וזה, למשל, מה שקרה עם הקבוצה של 'ארס פואטיקה' שהביאה את המחאה החברתית דרך השירה, שזה משהו בכלל מפליא שקרה, ושהייתה לו כזאת הצלחה.

"יש גם את העניין הזה שמשוררים מוציאים ספרים במימון המונים, שהוא גם דבר מעניין, שאנשים נותנים מכספם מאה ש"ח בשביל שמשורר יוציא ספר שירים ואחר כך הם יוכלו לקרוא. יש איזו התלהבות מהשירה. אנחנו חיים בתקופה שהיא בעיניי תקופת זוהר של השירה. לא של הספרות. הפרוזה פחות מוצלחת בשנים אלה מהשירה, לפי דעתי."


בני ציפר (יח"צ)
 
"הפעם הפרימדונות יצדיעו למשרתים"
 
את חגיגות העשרים להיווסדו יקדיש הפסטיבל לאירועים ששמים במרכז, פרט למשוררים, גם את האנשים שנמצאים מאחורי הקלעים של השירה, ומעצבים את דמותה, לא פחות מהכותבים.
"החלק המרכזי של הפסטיבל מוקדש למחוות לכל מיני אנשים שהם לאו דווקא משוררים, אבל הם תרמו לשרטוט המפה של השירה הישראלית", מספר ציפר. "יש איזה רצון בפסטיבל הזה לעשות כאילו הפוך ממה שתמיד. תמיד המבקרים והעורכים הם כל האנשים שמשרתים את הפרימדונות שהם המשוררים, הפעם הפרימדונות יצדיעו לאנשים שכל הזמן שירתו אותם בנאמנות, והיו מאחורי הקלעים.

"למשל פרופסור דן מירון, שהוא לא משורר בעצמו, אבל בלעדיו אי אפשר בכלל לחשוב על השירה הישראלית או העברית. היום, כשאנחנו חיים בתקופה שלכאורה אין מי שיגיד לנו מה טוב ומה רע, מהו משורר טוב ומהו משורר גרוע, מהו רומן טוב ומהו רומן גרוע, נשארו בחיים מעט מאד אנשים שאנחנו סומכים עליהם באופן אבסולוטי, בעיניים עצומות, ואחד מהם הוא פרופסור דן מירון.

"לאו דווקא כי הוא יודע יותר מכולם, אלא מכיוון שיש לו את ההילה הזו של המבין האולטימטיבי בספרות, כלומר שהוא יכול להסתכל על הספרות הישראלית ממעוף הציפור ויכול להגיד מה טוב, מה רע, והאם משורר פלוני אלמוני הוא משורר שכדאי להשקיע בו, שיישאר לנצח, או משורר אחר, שהוא דווקא כן מפורסם, והוא לא יישאר ולא שווה שישקיעו בו. זה הכוח של דן מירון. עצם זה שהוא אוטוריטה. האוטוריטה האחרונה. פעם היו עוד כמה כאלה, אבל הם כבר נעלמו מהשטח."

מה מצפה למשתתפי ערב מחווה כזה?

"הערב הזה יציג מין פנורמה של היילייטס של הדברים שקשורים במירון, דרך מפגש עם המשוררים והסופרים המרכזיים שעדיין חיים אתנו ויהיו על הבמה, כמו חיים גורי שהוא כתב עליו ומחזיק ממנו, וא.ב. יהושע, שהוא באמת רואה בו את גדול הסופרים בני זמננו, וכל האנשים האלה שכל הזמן דן מירון היה זה שכתב עליהם, עכשיו ידברו עליו ויתנו לו את הכבוד.

"מהבחינה הזאת יש גם עוד מישהו שהוא באמת איש נחבא אל הכלים שהיה תמיד מאחורי הקלעים, אבל יש לו תרומה אדירה לשירה הישראלית, וזה דוד וינפלד, מרצה לשירה ועורך שירה שאין שני לו בארץ. אין עורך יותר טוב ממנו לשירה. אין כמעט משורר שלא הלך אליו ואמר לו, 'הנה, יש לי שיר, תערוך אותו ותעשה אותו טיפה יותר טוב ממה שהוא', ויש לוינפלד הכישרון לקחת שיר כזה, להזיז איזה פסיק, לשבור איזו שורה, והשיר פתאום מקבל עוצמה פי עשרה יותר ממה שהוא.

"יש לו סגולה כזאת, באמת מסתורית, של עורך מעולה, והוא באמת ערך המון המון שירים וספרי שירה, ובהרבה מאד מהספרים האלה הוא לא רצה שיהיה לו קרדיט, הוא לא דאג ששמו יופיע בהם כעורך. עכשיו הגיע הזמן להגיד, הנה, האיש הזה, שהוא כבר בן 80, מגיע לו שיזכרו אותו, והגיע הזמן לתת לו את הכבוד. כי אם לא אנחנו, אז אף אחד לא ייתן לו את זה. זה לא שמישהו יטרח לתת לו איזה שהוא פרס. את הפרסים נותנים תמיד למשוררים ולסופרים, אף פעם לא נותנים אותם לאנשים שמאחורי הקלעים.

"גם גבריאל מוקד היה אחד המאורות הגדולים האלה מבחינת העריכה. הוא גילה את יונה וולך, את דוד אבידן, הוא הוציא את השירים שלהם, אז יש הרבה על מה להודות לו, ובאמת הגיע הזמן שמישהו יעשה לו את המחווה הזו."


פרופ' גבריאל מוקד עם ערימת המכתבים (צילום: שירי דורון) 
 
"אנחנו דור המהפכה"
 
לצד ערבי המחווה הנוספים שמציג השנה הפסטיבל, גם מופעי מוזיקה ופאנלים שמפגישים את הקהל עם המשוררים ועם הנושאים והשאלות הקשורים בעולם התרבותי שבו אנחנו חיים.
"אני חושב שמה שאני מנסה זה לעשות רוויזיה לכל מה שאנחנו קוראים 'השירה העברית', ולהסתכל על מה שקרה, מבחינה זו שהיו הרבה מאד אנשים שהיו בצל כל הזמן", אומר ציפר. "במשך שנים דיברו על אותם שניים שלושה משוררים שכל הזמן היו מבקרים בפסטיבלים ומשמיעים את השירים שלהם ופתאום, אני, לפחות, מגלה שיש עוד המון המון אנשים שהתהלכו בינינו ולא קיבלו את תשומת הלב המגיעה להם."

תהליך מאד דומה למה שקרה גם במוזיקה הישראלית

"נכון. אז בשנה שעברה באמת הקדשנו למשוררים מזרחיים את הפסטיבל, משוררים שלא זכו, שהיו מוקצים מחמת מיאוס כל השנים, והשנה הלכתי דווקא בחזרה אל המיינסטרים, אבל גם בתוך המיינסטרים יש המון המון דברים, אנשים ומגמות שלא קיבלו תשומת לב. יש מישהו, למשל, שמעולם לא היה במטולה בפסטיבל הזה, לפי דעתי הוא לא היה מעולם בשום פסטיבל, זה משורר תימני משכונת התקווה שנקרא טוביה סולמי. הוא כבר איש מבוגר, הוציא המון המון ספרים בהוצאה עצמית, אף פעם לא התייחסו אליו ברצינות, והנה סוף סוף הגיע הזמן להוציא אותו לאור, ושמישהו ישמע ויקרא את השירים שלו על במה. מי שהעלה אותו מהשכחה בשנים האחרונות זה ארז ביטון שיהיה בפסטיבל, ועשה הכל בשביל להכניס אותו לתכנית הלימודים."

"דבר שלמדתי כבר בשנה השנייה שלי", מוסיף ציפר, "הוא שהקהל שבאמת נאמן לפסטיבל השירה הזה הוא קהל שלא מחפש את הפרובוקציה. הוא לא מחפש את המשוררים הצעקניים או המרדניים אלא רוצה דווקא לבוא לפסטיבל מכיוון שיש בו משהו ממוסד ושקט וקלאסי, וזה לקח לי שנה להבין, כי בשנה שעברה חשבתי שאם אני אביא את כל המשוררים האוונגרדיים זה יהיה יותר טוב, והבנתי שלא. הקהל של אוהבי השירה הוא באמת קהל רציני שלא אוהב שמתלבשים על השירה כל מיני גורמים עם אג'נדות פוליטיות או חברתיות שונות, וזה היה, גם מבחינתי, מעניין ללמוד, והשנה השתדלתי לספק לאותו קהל את המקסימום שבמקסימום שאפשר לתת מבחינת הקלאסיקות.

"אני יכול להגיד משהו ששמעתי מאיזה דיפלומט צרפתי שאמר, 'איזה כיף לכם. אם אני הייתי רוצה לפגוש את בודלר או רמבו, המשוררים הגדולים של צרפת במאה ה-19, אז אני לא יכול, ואצלכם בישראל אתם חיים עם השירה הגדולה שלכם עכשיו. המשוררים הגדולים עדיין אתכם'. הכוונה היא לנתן זך, למשל, עמיחי, אמנם, כבר מת, אבל כל הקלאסיקות הגדולות עדיין חיות אתנו וזה מה שרציתי לעשות בפסטיבל. להביא, למשל, את חיים גורי, שהוא היסטוריה מהלכת בשירה, והוא גם כותב שירים חדשים."


ארז ביטון (צילום: רחל קלהורה ביטון)

מה שמוביל אותנו למשוררים הצעירים

"יש לנו, כמובן, גם הרבה מאד משוררים ומשוררות צעירים בפסטיבל, ממש מצעירי הצעירים. יש לנו פאנל של משוררות פמיניסטיות, יש לנו פאנל של משוררים מזרחיים. אני חושב שהמסר שעולה מכל זה הוא מסר מאד אופטימי. אני חושב שאנחנו חיים בדור של שיא, מין תור זהב שבו העברית היא כבר מספיק עשירה בהמון המון רבדים בשביל שאפשר יהיה לכתוב בה שירה טובה ולא מלאכותית כמו שהייתה לפני כמה שנים. יש הרבה יותר אפשרויות היום בעברית."

ידוע שכל דור שירה חדש מורד בדור הקודם לו. איפה המרד של המשוררים החדשים?

"אנחנו רואים את המרד הזה. הדור הקודם זה הדור שכבר פורש, זה הדור של נתן זך, המיוצג במודרניזם, בחרוז חופשי, מודרניות שהושפעה מאד מהשירה האמריקאית והאנגלית. הדבר הזה קורס לנגד עינינו על ידי כמה קבוצות של משוררים חדשים של הדור העכשווי, שזה קודם כל החבורה של דורי מנור שמרדה בכך שחזרה אל החרוז, אל הקלאסיקה, שאמרה ששירה צריכה להיות מובנת, צריכה שאדם יוכל לשיר אותה, ומספיק כבר עם המודרניות של לכתוב שירה שאף אחד לא מבין. או שירה שאין לה שום מוזיקה חיצונית או פנימית, שאין בה חרוז ומשקל, שאי אפשר לזכור אותה או לדקלם אותה. אז הם בעטו את נתן זך ואת הדור שלו החוצה וחזרו כאילו לערכים הישנים יותר של הדור של אלתרמן, הדור של הסבא שלהם, שכן כתב בחרוזים.

"המהפכה השנייה היא באמת המהפכה של המזרחיים, שהכניסו תכנים חדשים לחלוטין, בעטו וקיללו, ממש פיזית, תקפו את מאיר ויזלטיר, קראו לשרוף את הספרים של זך וחוללו מהפכה מהבחינה הזו שהם אמרו, 'זהו, אתם הייתם האשכנזים האלה, וזהו'."



א.ב. יהושע, צילום: רמי זרנגר

"מירי רגב עושה לנו רק טוב"
 
אחרי השיחה איתך התחושה היא שאנחנו יכולים להרגיש היום הרבה יותר טוב כלפי עצמנו מבחינה תרבותית

"באופן כללי אני רוצה לומר, מבחינת כל המהלך הזה של הפסטיבל שיש פה, שיש הרגשה מוטעית לחלוטין כאילו האווירה היא אנטי תרבותית. כאילו מירי רגב עוצרת בגופה את כל התרבות הגבוהה, ולפחות מבחינת הפסטיבל הזה אני יכול לומר באופן אישי שההפך הגמור הוא הנכון.

"מאז שהיא במשרד התרבות היא הכפילה את התקציב של הפסטיבל, ואני לא אומר את זה מתוך איזו התחנפות, באמת שלא. היא ממש הכפילה את התקציב של הפסטיבל, כמו גם של פסטיבלים אחרים באצבע הגליל. פסטיבל כפר בלום, למשל, שקיבל הרבה תקציבים, והוא פסטיבל מוזיקה קלאסית, לא מזרחית. אז הנה, הכל בסדר. הפסטיבל הזה באמת מוכיח שהכל נשאר כשהיה, שלא צריך להיכנס למצב רוח כאילו אנחנו בסוף התרבות הישראלית. ההפך הוא הנכון.

"אני קורא לקהל לבוא, להצביע להישגים של השירה שלנו, כי אם יש משהו טוב שיצא מהמדינה הזו, או בכלל מהציונות, זו השפה העברית, והטופ של השפה העברית זו השירה שלה.

"אין מה לומר, זה באמת ההישג הכי גדול של הציונות, והגיע הזמן להפסיק לקטר על הכל ולבוא להריע ולהצדיע לעצמנו שהגענו למה שהגענו, מבחינה זאת שיש לנו בעצם אימפריה של שירה, באמת שאנחנו מעצמה של שירה, בלי שום ספק."

הפסטיבל יתקיים בחג השבועות, בין התאריכים 31-29 במאי 2017 ברחבי מטולה. הכניסה לאירועי הפסטיבל ללא תשלום, למעט מופעי המוזיקה: נתן גושן – 100 ש"ח, שלומי שבן – 90  ש"ח, אסף אמדורסקי – 90  ש"ח. 20% הנחה לחיילים, סטודנטים, גמלאים ונכים. כרטיס שני ב-50% למחזיקי ישראכרט.  40% הנחה לחברי בית הקונפדרציה. רכישת כרטיסים באמצעות  משרדי בימות: *6226. בית הקונפדרציה